נתניהו ונתניהו נגד סרנה

היום הייתי מרותקת לדיווחים מתביעתם של בני הזוג נתניהו נגד יגאל סרנה. עוד לפני הדיון חיכיתי שהם יגיעו לבית המשפט. ידעתי שאם השופט הורה להם לבוא הם יבואו, אבל קצת באיחור, כמו גברת שמאחרת קצת לנשף, שידעו שהיא עושה טובה ובאה אבל לא ממש בזמן, שיגידו תודה שהיא בכלל באה. ואחר כך הייתי מרותקת לציוצים מהדיון, שהיו בו כמה דברים מפתיעים. העדות של בנימין נתניהו היתה טובה. הוא היה בטוח בעצמו וענה תשובות טובות על שתי השאלות המרכזיות: לגבי האירוע שסרנה תיאר, ששרה זרקה אותו מהרכב בשיירה המאובטחת שבה נסעו שניהם, נתניהו אמר שהאירוע לא היה ולא נברא, שזה מה שצריך לומר מישהו שתובע תביעת דיבה, ולגבי הסיבה שהוא תובע דוקא את סרנה, נתניהו אמר שסרנה תיאר כאילו שרה שולטת במערך האבטחה של השב"כ, וכאילו כך מתנהל ביטחון המדינה, ואי אפשר היה לא לתבוע על דבר כזה. העדות של שרה נתניהו היתה גרועה. כששאלו אותה אם היא אף פעם לא רבה עם בעלה בשיירה מאובטחת, היא ענתה שהיא לא מבינה את השאלה ושלא זכור לה דבר כזה. זאת תשובה גרועה, כי אם היא לא זוכרת זה לא אומר שזה לא קרה, וכששאלו אותה למה מכל הדיווחים עליה היא תובעת דיבה דוקא את יגאל סרנה ודוקא במקרה הזה, והיא ענתה שאם היא תתבע על כל שקר היא תהיה כל יום בבית משפט, אז לפעמים היא בוחרת תביעות. זאת תשובה גרועה כי מי שתובע דיבה צריך לדעת להסביר לשופט בצורה משכנעת למה דוקא הדבר שהוא תובע עליו פגע בו במיוחד וגרם לו לתבוע, ולא לתאר את זה כאילו הוא עושה אן-דן-די-נו ותובע על מה שיוצא במקרה. היא גם אמרה שיגאל סרנה כתב דברים נוראים על הבנים שלה, ושהוא לא אנושי, וגם זה לא היה כל כך לעניין, כי אסור לתובע במשפט דיבה להיראות כאילו הוא מנסה להתנקם במישהו על עניין אחד דרך תביעת דיבה בנושא אחר. בכל זאת העדות של שרה לא היתה גרועה לגמרי, כי בסוף היא התרגזה ובכתה ואז היא צעקה מה פתאם שאני אזרוק את ראש הממשלה מהשיירה שלו, זאת השיירה שלו, וזה היה החלק היותר משכנע בעדות שלה. לפעמים דוקא כשבן-אדם מתרגז הוא אומר את הדברים שהכי עוזרים לו, ולכן עדיף לעורכי-דין לא להעליב ולהרגיז את העד, למרות שלרובם זה קצת קשה. האמת היא שאין לי מושג למה בני הזוג נתניהו תבעו את סרנה על השטות שהוא כתב, בין אם היא נכונה ובין אם לא. לבנימין נתניהו אין לדעתי בכלל עילה לתביעת דיבה על הפוסט הטיפשי הזה של סרנה, כי בין אם אשתו זרקה אותו מהרכב ובין אם לאו, זה לא אומר עליו שום דבר רע. הוא בכלל מתואר בפוסט הזה כקורבן. ולגבי שרה נתניהו הפוסט הזה מביך, אבל לריב עם בעלך ולזרוק אותו מהרכב זה אולי לא יפה אבל אין בזה שום דבר פלילי או בלתי מוסרי, להבדיל מדברים אחרים שבני הזוג נתניהו נחשדו בהם, כמו קבלת טובות הנאה מבעלי עניין שזה עלול לעלות לכדי עבירת שוחד. אז למה באמת הם טרחו לתבוע את יגאל סרנה על הפוסט הזה, שהוא כל כך מטופש לעומת החשדות שהועלו לגביהם בפרשות אחרות שעלולים להביא להגשת כתב אישום נגדם בעבירות הפרת אמונים ואפילו שוחד? זה דבר שדוקא מעסיק אותי, מה הכי מעליב אנשים. מה מהדברים שאומרים עליך פחות אכפת לך, ואלו דברים בן אדם לא יכול