הגינה של מאיר שלו

כבר הזכרתי כאן את ספרו של מאיר שלו "גינת בר" שמאד התרגשתי לקרוא אותו, אבל לא חשבתי לנתח אותו בדקדקנות, כמו שבבית הספר לא אהבתי לנתח פרחים, כי כשמפרקים פרח כדי ללמוד את חלקיו הוא מת ונובל וזה עצוב. אבל בינתיים מאיר שלו וגם הספר "גינת בר" נהיו נושא לדיון בשיח הציבורי המאד אלים ומאד מר וארסי שלנו, מירי רגב תקפה אותו, ואסתר זנדברג תקפה אותו, והרבה אנשים תקפו אותן בתגובה, ואני רוצה לומר כמה דברים על מאיר שלו ועל "גינת בר", וגם על כמה עניינים אחרים.

יעל דיין שכתבה ביקורת על ספרו של שלו למוסף הספרים של "הארץ", תהתה מדוע הפרקים מסודרים בספר בסדר לא הגיוני ולא מנומק בכלל, שלא יוצר איזשהו סיפור הגיוני או מנומק, רק מרפרף כמו פרפר מכאן לכאן, ולדעתי זה מפני שמאיר שלו לא כל כך רצה לספר סיפור מפורש מדי. הרי אפשר היה להתחיל את הספר בסיפור של ילד ירושלמי שנולד וגדל בירושלים, שמגיע בגיל תשע למושב נהלל, ובניגוד לילדי המושב מכיר רק מעט עצים ופרחים בשמם, ומקנא מאד בידע של ילדי המושב, ורוצה להיות בקי בטבע כמותם. אפשר לקרוא מתוך הספר סיפור כזה, אבל להפוך אותו למרכז הספר יהיה קצת טיפשי, כי מאיר שלו לא היה גנן ולא בן גנן, וגם לא נהיה גנן. הוא היה ילד עירוני שעבר בגיל תשע למושב והתאמץ להיות כמו כולם, וגם את רוב חייו הבוגרים הוא חי בירושלים, ובגיל לא צעיר קנה בית במושב בעמק יזרעאל, שאולי הזכיר לו קצת את משק סבו בנהלל, שבסך הכל היה לו טוב שם, כפי שהוא עצמו מספר, והוא ניסה לשתול סביב הבית גינה, כמו שיש לרוב אנשי המושבים, וכמו שהיתה לסבו החקלאי מנהלל וגם לסבי החקלאי אברהם מרגלית מבנימינה, שהיה לו פרדס והוא גידל עצי חושחש והרכיב עליהם תפוזים ולימונים, אבל השאיר כמה עצי חושחש כמו שהם לא רק להרכבות, אלא כדי להכין מפרים המר את הריבה שלדעתו היתה הטובה בעולם, ואני יכולה להעיד שבאמת היתה ריבה טעימה מאד, כי זכיתי לאכול את ריבת החושחשים של סבא שאי אפשר לקנות כמותה, וגם תפוזים שרק נקטפו מהעץ וקליפתם הזהובה  עוד היתה מכוסה אגלי טל. אלו זיכרונות ילדות שזוכרים כל החיים והם כנראה משפיעים עלינו בדרך כלשהי, אבל הם לא הופכים ילד עירוני ומבוגר עירוני לגנן. בשביל הסבים החקלאים של מאיר שלו ושלי, הגינה בחצר הבית, שסבי גידל בה מצדו האחד של הבית ירקות ועצי פרי, ומצדו השני פרחים, שהוא הקפיד לשתול אותם כך שבמשך כל ימי השנה פרחו בגינה פרחים, היו טפל לעבודתם החקלאית, ולפחות לגבי סבא שלי נדמה היה לי שאיננו טורח כלל בגינת הבית, שהיא רק מין בילוי, ובכל זאת הכל צומח ופורח ומניב בה, כביכול מבלי שהושקע בה כל עמל. סבא דישן את הגינה בקליפות הירק והפרי שאכלנו, בעיקר קליפות תפוזים שהביא מהפרדס, והוא פשוט קבר אותן בערוגות מבלי לטרוח להתסיס אותן ולהפוך אותן לדשן – הקליפות נאספו מן השולחן ומיד נקברו בגינה כפי שהיו, במיומנות מושלמת, שסבא לא איבד גם בשלהי ימיו, כשכבר היה חולה וידיו רעדו מעט.

כזה הוא הבית הישן שמאיר שלו רכש לעצמו בקצה המושב – חיפוש אחר זכרון ילדות וניסיון לממש חלום, להעלות באוב משהו שכבר איננו קיים, סבא שכבר הלך לעולמו והורים שכבר הלכו לעולמם וסגנון חיים שגם הוא כבר הלך לעולמו וכבר איננו קיים. והוא ניסה לשתול דשא ולעשות גינה נאה סביב ביתו, כפי שעשו כל דרי המושב, שרובם מן הסתם חקלאים שכמו אצל סבינו, גינתם טפלה לעבודתם החקלאית והם מיטיבים לדעת מה לעשות בה ונדמה שבאפס עמל הכל עולה בידם.