לסבול שאומרים עליו. מהבחינה הזאת אני דוקא יכולה להבין את בני הזוג נתניהו, שלפעמים משהו שאומרים על החיים האישיים שלך, למרות שזה לא עבירה פלילית ולא מהווה שום כתם עליך, יכול להעליב אותך יותר מזה שמאשימים אותך בעיסקאות שוחד במיליארדים. למשל בנימין נתניהו, שחושב את עצמו למנהיג חזק, קשה לו לשמוע שאומרים שעם אשתו הוא מתנהג כמו סמרטוט, למרות שזה דוקא גורם להרבה אנשים לחמול עליו ולחוש כלפיו אהדה, ולאו דוקא לכעוס על זה, זה אפילו מציג אותו כג'נטלמן, שסובל בגבורה את המשוגות של אשתו ולא מחזיר לה, ולשרה נתניהו, שמרגישה שהיא מקריבה את חייה למען בעלה, הכי קשה לשמוע שבעצם היא נטל עליו ופוגעת בו, במיוחד שהיא יודעת שיש בזה מידה גדולה של אמת, ואולי בגלל זה היא בכתה. יש לזוג נתניהו סיכוי טוב לזכות בתביעה, כי יגאל סרנה לא יכול להוכיח שבאמת קרה מה שהוא כתב, אבל אני לא מאמינה שישיתו עליו קנס כבד, פשוט כי הוא לא האשים את נתניהו בשום מעשה רע, ומה שהוא האשים בו את שרה כאמור איננו יותר ממביך, והנזק שנגרם להם הוא לדעתי אפסי, בגלל שהסיפור של סרנה הוא כאין וכאפס לעומת האמת שכבר הוכחה לגביהם, כמו היחס המחפיר של שרה נתניהו לעובדים העניים שמשרתים אותה שנחשף בתביעות הפיצויים של גיא אליהו ומני נפתלי, וזה אולי גם כן מסביר את התביעה שלהם נגד סרנה, שהיא אולי ניסיון לזכות בכמה נקודות, כאילו זה יכפר על הדברים האמיתיים שכבר הוכחו לגביהם בבית-משפט. עורכי-הדין של סרנה, שלא היו להם שום הוכחות שהוא כתב אמת, שזה מצב די רע לנתבע בתביעת דיבה, הקדישו הרבה זמן להראות שבני הזוג נתניהו סתם נטפלים לסרנה, לעומת עיתונאים אחרים, והראו לשרה למשל פירסום של אביעד גליקמן שלטענתם ברור שהוא לא נכון ובכל זאת הם לא תבעו אותו דיבה. השופט לא הירשה להראות את תוכן הפירסום הזה לציבור, רק לשרה, וזה היה לי מאד מוזר, כי אם זה פירסום זה כבר פורסם וכולם שמעו את זה, ובכל אופן מאד סיקרן אותי לדעת במה מדובר, אבל אני לא באמת חושבת שזה יעזור לסרנה, כי לאביעד גליקמן יש צורת דיבור מאד נינוחה ובכלל הוא נראה אדם נוח לבריות, והוא לא מעורר באנשים כעס ועוינות כמו סרנה, שנוטה לדרמטיות ולהגזמות, כמו שהוא כתב בסוף הפוסט שלו "להכות בתופים". למה להכות בתופים, ומה כל כך נורא בזה ששרה נתניהו זרקה את בעלה מהרכב באמצע השיירה המאובטחת, גם אם זה באמת קרה, הרי תמיד נוסעים בשיירה הזו המון כלי רכב שאין לי מושג למה, כל היום השיירה המגוחכת הזאת מתפתלת ברחובות ירושלים כמו לטאה שחיברו לה סירנות והוציאו אותה מדעתה, ואם נתניהו יצא מרכב אחד, הוא יכול היה מיד להיכנס לרכב אחר, ולא היה קורה כלום, בוודאי הוא לא היה צריך לתפוס טרמפים לירושלים, וגם סרנה לא כתב את זה, למרות ששרה נתניהו אמרה כאילו זה מה שהוא כתב, כדי להדגים כמה סרנה אומר דברים הזויים. קצת מצחיק שהאיש שאמר ביום הבחירות בסרטון בפייסבוק שלו שהערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי ועמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים בא להתבכיין בבית המשפט שכתבו עליו שקרים הזויים. אולי לא מצחיק, אולי בעצם מקומם, אבל כאלה הם החיים.      