ובכן, מאיר שלו התאמץ לשתול דשא ולעשות גינה, כמו שניבא הנביא עמוס שישראל עתידים לשוב לארצם ולעשות גַּנּוֹת ולאכול את פְּרִיהֶם. אבל הוא לא הצליח לעשות גינה כמו אלה של השכנים, ובעיקר פרחו בגינתו פרחי הבר שממילא פורחים בכל מקום שבו הם יכולים לפרוח בעונתם: חצבים וכלניות ורקפות ופרגים. ומכיוון שהם היטיבו לפרוח בגינתו, הוא שתל בגינתו פקעות נוספות של חצבים ורקפות שמצא לצד כבישים שנסללו ובאתרים אחרים שבהם דוחקים צרכי האדם את פרחי הבר לשוליים, והם נקלטו בגינתו ופרחו, ומכיוון שפרחי בר כמו חצבים ורקפות וכלניות ופרגים פורחים להפליא היכן שמניחים להם לפרוח בעונתם, הרי בעונות פריחתם של פרחי בר יש לו גינה מרהיבה, ובעונות שבהן פרחי הבר מתקשים לפרוח, גינתו יבשה, וזה בעצם כל הסיפור. גם לולא היה עושה דבר היו פורחים בגינתו בעונתם חצבים ורקפות וכלניות ופרגים ותורמוסים וחבלבלים, אבל מכיוון שהוא טורח ואוסף פקעות של פרחי בר שנזרקו ושותלן בגינתו, ואוסף את זרעיהם ושומרם בצנצנות וזורע אותם בגינתו, ומשקה מעט כאשר הגשם מכזיב, אפשר שפרחי הבר פורחים בגינתו יותר משהיו פורחים להם סתם כך. אבל בעיקרו של דבר גינת הבר היא קצת בדיחה על גננות, היא ניסיון של מי שאיננו גנן ואיננו מבין הרבה בגננות לאמץ לעצמו את מלאכת הגננות של בורא עולם, מתוך ידיעת קוצר ידו לעבוד בזיעת אפו כדי לחוש שמינית שבשמינית מטעמיו של גן עדן, ולפיכך נקל לגנן עציצים עירוני שנפשו יוצאת לשתול ולזרוע ולראות ציצים ופרחים פרי עמלו, ואיננו מצליח אלא לגדל את מה שגדל מעצמו בדרך שנפלאה ממנו עצמו, שהרי כל גינה היא קודם כל גינתו של בורא עולם שהוא לבדו יודע מדוע צמח מה שצמח ופרח מה שפרח, למצוא את עצמו בספר הזה, יותר מלאלה שמלאכת הגננות מצויה בידם.

ככל בני האדם מחבב גם הגנן החובב מחמאות, ולמרות שהוא יודע בסתר לבו שגינתו איננה מרשימה ביותר, בכל זאת הוא מבקש שיחמיאו לו עליה, למרות שלרוב אין על מה להחמיא לו, שהרי בעונה החרבה גם גינתו חרבה, ובעונת הגשמים היא פורחת כפי שהטבע בארצנו כולה פורח בעונת הגשמים ומעט לאחריה, בטרם ייבש כחציר, ומי שיזדמן בימי אביב אלה לירושלים, ויעבור בגן העצמאות, כדאי לו לקרב אל הבור הפתוח העתיק שמערות קבורה בו והוא מוקף בגדר לביטחון המבקרים, ויתבונן בשפעת הפרגים שפורחים בו כעת ואפילו בעמק המצלבה אין יפים כמותם, ומרוב שפריחתם יפה גם פריחת החרדלונים לצדם יפהפיה גם היא. פריחה מטבעה היא קצרת-מועד ובארצנו השחונה היא קצרת-מועד במיוחד, וצריך ללכוד אותה בשיאה כמו שהצופים בכוכבים יודעים לכוון את צפייתם למועד שבו הכוכבים עומדים בשיא זוהרם.

מאחר ששָׁלֵו קבע את מושבו במושב של חקלאים והוא יושב שם בין האיכרים המומחים בחרפת עירוניותו, ואיננו יכול להתפאר אלא במיומנות שגם ירושלמים עזי נפש מצטיינים בה – לכידת צפעונים, שכן הרי ירושלים אדמתם קשה וסלעית, ובעיקר היא מצמיחה קוצים ודרדרים ופרחי בר ועקרבים ונחשים, ואלה מוכרים היטב גם לעירוניים שבין תושביה – איננו יכול אלא לספר למבקריו בעונה השחונה כמה יפה גינתו בחורף ובאביב, בעוד שגינות שכניו פורחות ומלבלבות כל השנה כולה. אבל באביב, כשפרחי הפרג פורחים בגינתו בשפע ובוערים באדמומיותם, הוא יכול לחוש כאילו היה באמת בעל גינה, והאירוניה הדקה הזו מלוה את הספר כולו, והקורא חייב להצטייד במידה הגונה ממנה כדי לקרוא אותו ברוח הנכונה. הסיפור שבו בחר שָׁלֵו לפתוח את ספרו איננו נעים לקריאה: רובו לועג לחתן וכלה שהגיעו בלווית אמותיהם להצטלם בין הפרגים והתורמוסים הפורחים בגנו באביב, שעליהם הוא צועק שהם פלשו לגינתו ודורכים על פרחיו, ומגרש אותם באיום שיפעיל את מערכת ההשקיה האוטומטית שאין לו, ואילו הם מצידם טוענים, ובדיוק מסיבה זו פותח הסיפור הזה את הספר, שזה לא נראה בכלל גינה, זה נראה חיק הטבע, מה שנכון כמובן, וזו האירוניה שאסתר זנדברג החמיצה, כשהסיפור הזה, והלעג הגלוי ללשונם של הדוברים, כה העלה את חמתה, שהיא הצטרפה למירי רגב ותיארה את שָׁלֵו כפיאודל אכזר שהפרגים והתורמוסים חשובים לו מכבודם של אנשים והוא גם לועג לשפתם הדלה, ואכן כך, אלא שבעיקר הוא לועג לעצמו, שכן הוא יודע היטב שאכן אין מדובר בגינה במובן הרגיל, אלא אכן בחיק הטבע, ובפרחי בר שרובם היו פורחים ממילא, גם לולא אסף בעקשנות מופרזת את זרעיהם וזרע אותם ברחבי הגינה, ושהמבקרים הלא קרואים לגמרי צודקים, הם מצטלמים בחיק הטבע, ודורכים על פרחי בר, שזה חבל, אבל בכל זאת שונה מלדרוך על פרחים שגנן מגדל בערוגה, דבר שכנראה לא היו מעזים לעשות. ומכיוון שאחרי שצעק עליהם ואיים עליהם וגירש אותם, הוא מתנפח מגאוה על כך שבחרו בגינתו כרקע לצילומי החתונה שלהם, כאילו היתה זו אחת מאותן גינות מטופחות של איכרי המושב, וכאילו הוא עצמו מפריח את הפרגים והתורמוסים בשדות ארצנו, הסיפור הזה די מצחיק, וממש לא צריך להתרגז ממנו, כמו שלא צריך להתרגז מדודה פולניה שמתקשה להשאיל לאחייניתה תכשיט מוזהב, בטענה שמדובר בתכשיט יקר ערך, כי התכשיטים שלה, לטענתה, הם רק מאיכות ראשונה במעלה.

"גינת בר" הוא ספר מצחיק ונוגע ללב, כי הוא מספר בעיקר על חלום ועל אובססיה, לא כל כך על גינה או על גינון, אלא על הרצון של אדם שאין מקצועו בכך להיות גם הוא בין המגדלים גידולים ומפריחים פרחים, ושותלים שתילים ונוטעים עצים לא רק לעצמם אלא לדורות הבאים, על השאיפה להלך יחפים ולחוש את האדמה בכפות הרגליים, ומי מאיתנו איננו מתאוה לפעמים להשליך את נעליו מעל רגליו ולרוץ יחף בעשב. לכן יש בספר הזה פרקים על זיכרונות מגינות נסתרות וחלומיות, גינות שאנו חולמים לחזור ולטייל בהן, כפי שאנו חולמים לשוב לגן-עדן, בעודנו מפלסים את דרכנו בעמק הבכא, בחום ובשרב, ושמחים אפילו למראה עשבים שוטים. זהו ספר על שעות שאדם מבלה בגינה שמגדלת את עצמה ומנהלת את עצמה, שהחולד עושה שמות באדמתה והנקר מנקר והורג את עציה, והגנן כביכול שלה מנסה לטעת בה עצים ולשתול בה פרחים ולמשוך אליה ציפורי שיר, אבל מאחר שמדובר בעצם בחיק הטבע ולא באמת בגינה, לקן שנועד לירגזים יבוא נקר, את פקעות הנוריות יאכל החולד, ומה שיישאר הם החצבים והרקפות שנקלטים בקלות בכל מקום וצומחים מעצמם.

אפשר לקרוא את הספר של מאיר שלו בהרבה דרכים, וכמובן זכותו של מי שמתרגז להתרגז, אבל זה קצת חבל, כי זה ספר עלינו, לאו דוקא על האשכנזים או הותיקים שבינינו, או על מי שידם משגת לקנות בית במושב, אלא על כולנו, שאוהבים את ארץ-ישראל ומנסים להיקלט בה, ומנסים להפוך אותה למקום פורח, ומנסים ליצור לעצמנו מקום יפה לחיות בו, אבל לא באמת מצליחים להיקלט בארץ, ולא באמת יודעים איך להתמודד איתה, ורוצים לגדל ורדים וסחלבים, אבל מצליחים לגדל בעיקר חצבים ורקפות, ומאחר שזה מה שיש אנחנו שמחים בהם, והם אכן משמחים, וכשאנו שמחים בהם אנחנו יודעים ששמחתנו היא שמחת עניים. גם הספרות העברית החדשה שלנו היא שמחת עניים, יותר משהיא מגדלת ורדים וסחלבים, היא מגדלת חצבים ורקפות, שצומחים מקרקע הארץ מכוח עצמם, לכן עדיף יהיה שאלו המתקשים להבין את האירוניה שבמצבנו, וגם אלה המודעים לה היטב, יניחו לה ולכותביה לנפשם.

מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד, רישומים וציורים (יפהפיים) מאת רפאלה שיר.