הצד האפל של פורים

לא רק האובך הקדיר את חג הפורים שלי, אלא גם שתי כרזות שהיו תלויות על לוח מודעות בשכונה, ובהן נראה הרמטכ"ל גדי אייזנקוט במדים אבל עם כתר זהב וקישוטי זהב של מלך, והיה כתוב שם שאפילו אחשוורוש איפשר ליהודים להגן על עצמם, וציטטו ממגילת אסתר פרק ח פסוק י"א: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז." והיה כתוב גם: "הקם להורגך השכם להורגו". לא היו עוד פרטים במודעה אבל לא היה צריך הסבר מי עומד מאחוריה ומי האנשים שמאיימים על אייזנקוט בגלל שהוא העמיד לדין את אלאור אזריה שרצח מחבל פצוע כשכבר לא נשקפה ממנו שום סכנה. אנשי זדון תמיד משקרים ומציגים את עצמם כקורבנות, כביכול לא מניחים להם להגן על עצמם, אבל מה שהם באמת רוצים זה שיניחו להם לרצוח ערבים, וכששואלים אותם למה הם מסיתים לרצח ערבים, הם אומרים לא ערבים, מחבלים, אבל בעצם הם קוראים לכל ערבי מחבל, למשל לשחקני כדורגל ערבים הם צועקים מחבלים, וככה הם מתירים את דמם, ואלה תמיד אותם אנשים: ארגון הפשע של בית"ר ירושלים ואנשי כהנא תחת שם זה או אחר כמו השלישיה הנצחית איתמר בן-גביר, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, ואולי עוד כמה נערים שהם גוררים איתם, ומסקרים אותם בתקשורת כאילו הם מפלגת המונים, למרות שכשהם ניסו לרוץ לכנסת הם לא עברו את אחוז החסימה. מה שאין בו ספק זה שמדובר באנשים מסוכנים ואלימים, שרוקדים עם תמונת התינוק המת של משפחת דוואבשה, ומאיימים על גדי אייזנקוט שירצחו אותו כמו את רבין, כי כמו שאמרו חז"ל מי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל, ומי שרוצה לשפוך דם של ערבים מפני שהם ערבים ישפוך גם דם של יהודים אם הם יעמדו בדרכו. האנשים האלה מסתובבים בחברון ומסתובבים גם ברחובות ירושלים ובכל מקום הם מטילים אימה, והם אוהבים להתלונן כמה הם מאוימים ולא נותנים להם להתגונן, אבל בעצם כל מה שהם עושים זה להטיל אימה על סביבתם, ומי שבאמת זקוק להגנה, אלה האנשים שהם מאיימים עליהם ולא הם עצמם, והם מאיימים גם על אנשי שלטון בכירים וגם על אנשים פשוטים, והם נמצאים בכל מקום ותמיד למטרה רעה, וחג הפורים הוא יום חגם, כי לחג הפורים, שיכול להיות חג יפה ושמח, יש גם צד מאד אפל, בגלל הפסוק ממגילת אסתר שציטטו במודעה ובגלל עוד פסוקים כמו פסוק א' בפרק ט' במגילת אסתר: "ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להיעשות ביום אשר שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם." וגם פסוק ה' בפרק ט' במגילה: "ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואובדן ויעשו בשונאיהם כרצונם." דוקא מהפסוק שציטטו במודעה אפשר להבין שהכוונה היא שליהודים יש זכות להתגונן כשהם באמת מאוימים, כשהם צריכים לעמוד על נפשם, כלומר להגן על חייהם, ושרק אז מותר להם להרוג כדי להציל את נפשם שלהם, אבל יש כאלה, כמו ברוך גולדשטיין, שבוחרים להבין את הפסוקים האלה בתור אישור גורף לרצוח בפורים את אויביהם, שזו לא הכוונה, אבל מי שאין לו בעיה לטעון שאזריה הרג מחבל מנוטרל כדי להתגונן, אין לו בעיה לטעון שהכוונה במגילת אסתר היא שמותר ליהודים להרוג בפורים את אויביהם, גם אם הם אינם בסכנת חיים, אלא סתם רוצים לרצוח ערבים. מגילת אסתר היא מגילה מפחידה, כי יש אנשים שמשתמשים בה כמו ברישיון לרצוח, והם מאיימים לרצוח קודם כל ערבים אבל הם מאיימים גם על חיי יהודים שלא ישביעו את רצונם, ולכן אני רואה בהם אנשים שמאיימים גם על חיי, וחג הפורים שלהם הוא חג שמטיל עלי אימה.       

הוא לא מני נפתלי

כן כן. ארנון מילצ'ן הוא ממש לא מני נפתלי. הוא ממש לא עובד קבלן שגר בדירת עמידר בעפולה, עם אשה ושני ילדים. ארנון מילצ'ן הוא מיליונר או בעצם מיליארדר שחי בוילה מפוארת בארצות-הברית וכשהוא מגיע לישראל הוא מתארח במלון הילטון או באחד מבתי הפאר שלו בישובים יוקרתיים. לא שיש לי משהו נגד זה שבן-אדם מצליח בחיים, מפיק שוברי קופות מיתולוגיים כמו אשה יפה – סרט מאד חביב עלי – ומרוויח סכומים שבקושי יש להם שם. אפילו זה שהוא קונה בכספו שמפניה ורודה לשרה נתניהו, שלא יכולה לשתות אותה, כי היא לא שוקלת מספיק, וקונה סיגרים לבנימין נתניהו, שלא יכול לעשן אותם, כי הצטנן המסכן וקיבל נזלת, לא מפריע לי. זה הכסף שלו ואם הוא רוצה לבזבז אותו על מתנות לבני הזוג נתניהו, שיהיה להם ולו לבריאות. גם זה שנתניהו הרים בשבילו כמה טלפונים לג'ון קרי ואולי לעוד כמה אנשים כדי שיסדרו למילצ'ן ויזה אמריקאית ארוכת-טווח, ולא יגבילו אותו בגלל שהוא סייע למוסד הישראלי בעניין כזה או אחר, זה כמעט מתבקש, אבל זה שמילצ'ן, שמסר כנראה למשטרת ישראל יותר מידע ממה שהוא התכוון, או השלים להם מידע שהוא לא לגמרי הבין את השלכותיו, או נבוך מהפירסומים בתקשורת, או מה שגרוע יותר – הפליל את עצמו מבלי להיות מודע לכך בעבירה חמורה כלשהי, אולי אפילו בעבירת שוחד, ועכשיו מנסה לחזור בו, לא חלילה מדאגה לנתניהו אלא מחשש להפללה עצמית, מתגולל על מני נפתלי, זה דוקא כן גרם לי להתפוצץ מכעס. אמנם לעומת מני נפתלי אני ממש עשירה, יש לי פחות או יותר הכנסה קבועה ואני מפרנסת פחות או יותר רק את עצמי והכלב, ובמיוחד אני גרה בדירה ברחביה ששייכת לי ולבנותי ומני נפתלי יכול רק לחלום לקנות אפילו דירת חדר ברחביה, שמחירי הנדל"ן בה משתוללים בלי שום קשר לכלום ובמקום הבתים הישנים הצנועים המוקפים גינות שנהרסים עד היסוד צצות בה טירות מבוצרות ליהודים אמריקאים עשירים שמחליפים את דיירי השכונה הותיקים שהולכים אט אט לעולמם וילדיהם נאלצים למכור את הדירות כדי לחלק את הירושה ביניהם, ובכל זאת אני יודעת איך זה מרגיש כשמישהו מרשה לעצמו להתנשא עליך, כי אתה מוכר רק את כוח עבודתך ואין לך הרבה נכסים אחרים, ולו דוקא יש המון. את מני נפתלי פגשתי לילה אחד כשהוא יצא מאיזה בית בשכונה עם עורכת הדין שלו והאיש הגדול הזה פחד מאד מהכלב שלי שלא נושך אנשים. וארנון מילצ'ן שנבהל מכך שהעדות שלו אולי מפלילה את נתניהו – ואולי גם את עצמו – דאג להעביר מסר לתקשורת הישראלית שהוא לא רוצה להפליל את נתניהו, והוסיף, עדין נפש שכמותו, שהוא לא מני נפתלי. רק את טובת ראש הממשלה הוא רוצה, ולעצמו הוא ממש לא רוצה כלום, והוא ממש מסתייג מאנשים שרוצים להפיל את נתניהו מכס ראש הממשלה, כמו מני נפתלי. הוא דוקא בעד ראש הממשלה, וגם בעד עצמו, והוא ממש לא היה רוצה שראש הממשלה יטור לו טינה ויתנקם בו חלילה כמו שהוא מתנקם, כמעט בטירוף חושים, בעובד הקבלן מני נפתלי, ועושה הכל לגזול ממנו גם את פת לחמו הדלה. למרות שגם אם בנימין נתניהו יתנקם בארנון מילצ'ן, מה שלא סביר שהוא יעשה, כי בנימין נתניהו הוא בדיוק הבן-אדם שיודע להעריך כסף וכוח ולהעריך עוד יותר הרבה כסף והרבה כוח, שלא לדבר על כמויות אגדתיות של כסף וכוח, שזה מה שיש לארנון מילצ'ן בתעשיית הקולנוע האמריקאית בפרט וגם בכלל, בכל מקרה לא נראה שארנון מילצ'ן יגיע כמעט לפת רעב, כמו שקרה למני נפתלי, לאשתו ולילדים שלו. ומילצ'ן בכלל לא בקטע של נקמות, זה ממש לא הקטע שלו, הוא דוקא בקטע של להיות חבר עם מי ששוה, למשל ראש הממשלה, הוא מאד בקטע של להיות חבר עם פוליטיקאים