רחוקים מארץ

זה היה שבוע מבלבל. לפני קצת יותר משבוע ניצן אמרה לי שהיא חוזרת לארץ וביקשה שאסתכל בכמה דירות להשכרה בשכונה. ראיתי כמה דירות ולא ראיתי את ניצן גרה בהן, וכשחזרתי הביתה מהדירה האחרונה ניצן התקשרה להגיד שהציעו לה מישרה באנגליה והיא נשארת שם, רק עוברת לעיר אחרת. שמחתי מאד בשבילה כי היא מאד רצתה את המישרה הזאת, והייתי די שמחה ונרגשת, ואחר כך חשבתי שאילו הציעו לה את המישרה קצת קודם, אולי היא היתה באה לארץ לחגוג איתנו את הפסח, אבל הציעו לה את המישרה רק אחרי שהיא חשבה שהיא חוזרת לארץ במאי, וככה יצא שהיא לא תבוא במאי וגם בפסח היא לא באה. וכל הזמן ניקיתי ומירקתי את הבית. נדמה לי שניקיתי את הבית יותר מאשר בשנים אחרות, וגם זרקתי יותר דברים ישנים שממלאים לי את הארונות מאשר בשנים אחרות. אני לא יודעת להסביר למה דוקא השנה עשיתי את זה. זרקתי שלושה גרביונים עם חורים גדולים שהייתי צריכה לזרוק מזמן, וצלחות מרק שבורות ששכבו שנים בארון המטבח מעל לכיריים, ותבנית אחת מחוררת, ומגש אחד שמישהו הביא בו פעם דברים וכבר נשאר בארון. אני לא יודעת למה אני שומרת דברים כאלה. בכלל אין לי הרבה בגדים וגם לא הרבה כלים, אבל הארונות שלי מלאים בדברים כמו צנצנות ריקות שרחצתי יפה ושמרתי למקרה שאצטרך, למרות שאין שום סיכוי שאצטרך אי פעם עשרות צנצנות, אז זרקתי כמה צנצנות שהיו בארונות שנים ומעולם לא עשיתי בהן שימוש, וכל הזמן חשבתי שבעצם הייתי צריכה לזרוק עוד המון דברים, אבל קשה לי לזרוק הרבה דברים, אפילו דברים שאין בהם שום צורך. וכל הזמן חשבתי לעצמי שאני צריכה לסדר דברים בבית, כמו לתקן את החלון הקטן בסלון שהשמשה שלו נשברה לפני שנים. תמיד אני עושה את המינימום ההכרחי. אני מקנאה באנשים שיש להם אנרגיות לעשות דברים, ולי יש פחות ופחות. החיים היומיומיים נראים לי מספיק תובעניים וקשים בשביל להעמיס על עצמי עוד משימות שלא הכרחיות. אבל השנה באמת ניקיתי יסודי לפסח והייתי מאד מרוצה מעצמי. הייתי חייבת להיות מרוצה מעצמי כי כמעט נפלתי מהרגליים מרוב מאמצים. והכי קשה עבדתי אתמול לפני ליל הסדר, כשניקיתי ובישלתי כל היום. בצהרים שרון באה ולקחה את אושר לטייל כדי שאני אוכל להשלים את ההכנות לסדר, ונשארתי לבדי במטבח וריסקתי סלק וחזרת למרור והכנתי כופתאות למרק והתחלתי לחתוך תפוחים ופירות יבשים לחרוסת. חתכתי את התפוחים לחתיכות קטנות מאד ואז חשבתי שזה היה תמיד התפקיד של ניצן להכין את החרוסת, והיא היתה חותכת הכל לאט ובתשומת לב, שהכל יהיה מאד מדויק, כי היא מאד אוהבת לדייק בכל דבר, גם לבוא תמיד בזמן, בניגוד לי שהרבה פעמים מאחרת, וגם לעשות הכל מדויק ונכון, ופתאם רציתי להיות עם שתי הבנות שלי, כמו בימים שהן עוד היו ילדות ועוד גרו בבית או קרוב לבית ובאו הרבה לבקר ואכלנו ביחד בערבי שבתות ובצהרי שבתות וכמובן בליל הסדר, ורציתי מאד שניצן תבוא, אבל עכשיו היא רחוקה באנגליה, ועוד מעט היא תלד וגם התינוק יהיה רחוק באנגליה ואני אוכל לראות אותם רק בסקייפ או לעתים רחוקות, ופתאם הרגשתי צער גדול והתכווץ לי הלב וכמעט כאב לי ממש, ושפכתי לחרוסת קצת מהליפתן שתהיה מתוקה וקצת משכרת, כי שפכתי לליפתן גם יין לבן וגם יין שרף, אבל זה לא היקהה את הכאב, וחתכתי את החסה לסלט בסכין, למרות שבדרך כלל אני קורעת את העלים ביד, אבל הפעם חתכתי בסכין וזה היה הרבה יותר קל לחתוך מאשר לקרוע, ושרון ואושר כבר חזרו ואמרתי להם שבכלל לא יצאתי מהמטבח מאז שהם הלכו ועד שהם באו, ושרון אמרה שהאוכל טעים, אז אכלנו לפני הסדר ואכלנו באמצע הסדר ואכלנו אחרי הסדר ורוב היום והלילה אכלנו, וחשבתי שאני צריכה לשמוח כי בסופו של דבר אנחנו בנות מזל, ובעצם עכשיו הכל הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם כשהבנות היו קטנות ולפעמים לא היה לנו כל כך מה לאכול, ובכל זאת לפעמים אני מתגעגעת לימים האלה שהיינו שלושתנו ביחד כל הזמן והרבה פעמים סבלנו, אבל לפעמים גם היינו צוחקות, והן צחקו לי כשדימיינתי שהן יתבגרו ויתחתנו ויגורו קרוב ואני אטפל בנכדים, אקח אותם מהגן ואטגן להם שניצלים קטנים ואשחק איתם בגינת המשחקים, אבל הן רצו ללכת לדרכן וזה הטבע, שילדים עוזבים את ההורים והולכים להם למקומות אחרים ושם הם מוצאים את מזלם, וזה תמיד משמח שהם מצליחים, אבל על הגעגועים קשה מאד להתגבר, גם בימים רגילים ובמיוחד בימים מיוחדים.