שיש להם קשרים וכוח, גם אם הם מאד מחבבים שמפניה, שהם לא יכולים לשתות, וסיגרים, שממש לא בריא להם לעשן, בעיה רפואית שכזאת. עכשיו מילצ'ן ממש מודאג. גם יכול להיות שאם הוא נתן לנתניהו מתנות, יכול מישהו חלילה לפרש את זה לא כמחוה נדיבה של ידידות אלא חלילה כשוחד יעוור עיני פקחים, שזו לא עלינו עבירה פלילית מסוג פשע, וגם אם לא, כל הסיפור יכול לערער את הידידות, ידידות מבוצרת בכסף, בהרבה כסף, בין ארנון מילצ'ן ובנימין נתניהו, או פוליטיקאים אחרים מסוגו, שאוהבים מתנות או סתם להתארח בוילה יפה של מיליארדר עם אשה יפה וכלים נאים ולהצטלם עם המון כוכבים מהוליווד. ומה שהכי מעצבן, זה שאולי העדות של מני נפתלי, עובד קבלן בשכר רעב מעלות השחר עד אישון ליל, או עד שתתיר השרה, שקודם המשטרה הקלה בה ראש, אבל אולי עכשיו, יחד עם הנהלת החשבונות של ארנון מילצ'ן ועובדיו, משתלבת ממש יפה בסיפור של מתנות יוקרה לשררה, ומצמיחה בשר, ומתחילה לשרטט תמונה של טובת הנאה שיטתית, מאורגנת היטב וממש לא ספונטנית, וזה מתחיל להיות מסוכן לנתניהו ואולי גם למילצ'ן, והוא חייב להבהיר שהוא, המיליארדר הנדיב, איננו רוצה חלילה לפגוע בראש הממשלה, כי הוא למעלה מזה, כפי שלא רצה שום תמורה תמורת המתת, לא כי הוא חושש מהפללה במתן שוחד, אלא רק מפני שהוא מורם מעם, לא איזה עובד קבלן שהושפל ונרמס ומטה לחמו נגזל, ואין אצלו תחושות עם-ארציות כאלה של נקמנות שממש לא לרמה שלו. הוא חבר של ראשי ממשלה ומוכן לשלם בשביל זה הרבה כסף, שמבחינתו זה ממש כסף קטן, הוא לא אחד מאלה שמסתבך איתם ויוצא לנקום בהם, והוא ממש לא יודע איך זה קרה לו שמצליבים עדות רמת דרג כמו שלו עם עדות של עובד קבלן פשוט שלא יכול לסלוח על זה שהעלילו עליו עלילות ולקחו ממנו אפילו את הזכות להתפרנס בדוחק מעמל כפיו. בחוגים שמילצ'ן מסתובב בהם סוגרים דברים בשקט, בלי עיתונות, בשיחות טלפון עם שרים וראשי ממשלות, עם משלוחים של סיגרים קובנים ושמפניה ורודה ותכשיטים של ה. שטרן, כי האצילות מחייבת וגם הטעם הטוב, ואין שום סיכוי שמישהו כמו מילצ'ן יחוה משהו מכאבו ומזעמו של עובד קבלן שנגזלה ממנו כבשת הרש. הוא ממש למעלה מזה, הרבה למעלה מזה, וגם הכי נמוך שאפשר להיות.

קבר

השבוע שוב חשבתי הרבה על בתי קברות, גם כי מיקי חיימוביץ' שידרה כתבה מזעזעת על בתי קברות כמו בהר המנוחות בירושלים שבונים בהם בניינים ענקיים וקוברים אנשים בקומות או בכוכים בקירות שזה מעורר בי חלחלה, וגם גובים ממשפחות הנפטרים המון כסף תמורת קבר יפה שאיננו כוך בקיר. ללכת ללוויה עכשיו זה לא רק חוויה עצובה, זה גם מזעזע לראות את כל המיבנים המשונים והקברים המשונים שלפעמים אין מקום להניח זר, ובזמן הלוויה עובדים מסביב מנופים ענקיים שמסיעים קוביות בטון מצד לצד כדי להמשיך בבנייה הזאת, שבוודאי לא מעטים מתעשרים ממנה, וזה כל כך מגעיל, שהתחלתי לחשוב שאולי עדיף לשרוף את הגופה אחרי המות, למרות שזה מנוגד למנהג היהודי, וגם אין למשפחה מקום לבקר בו את המת, שלפעמים אנשים רוצים שיהיה להם קבר לבוא אליו, אבל אם אני צריכה להיקבר בתוך בניין דוחה כזה שהקברים בו יותר מזכירים את חדרי המתים בבתי החולים עם ארונות הברזל והמגירות הנשלפות, אני מעדיפה שישרפו את גופתי, זה לא כל כך חשוב לי הקבר, ככל שאני חושבת על כך זה נראה לי עדיף, וזה מה שעושים במזרח אסיה, ואולי בסופו של דבר זה יותר מכבד את המת. כשמיקי חיימוביץ' דיברה עם מנהל של מקום לשריפת גופות, הוא אמר שאפשר לשים את האפר בכד או להכין ממנו תכשיט או יהלום, ואני ממש לא רוצה שהבנות שלי יענדו על האצבע טבעת יהלום