מוזיאון ישראל בממלכת נתניהו

בעוד שהשיח על הקמת או ביטול תאגיד השידור הציבורי ממלא את האוויר, המתרחש במוסדות חשובים אחרים מעורר פחות התייחסות תקשורתית ומודעות ציבורית, אבל משקף לא פחות את החוליים של שלטון נתניהו והשפעות העומק שלו, שלא תמיד זוכות לתשומת הלב הראויה. כשראיתי את כתבתה של נעמה ריבה, במוסף גלריה של "הארץ", על התפטרותו של הד"ר ערן נוימן, שנבחר לשמש כמנכ"ל מוזיאון ישראל, עוד בטרם נכנס לתפקידו, לא חשבתי אפילו לקרוא אותה תחילה, כי חשבתי שמדובר בתככים האישיים הנפוצים סביב מינויים בכירים למוסדות יוקרתיים, שאם אינך שייך לחוג המקורבים לעניין או לדיסציפלינה המדוברת, אינם אומרים לך דבר. כמעט בהיסח הדעת התחלתי לקרוא את הכתבה, וסימני השאלה הלכו והצטברו. ראשית התברר לי שיו"ר הועד המנהל של מוזיאון ישראל איננו פרופסור לאמנות, כפי שאנשים תמימים עשויים לנחש, גם לא אוצר תערוכות מוערך, אלא עו"ד יצחק מולכו, כן, כן, אותו מקורב וקרוב שהוא שותפו למשרד עורכי-הדין של הקרוב והמקורב האחר, עו"ד דוד שימרון, ושליחו של ראש הממשלה לעניינים מיוחדים, הוא גם מי שבין שלל תפקידיו גם יושב בראש הועד המנהל של מוזיאון ישראל, וגם מי שישב בראש ועדת האיתור שבחרה בד"ר נוימן, יחד עם עו"ד אהרון אברמוביץ, שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד המשפטים ומנכ"ל משרד החוץ, תחת השרה ציפי לבני, שביקשה ממנו להמשיך איתה ממשרד המשפטים למשרד החוץ. אינני יודעת מי קדם למי בהנהלת המוזיאון, המקורב ללבני או המקורב לנתניהו, אבל כנראה ששני המכובדים עתירי הפעלים, שקשורים לאישים פוליטיים הרבה יותר משהם קשורים לתחום האמנות, נועדו לאזן זה את זה, וכך כנראה מנהלים בישראל מוזיאון לאמנות: כל פוליטיקאי שולח את מקורבו ונאמנו לטפל בעניין, ויחד מקימים קואליציה של פוליטיקאים לניהול מוסד מקצועי מוביל שנודעת לו השפעה לא מבוטלת על שדה האמנות בישראל הקטנה, שאמניה מתקשים למצוא מקומות ראויים להציג בהם את יצירותיהם. אליהם נילוו הד"ר אריה גניגר, שהוא ד"ר לרוקחות ובעל ניסיון רב בניהול חברות בתחום הפרמצבטיקה והתמרוקים – אבל לא קשור לתחום האמנות, וגם עו"ד אלינוער מזוז, שהיא משום מה רק חברה משקיפה, למרות שבקיאותה בתחום האמנות בוודאי איננה נופלת מזו של שלושת האחרים. נעמה ריבה כותבת בפשטות אלינוער מזוז, ואיננה מציינת את תוארה של עו"ד מזוז, שהיא משפטנית מוערכת מאד, שכיהנה כמישנה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל ועמדה להתמנות לתפקיד היועצת המשפטית של המשטרה, כאשר בעלה מני מזוז התמנה ליועץ משפטי לממשלה, וכדי למנוע ניגוד עניינים ולזות-שפתיים היא ויתרה על המינוי ופרשה. נעמה ריבה, שציינה את תואר העו"ד של יצחק מולכו ואהרון אברמוביץ, כתבה רק אלינוער מזוז ללא התואר עו"ד, אולי משום שסברה שעו"ד מזוז התמנתה לתפקיד רק משום היותה רעייתו של מני מזוז, ואפשר שכך אכן הדבר, שהרי מדינה שבה מתמנים לכל דבר ועניין שליחיו המיוחדים של ראש הממשלה שהם גם מקורביו או קרובי משפחתו בדרגה כזו או אחרת, עלולה לעורר את הרושם שקרבת משפחה לאדם כזה או אחר הינה בהחלט קריטריון סביר למינוי. ובכן ועדת האיתור כוללת שלושה עורכי דין מכובדים ורבי ניסיון – בתחום המשפט, וד"ר אחד לרוקחות ומנהל חברות פרמצבטיקה, ואף לא אדם אחד שמקצועו אמנות או אוצרות.

אבל התמיהות אינן מסתיימות כאן. תמיהה גדולה עוד יותר מעורר סיפור אגודת ידידי המוזיאון בארצות-הברית, שמסתבר שהיא יצירתו, כמעט רכושו הפרטי, של המנכ"ל הקודם ג'ימס סניידר, שגייס עבור המוזיאון כספים רבים, ומסתבר שגם קיבל לכיסו סכומי עתק של מיליונים רבים כשכר או כעמלה נוספים על השכר הגבוה שקיבל באופן רישמי, עד כדי כך שחוששים במוזיאון שעזיבתו של סניידר את תפקיד המנכ"לות תגרום לכך שאגודת הידידים בארצות-הברית תסרב להמשיך ולתרום למוזיאון. זה כבר נשמע מטורף למדי. אם אנשים תרמו למוזיאון ישראל בהנהלת סניידר, מדוע שיסרבו להמשיך ולתרום אם עזב את תפקידו אחרי עשרים שנה, שהן זמן מאד ארוך לניהול מוזיאון בידי אותו אדם? האם מרמזים לנו כאן שלג'ימס סניידר יש חזקה על ניהול המוזיאון, ואסור לבחור לו מחליף? האם מוסוה כאן איום על הנהלת המוזיאון, שלא תעז לבחור לו מנכ"ל אחר? ואכן הכתבת לא הצליחה לברר מה מבין הדיווחים השונים על התפקיד שימשיך סניידר למלא במוזיאון נכון, אם כי גונבה לאוזניה שמועה שהסיבה להתפטרותו של הד"ר נוימן, עוד בטרם נכנס לתפקיד שאליו נבחר, היא המשך מעורבותו של סניידר במתרחש במוזיאון. מאירה פרי-להמן, שעבדה במוזיאון שנים רבות וכיהנה כראש האגף לאמנות, אמרה שסניידר היה מגייס כספים פנומנלי, אבל לדעתה לא היתה לו ההשכלה להתערב בתכנים, אבל הוא עצמו חשב שהוא כן מתאים להתערב בתכנים, וסכומי הכסף העצומים שגייס נתנו לו כוח להתערב בתכנים.

ואולי אין להתפלא על אנשי האמנות שהם מתרחקים ממוסד שאמנם נועד להציג ולטפח אמנות, אבל מנוהל בידי מקורבים של פוליטיקאים, ומגלגל כספים של יהודים אמריקאים שמשוכנעים שגם במוזיאון לאמנות שממומן לפחות בחלקו בכספי ציבור, בעל המאה הוא בעל הדיעה. אפילו מינוי של פרופסור לאמנות או אוצר בכיר כעלה תאנה לא נדרש לוועדת לאיתור מנכ"ל למוזיאון, וברור שגם בעניינים אחרים לא אנשי האמנות הם בעלי הדיעה. ופלא הוא שלניהול ואיוש תאגיד השידור הציבורי לא נשלחו עו"ד מולכו או עו"ד שימרון, או שניהם יחדיו, וזה כנראה מה שחמק מנתניהו בימים הרעים של מבצע "צוק איתן", שלו נעשה כן אפשר היה להניח לתאגיד לשדר ללא מורא.

כל זה נשמע מאד כמו כמה מהמחלות הכרוניות של שלטון נתניהו: הכוח והמעורבות הלגמרי בלתי סבירים של יהודים אמריקנים עשירים שמנצלים את כוחם להתעשר עוד יותר ולהכתיב את ההתנהלות במוסדות ישראלים, כשהם דוחקים הצידה את הישראלים המומחים בתחום ושולטים בכוח כספם ובכוח ההתרפסות שמתרפסים בפניהם נתניהו ומקורביו, שאף אותם הוא משליט בכל מקום ובכל עניין, תוך כדי שהוא עצמו דוחק הצידה מומחים ישראלים בתחומם לטובת מקורביו ולטובת יהודים אמריקנים – תמיד גברים, לרוב מפורסמים ועשירים, ויוצר מצב מעוות לחלוטין, שבו מקורבי ראש הממשלה נמצאים בכל מקום, ויהודים אמריקנים עשירים נמצאים בכל מקום, ושום דבר איננו מתנהל כהלכה, ולא על ידי מי שהוכשרו לדבר והתמחו בו, שהרי אמנות היא מקצוע ואוצרות היא מקצוע, כפי שדיפלומטיה היא מקצוע, ומקצועות אלה נלמדים ונרכשים בעמל רב על ידי מי שהוכשרו ומוכשרים לדבר תרתי משמע, אבל נתניהו תמיד יעדיף גבר מחוג מקורביו, רצוי יהודי אמריקני מרקע מסורתי ועשיר, עדיף רפובליקני, או לפחות מי שמרבה להסתובב בחוגי יהדות ארצות הברית ועשיריה, וכשמינויי המקורבים והקרובים והעשירים והמתעשרים יוצרים סבך שאין מוצא ממנו, נמלכים וממנים בלית ברירה אשה שצריך היה למנותה מלכתחילה, במקרה אחד זו הנגידה קרנית פלוג, וכעת זו המישנה למנכ"ל המוזיאון איילת שילה תמיר, שמונתה בלית ברירה לממלאת מקום זמנית למנכ"ל. שיהיה לה בהצלחה.  