מהאפר שלי, אני מעדיפה שיזרקו את האפר או יקברו אותו או יפזרו אותו בים, כי נראה לי טיפשי לשמור את האפר שזה רק אפר. יותר קל לחשוב שהגוף יישרף אחרי המוות ולא יהיה יותר מאשר לחשוב שיתקעו את הגופה באיזה מיבנה מוזר שאפילו בתור גופה לא בא לי להיות שם. כל כך הרבה דברים במדינה שלנו נהיו מעוותים יותר ויותר וזה אחד מהם, ורק מי שמאד עשיר יכול להימלט מהגורל הזה. אילו היה לי הרבה כסף אולי הייתי קונה חלקת קבר ליד אחי שהוא קבור בבית קברות מאד יפה עם הרבה פרחים ועצים, למרות שזה מקום קצת נידח שקשה לי מאד להגיע לשם לבקר אותו. אחי בעצמו בחר את בית הקברות, כשנודע לו שהוא הולך למות, ולי זה נשמע כל כך נורא שהוא בחר בעצמו את הקבר שלו. אולי באמת עדיף שישרפו את גופתי, אולי אפילו אשלם לבית השריפות עוד בחיי, זה מאד יפה לסדר הכל כשעוד חיים, ומצד שני אין לי כל כך הרבה כסף, ואולי עדיף שאקנה לי מיטה חדשה כי הישנה כבר התבלתה, ובינתיים אני זקוקה גם למקום לנוח בו בעולם הזה. מוזר שדוקא כשיש מזג אוויר יפה והשמש זורחת מתחשק לי לבקר את אחי, ואני חושבת עליו הרבה כשאני מטיילת בעמק המצלבה שמכוסה עכשיו עשב ירוק ומלא רקפות וכלניות, ואני חושבת כמה אחי היה שמח לחיות ולטייל כאן, למרות שאם הוא היה בריא וחי הוא בטח לא היה מטייל בטבע אלא יושב באוניברסיטה או בחדר שלו וקורא וכותב ומלמד. זה כאילו אפשר לעשות גם וגם אבל בעצם לא. בחיים צריך כל הזמן לבחור, לבחור איך לחיות ומה לעשות, אפילו אני צריכה כל יום לבחור מה לעשות, לכתוב או לנקות או לנסוע למקום אחר, ורק אושר גורם לי לטייל הרבה שעות בעמק ובגנים ולראות דשא ירוק ופרחים, ואני רואה משפחות עם ילדים קטנים וחושבת על אחי מטייל עם הילדים שלו כשהם היו עוד קטנים, והכל עוד נראה כל כך יותר שמח ויפה, והייתי רוצה לדעת שהוא נמצא באיזה מקום ושומע ורואה אבל אני יודעת שלא, הוא נמצא רק בזיכרון, אך ורק בזיכרון, ואני חושבת על עצמי איך פעם היה חשוב לי שיזכרו אותי ועכשיו כבר לא כל כך חשובים לי דברים, רק חשוב לי לא לסבול בחיים, אפילו לעשות דברים שרציתי לעשות כבר לא כל כך חשוב לי, רק חשוב לי לא להיות עצובה ולא לסבול. אני חושבת שאחי סבל הרבה יותר מדי ולא הגיע לו כל כך לסבול, ואני לא יכולתי לעזור לו, וכל הזמן הרגשתי כאילו חזרנו להיות ילדים, כשהעולם שלנו היה כל כך קטן וצנוע, כמו החצר מאחורי הבית הקטן במושבה חדרה, המגרש הריק לידינו, והחולות שהשתרעו מאחורי הבתים ובקיץ אהבתי להשיל את הסנדלים ולטבול בהם את הרגליים, ואחי היה ילד קטן ושמנמן ובלונדיני, וכל זה כשאני חושבת עליו כבר כל כך מזמן לא קיים וגם אחי איננו, רק בזיכרון הוא נמצא, בארץ המתים שבזיכרון.

אל תלעגו לאיום המנהרות

מה שיותר מרגיז אותי מההתקפות של נתניהו ויעלון על מבקר המדינה ועל דו"ח המבקר על מבצע "צוק איתן", התקפות שהן בעיקר מביכות, אלה הלגלוגים של חכמולוגים למיניהם על מה שלדעתם הוא עיסוק מוגזם באיום המנהרות מרצועת עזה החודרות לשטח ישראל ובעלות הטיפול בהם, כי לדעתם זה איום שולי, ויש הרבה איומים יותר קיומיים.

יש לאנשים נטייה כזו תמיד להשוות דבר לדבר: כשהם רוצים לשבח משהו, הם תמיד צריכים לשבח אותו ביחס לדבר אחר שהם מגנים, במקום לשבח אותו בזכות עצמו, כשהם רוצים לגנות משהו, במקום לגנות אותו בגנות עצמו, הם תמיד מגנים אותו ביחס לדבר אחר שהם משבחים, ושלא קשור אליו בכלל, וכשהם רוצים לייחס חשיבות למשהו, הם חייבים לזלזל במשהו אחר, ולהגיד שיש איומים יותר גדולים על מדינת ישראל מזה שכמה לוחמי חמאס יגיחו ממנהרה ויבצעו פיגוע או יחטפו חייל.

מעבר לכך שלאוזנַי הזילזול הזה בכך שלוחמי חמאס יגיחו ממנהרה כדי לרצוח או לחטוף נשמע תמיד כאילו מאחוריו יש הנחה סמויה שלי, לדובר המזלזל, זה לא יקרה, כי אני לא גר בעוטף עזה ולא שוכב במארבים, שזה בפני עצמו מקומם לזלזל באיום רצחני על מישהו אחר, בהשוואות האלה שתמיד יש בהן רק שני מרכיבים – אחד שמציינים כחשוב ואחד שמזלזלים בו, יש בעצם הטעיה לוגית. כי תקציב הביטחון העצום של ישראל מורכב מהרבה מאד מרכיבים שמתייחסים להרבה מאד עניינים והרבה מאד איומים, והאיזון ביניהם אף פעם איננו בחירה בין שתי אלטרנטיבות בלבד אלא בחירה הרבה יותר מורכבת שיש בה משתנים רבים, כשם שתקציב המדינה בכללו צריך לתת מענה לא רק לצרכים הביטחוניים המוגדרים ככאלה, אלא להרבה מאד צרכים חיוניים, שלחלקם יש בהחלט גם משמעות ביטחונית, כמו בנייה ותיפעול בתי חולים איכותיים, או אחזקת מערך כבאות ארצי שיכול לתת מענה ראוי לסכנת שריפות. לכן העובדה שיש איומים רבים נוספים, איננה אומרת שצריך לזלזל באיום המנהרות.

הזילזול הזה בא בדרך כלל יחד עם זילזול באופן שבו האזרח מעריך את גודל האיומים עליו. לכאורה האזרחים הפשוטים חסרים את אמצעי ההערכה המתקדמים שיש למומחים ולרשויות המדינה המוסמכות, אבל הניתוח שעושה האזרח הפשוט בהערכת האיום עליו, למשל איום המנהרות, איננו רק תגובה רגשית בלתי רציונלית כפי שמציגים אותה המלגלגים: גם האזרח בוחן את מידת הסכנה שמציב האיום, למול הסיכון בהתממשות שלו לגביו: פיגועי טרור פוגעים בפועל במספר מוגבל של אזרחים או חיילים, אבל הם מפחידים מאד, מפני שהסיכון בהתממשותם לגבי אדם כלשהו הוא גבוה מאד: בשונה מאיומים על חיילים בחזית, שהעורף מוגן מהם, כל אדם שמסתובב במרחב כלשהו חשוף לפיגועי טרור, ולכן הם מכונים טרור: האימה שהם מטילים עלינו משבשת את תפקודנו בחיי היומיום, ולכן משמעותם לתפקודן של החברה והמדינה גדולה בהרבה מהנזק הממשי שלהם. הטרור הראוותני של האיסלם הרדיקלי, מהרס מגדלי התאומים ועד הירי במועדון הבטאקלן בפריס, רחוק מלאיים איום קיומי על מדינות בגודלן של צרפת וגרמניה, שלא לדבר על רוסיה וארצות-הברית, אבל פגיעתו של הטרור הזה במוקדים של חיים אזרחיים במרכזי כרכים ענקיים הופך אותו לאיום שכל אדם חשוף לו ודי חסר-אונים כלפיו, ולכן ארצות-הברית של אחרי האחד-עשר בספטמבר היא מדינה שונה לגמרי, לאו דוקא בממדים המוחשיים שלה, אלא במימד בלתי מוחשי שאין משמעותי ממנו: תודעתם של תושביה. לכן גם בצרפת הוכרז מצב חירום כללי אחרי פיגועי השלושה-עשר בנובמבר, דבר שיש לו השלכות מרחיקות לכת על מירקם החיים, מקיום אירועים המוניים ועד התנהלות זרועות המימשל ומימוש זכויות האדם. וההשפעות התודעתיות הללו אינן מוגבלות למדינות הענקיות שבהן התרחשו אלא מפעפעות לכל העולם. שנה לאחר מתקפת האחד-עשר בספטמבר הגיע ז'אן מארי לה-פן למקום השני בבחירות לנשיאות צרפת, ורק התגייסות השמאל לתמוך במועמד הימין נגדו חסמה את דרכו לארמון האליזה. גם את ריצתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית, שלא לדבר על בחירתו, קשה לדמיין ללא ההשפעות מרחיקות הלכת של מתקפת האחד-עשר בספטמבר, וכיום מאיימת בתו של ז'אן מארי, מארין לה-פן, לשחזר את הישגו של אביה ואולי גם לעלות עליו ולהיבחר לנשיאות צרפת. מאז מתקפת האחד-עשר בספטמבר נאסר על נערות מוסלמיות לחבוש חיג'אב בבתי הספר בצרפת, ועל יהודים לחבוש כיפה, ואחרי פיגוע הטרור בניס הפכה