מירוקים ורקפות

כבר יומיים שאני מנקה כל היום, וכל הזמן אני חושבת אם לא היה עדיף שאעשה משהו יצירתי יותר ובר-קיימא, אבל אני מרגישה חובה לנקות את הבית לפסח, בידיעה שהמשימה הזאת איננה ניתנת באמת להגשמה. הבית שלי הוא בהחלט הבית שלי, אבל הוא גם המשרד שלי, סדנת העבודה שלי, הספריה שלי, הארכיון שלי, ולמרות שדירתי היא בקומה הרביעית, בגובה ששים מדרגות, היא דומה יותר לאותם מרתפים שאנשים זורקים אליהם את כל מה שאינם רוצים לזרוק לפח. אצלי זה בעיקר עיתונים וספרים, שכבר אין להם מקום בכונניות ובמדפים, והם נערמים בכל פינה, ומדי פעם אני נתקלת בערימה ומפילה אותה, ומסדרת אותה מחדש. יש ערימות שנופלות שוב ושוב, ואני שוב ושוב מסדרת ומנסה לא להתעצבן. למרבה המזל לא קרה לי שום דבר גרוע באמת, כמו למו"לית שלי שנפלה בהוצאה שלה על ערימת ספרים ושברה את הרגל. אני לא נופלת בעצמי, רק הספרים כל הזמן נופלים וצריך להרים ולסדר אותם מחדש. בתי ניצן אמרה שבית צריך להיות נוח, ואני אמרתי לה שעבורי הבית דוקא מאד נוח, רק לאחרים הוא לא כל כך נוח, כשהם צריכים לעבור בין ערימות הספרים והעיתונים. כבר אמרתי לבנות שלי שאחרי שאמות שיעיפו מצדי את הכל לפח, אבל ניצן אמרה למה, יש לזה ערך, אפשר לעשות ספריה. הייתי שמחה לעשות מהבית שלי ספריה, אבל מי יטפס ששים מדרגות כדי לקרוא ספרים. יש אנשים שלא רוצים לבקר אותי בגלל המדרגות, ומעלית אין, וגם אין אפשרות להתקין. לפעמים אני מדמיינת מין סל גדול שנכנסים לתוכו ומושכים בחבל לקומה הרביעית, כמו שהורי, שבימי ילדותי התגוררו בדירה גבוהה עוד יותר, כמדומני שיותר משמונים מדרגות הובילו אליה, היו מעלים הביתה את החלב והעיתון, בסל קש גדול קשור בחבל. כמובן בשביל אנשים צריך להתקין גלגלת גדולה וחזקה עם חבלים עבים, כמו שיש במנזרים עתיקים, אבל כל זה כמובן רק חלום. כל עוד יהיה לי כוח אמשיך לטפס במדרגות לביתי ולהיאנח מדי כמה מדרגות אנחה עמוקה, שאולי יש בה תועלת, כי היא מכניסה לריאותי אוויר. מכל מקום הבית שלי כנראה לא יהיה לעולם מסודר ונקי באמת, כנראה לא בחיי. ובכל זאת אני מאד מתאמצת לנקות. במיוחד עכשיו, לפני הפסח. הצפתי את המרפסות במים, את המרפסת הגדולה במים וסבון, את הקטנה רק במים, כי היא מלאה עציצים, ובשלושה מהם פורחות כבר כמה חודשים רקפות יפהפיות, יותר מבכל שנה אחרת. גם בעמק המצלבה ובחצרות הבתים פורחות השנה המון רקפות, אבל אלה שבמרפסת שלי גורמות לי את השמחה הגדולה ביותר, כי הן הרקפות שלי. רובן לבנות ומיעוטן סגולות, ואחת חצי לבנה וחצי אדומה, ואני מסתכלת בה כל היום ולא מבינה איך זה קרה. יש לי בעציצים כל מיני צמחים. רובם צמחים פשוטים שהתפשטו מעציץ לעציץ, והרגו לי כמה צמחים יפים יותר כדי לתפוס את מקומם, אני לא כל כך מתערבת בעציצים, רק משקה אותם כשצריך ותולשת עלים שנבלו, ומטאטאה את העלים שנשרו על הרצפה. אבל לכבוד פסח גם הברקתי את החלונות הגדולים ושיפשפתי אותם, אתמול במרפסת הגדולה והיום במרפסת הקטנה, וכל הזמן חשבתי שיכולתי בזמן הזה למשל לתרגם שירים, שזה משהו יפה שיכול להישאר לאורך זמן, בניגוד לניקיון שכל כך קשה לספק אותו והוא כל כך ממהר להיעלם, ובכל זאת שיפשפתי והברקתי את המרפסת הגדולה וכל הזמן חשבתי לעצמי אם יראו בכלל כמה טרחתי, אם המרפסת באמת תיראה נקיה, ורק הבוקר ראיתי שהיא באמת נראית נקייה ומבריקה ומילאה אותי שמחה גדולה שזה אולי קצת טיפשי, כי ניקיון הוא דבר בן-חלוף והוא חולף מהר במיוחד, אבל אם כבר הקדשתי כל כך הרבה זמן וכוח לפחות שייראה באמת נקי. בכל חצי שעה הלכתי לבדוק שהמרפסת באמת נראית נקייה ושהיא עדיין נקייה והתפעלתי מאד מהמרפסת ומעצמי, ובשאר הזמן ניקיתי את החדר שלי ואת המרפסת הקטנה, חוץ מהמקום שפעם קיננו בו יונים ואינני מגיעה אליו כי הוא גבוה מדי. רק פעם אחת קיננו בו יונים וגידלו שני גוזלים שתחילה רק ישבו בקן ואכלו ממקורם של הוריהם שהתחלפו בשמירה עליהם ובהבאת אוכל לקן, ואחר כך עופפו במרפסת עד שלמדו לעוף היטב ופרחו להם, וכמה פעמים עוד חזרו לבקר ואז נעלמו ולא שבו. אחר כך שוב ניסו היונים לקנן אבל העורב שבר וטרף את הביצים והן נעלמו ולא חזרו. פעם היה קן יונים על גגון המרפסת הגדולה ובא עורב וגילגל את הביצים החוצה ושבר אותן על הגג ואכל את תוכן. ראיתי הכל דרך הגגון השקוף של המרפסת, והעורב נראה מאד מפחיד, כי בעיקר ראיתי את ציפורני רגליו רוקעות על הגג כמו טפרים של חיית טרף, שבעצם זה בערך מה שזה. לפעמים נדמה לי שהעורבים משתלטים על כל המרחב והאוכל ומגרשים את כל הציפורים האחרות, שהן קטנות ויפות ומיטיבות לשיר. מאיר שלו מספר בספר שלו "גינת בר" איך הוא התקין קן לירגזים והנקר רצה להיכנס אליו, והוא גירש אותו שוב ושוב, כי הירגזים שרים יפה והנקרים רק דופקים דופקים במקור ויכולים אפילו להפיל עצים גדולים. בגינה שלו הנקר הפיל אזדרכת וגם מול בית אחד שבתי גרה בו פעם היה עץ אזדרכת שניקר בו נקר ובסוף נאלצו לכרות אותו כדי שלא יפול למישהו על הראש. כנראה שנקרים מחבבים עצי אזדרכת, כמו שדייג אוהב דגים. יפה היה לשמוע עכשיו ציפור קטנה שרה, אבל בעיקר שומעים נקרים דופקים ועורבים צורחים ומקרקרים, וצמחים פשוטים הורגים לי את הצמחים היפים ותופסים את מקומם. אבל אני לא מתערבת בטבע, למרות שהוא הטבע הקטן שלי בעציצים במרפסת, והוא אכזרי מאד – מי שחזק יותר מנצח, והורג את האחרים. אבל הרקפות איכשהו שורדות ואפילו מתרבות וגדלות. מדי פעם הן צצות בעציץ חדש שלא היו בו קודם, וגוברות על צמחים גדולים וחזקים. אולי זה סימן שדברים טובים ויפים יכולים לשרוד ולנצח, ואולי זה סימן שרקפות אינן רק פרח יפה אלא גם פרח חזק יותר ממה שחושבים כשמתבוננים בעלי הכותרת הכל כך עדינים שלהן. בכל מקרה רקפות ששבות ופורחות מדי שנה הן סיבה גם לשמחה וגם לתקוה.   

על חופש צריך לשלם

השבוע נורתה למות סיהאם אזברקה מלוד. אמרו שלא יודעים מה הסיבה, אבל היא היתה פעילת זכויות נשים. יום אחרי שסיהאם מתה מפצעיה, אדל מטבריה נרצחה באכזריות מיוחדת. בעלה רצח אותה אחרי שהתגרשה ממנו. אולי גם את סיהאם רצח מחזר נכזב. יש גברים שחושבים שלאשה מותר לחיות רק אם היא משביעה את רצונם. הרבה גברים חושבים שנשים צריכות לקבל מהם רשות בשביל לחיות בכלל, בוודאי בשביל לחיות איך שהן רוצות. לרצח של האחות טובה קררו בידי מטופל שלה התייחסו כאל חלק מהאלימות נגד עובדי מערכת הבריאות, אבל גם זה רצח של אשה בידי גבר, שהציק לה, כי חשב שמותר לו ושאם היא לא תשביע את רצונו מותר לו לרצוח אותה. במקרים של רצח נשים בידי גברים, כמעט תמיד יש מרכיב של הענשת האשה על כך שסירבה להניח לגבר לשלוט בה, על כך שביקשה לעצמה חופש. זה גם מה שמוציא מדעתם את הרבנים. הטענה לפגיעה בדת היא כמובן תירוץ, לכעס על כך שנשים רוצות להחליט בעצמן במקום לקבל הוראות מגברים. אשה שמבקשת לעצמה חופש בחירה נתפסת תמיד כאיום, וכמי שמפירה את סדר הדברים הנכון בעולם, זה שבו הגברים שולטים בנשים ומכתיבים להן כיצד לחיות, זה שבו מצפים מהנשים להסכין עם מצב שבו הן תמיד נשלטות על ידי גברים.

אמנון לוי הקדיש הערב את תכניתו "פנים אמיתיות" לסחיטה שסוחטים הגיסים ומשפחותיהן את האלמנות בעבור הסכמתם לקיים חליצה, ולאפשר לאשה להינשא מחדש. הוא דיבר עם עיתונאי חרדי שהסביר לו שבשביל חופש צריך לשלם. חופש הוא זכות יסוד אנושית שכל אדם חף מפשע זכאי לה ולא צריך לשלם עליה שום דבר, אבל העיתונאי הדתי, כמו הרבה מאד גברים דתיים, איננו חושב שאשה היא אדם, ולכן הוא חושב שנשים צריכות לשלם בשביל חופש, כי האופן שבו רואה הדת את הנשים, הוא כמי שהחופש איננו זכות יסוד שלהן, ושאיפתן לחופש נתפסת כמרי. כמובן שהסחטנות כלפי אלמנות שנזקקות לחליצה איננה תופעה נפרדת, אלא חלק מהסחטנות כלפי נשים שמבקשות להשתחרר מנישואיהן. הנישואים היהודיים הם מבחינה משפטית שיעבוד של האשה לגבר. איש איננו יכול לשחרר אותה מנישואיה לבעלה, מלבד בעלה בעצמו, כאשר יסכים לכך. זהו מצב של עבדות, גם אם מסיבות מובנות נרתעים מלהגדירו ככזה. התקשרות בין אנשים חופשיים ניתנת תמיד להתרה על ידי החלטת בית דין. התקשרות שבית דין איננו רשאי להתיר, אלא הבעל בלבד, פירושה שיעבוד של האשה לבעלה. שיעבוד כזה נוגד את האמנות לזכויות האדם, אבל בישראל הוא תקף לא מכוח ההלכה, אלא מכוח חוק המדינה, שנתן להלכה תוקף של חוק בתחום המעמד האישי. מי שכופה על תושבי ישראל, ובפרט על נשותיה, לחיות במצב של שיעבוד, הוא חוק המדינה ורשויות המדינה, שהפכו את ההלכה היהודית לחוק המדינה, וחוק המדינה הוא זה שהופך נשים לעגונות ולאלמנות שנסחטות ומעונות שנים רבות כדי לקבל גט או חליצה ולהשתחרר ממצב של שיעבוד לגבר. אמנון לוי חזר שוב ושוב על כך שהחליצה היא מנהג ארכאי מלפני אלפי שנים, אבל גם הנישואים על פי ההלכה הם מנהג ארכאי מלפני אלפי נשים, שמשעבד את האשה לגבר, כאילו היתה שפחתו. מנהג החליצה הוא רק פועל יוצא מכך. שיתוף הפעולה של הרבנים עם סחיטת האלמנות הוא חלק מתפיסת האשה בהלכה היהודית, כמי שצריכה להשלים עם השיעבוד לגבר שכופה עליה ההלכה, ושסירובה להשלים עם שיעבוד זה הוא פריקת עול שצריך לשלם עליה ולהיענש עליה בחומרה, עונש שיכול להימשך גם עד יומה האחרון.

קשה להבין מדוע אין נוהגים במדינת ישראל כפי שנהגו בעבר בקהילות אשכנזיות, למסור לכלה שטר חליצה יחד עם התנאים, ובכך לחסוך את עוגמת הנפש במקרה של מות הבעל מבלי שיש לזוג ילדים. ישנם כמה פיתרונות הלכתיים כשרים מסוג זה, שגם היו מאד מקובלים בגולה, כדי למנוע את סבלן של הנשים, ובהחלט מטריד הדבר שבישראל פיתרונות אלה אינם נהוגים, כך שמצבן של נשים יהודיות בישראל כיום גרוע לעתים ממצבן באירופה לפני מאתיים שנה. אבל הנהגת פיתרונות הלכתיים היא רק תחבושת לפצע עמוק שגורמת השלטת ההלכה על אזרחי ישראל בחוק המדינה, והעדר שירותי נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, שמובנים מאליהם בכל מדינה מתוקנת. מבחינת המעמד האישי ומעמד האישה, ישראל נמצאת לגמרי באיזור הנכון: בין סעודיה למצרים. כזה הוא מצבן החוקי של נשותיה, ואם יש שינויים, הרי הם רק בכיוון של הרעת מצב הנשים, כמו בביטול חזקת הגיל הרך, תוך דיבור שקרי על שיוויון, תוך שמירת המצב שבו הנשים משועבדות לבעליהן כשפחות, ופוטנציאל הסחטנות שהוא מעודד, כדי שהאשה תשלם מחיר כבד עבור חירותה, ובכך יודגש שיעבודה עוד יותר.

מדוע שיחרור המעמד האישי מכבלי הדת איננו נוכח יותר במרחב הציבורי, וכל העיסוק בו ממוקד כולו בפיתרונות עוקפי הלכה, ולא בביטול החוק המשליט את ההלכה בנושא המעמד האישי ובהנהגת נישואים אזרחיים? מדוע חברות הכנסת אינן מעלות שוב ושוב חוק להנהגת נישואים אזרחיים? גם אם החוק יידחה שוב ושוב צריך להעלות אותו שוב ושוב, כדי שיישאר תמיד על סדר היום הציבורי, כדי שזכותן של הנשים לחופש תהדהד במרחב שבו נשים נרצחות שוב ושוב, משום שרצו להיות חופשיות.