ההתנכלות לנשים מוסלמיות בצרפת לאלימה ופולשנית. מאז ניסתה גם ממשלת גרמניה לאסור על ברית-מילה אצל יהודים ומוסלמים, היו מספר ניסיונות לאסור וגם איסורים ממשיים על שחיטה כשרה, ומאז בחירתו של דונלד טראמפ התרבו ההתנכלויות האנטישמיות ליהודי ארצות-הברית שמופעיהן דומים לאלה של הטרור הנאצי באירופה, שפעל באירופה לפני הטרור האיסלמי וממשיך לפעול לצדו. כמה וכמה פעמים התרעתי ברשימותי כאן על כך שעליית הטרור המוסלמי תגביר את ההתנכלות ליהודים – ולא תחליש אותה כפי שסברו התמימים - הן בגלל ההאשמה האנטישמית הרווחת שישראל אשמה בטרור המוסלמי, הן בגלל השילוב המושרש בעולם הנוצרי בין אנטישמיות לקסנופוביה, שעומד ביסוד ההשקפה הנפוצה כל כך באירופה עד כי היא שקופה לאוחזים בה, כי יש לאזן כל פגיעה בזכויות המוסלמים בפגיעה מקבילה בקהילות היהודיות. בינתיים קשה לפענח עד הסוף את מופעי האנטישמיות בארצות-הברית מאז בחירתו של דונלד טראמפ, אבל הם מאד מאד מפחידים.

השורה התחתונה של בחינת השפעתם של פיגועי טרור בישראל ובעולם היא שמה שהופך איום לקיומי איננו רק מידת יכולתו לאיים בפועל על קיומן של מדינות, אלא מידת יכולתו לגרום לאזרחי אותן מדינות לחוש מאוימים ונטולי מגן בחיי היומיום שלהם. לכן גם אין לדעתי שום מקום ללעג על עוצמתו של איום המנהרות עבור האזרח הישראלי: מומחי ביטחון מלומדים מעדיפים אולי להתייחס לאיומים נשגבים יותר כמו איום הגרעין האיראני, אבל לדידו של האזרח הישראלי האיום האיראני הוא איום תיאורטי שספק רב אם יתממש, ואילו איום המנהרות, כמו איומי הסכינאים, הוא איום ממשי וקרוב ומוחשי מאד, ואי אפשר להסתתר מפניו במקלטים וחדרי ביטחון, כי הוא יכול לתקוף אותך בעודך מנהל את חיי היומיום שלך מחוץ למקלטים אלה, ומה שנורא במיוחד לגבי איום המנהרות הוא, שאפילו בתוך ביתם אין האזרחים מוגנים ממנו. ההיפך מכך: עיקרו של איום המנהרות הוא ביכולתם של מחבלי חמאס להגיח מן האדמה לתוך ביתך בעוד אתה, הוריך וילדיך ישנים במיטתם. זהו איום שאנשים אינם מסוגלים לחיות ולתפקד איתו. טענת המזלזלים שרק מעטים עשויים להיפגע ממנו בפועל, גם איננה ודאית – בהחלט עלולים להיות גם נפגעים רבים, וגם איננה מפחיתה במאומה את תחושת האיום של כל מי שעלול להיות אחד מן המעטים לכאורה שייפגעו, שמבחינתם האיום הוא לגמרי קיומי, ומדובר באיום שכבר התממש, ולא באיום פוטנציאלי מרוחק של מלחמה גרעינית שיכולה להרוס את העולם אבל לא מאד סביר שבאמת תתרחש. מבחינתו של הפרט סכנה ממשית שהוא וילדיו ייהרגו היא הסכנה הקיומית ביותר, וככל שסכנה זו קרובה ומוחשית, כך גדול יותר האיום הקיומי.   

לפעמים מומחיות, שנועדה לסייע להבין טוב יותר את המציאות, דוקא מנתקת את המומחה מן המציאות, כאשר הוא מדרג את האיומים מבלי להבין בחשבון את משמעותם לבני האדם הנתונים להם: עשרות שנים חיה האנושות עם איום תיאורטי של מלחמה גרעינית, אך השפעת האיום המדובר הזה על החברות המאוימות היתה שולית ביותר. לא כך איום הטרור. האיום הזה מערער את החברות המושפעות ממנו חברתית ופוליטית, חותר תחת קיומן של חברות דמוקרטיות ומחזק גורמים אנטי-דמוקרטיים וקסנופוביים יותר מכל איום מלחמה גרעינית או קונבנציונלית. מי שרוצה להבין באמת את העולם שאנו חיים בו, וגם להישאר מחובר לבני האדם החיים סביבו, אסור לו לזלזל באיומים מסוגו של איום המנהרות, וראוי לו לכבד את המאמצים וההוצאות שמוקדשים להילחם בו.