הדרישה ממנהיגי המחאה הצעירים להגיש לממשלה רשימת דרישות מדויקת, ולא זו בלבד, אלא אף מקורות מימון, היא חוצפה. דומה הדבר לטבח כושל שמבקש מלקוחותיו הממורמרים להציע לו מה לבשל וכיצד, או לרופא השואל את החולה המתלונן איזה טיפול הוא מציע. אין זה תפקידם של מנהיגי המחאה לתרגם את רצון העם לעשייה. זה תפקידה של הממשלה. למנהיגי המחאה יש רק תפקיד אחד שלקחו על עצמם, וביצעו להפליא: להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל בהמוניהם אינם יכולים וגם אינם רוצים להשלים עם מציאות שבה שכר–הדירה עבור דירת שלושה חדרים ממוצעת שוה למשכורת ממוצעת, ושכר לימוד לשני פעוטות במעון ובגן ילדים שוה אף הוא למשכורת ממוצעת, ולא נותר לשני הורים צעירים שמקבלים משכורות ממוצעות ממה לחיות, ובנוסף לכך גם מחירי המזון, המים, הדלק והחשמל עולים כל העת בקצב בלתי נתפס ובלתי סביר, ומכים מכה אנושה הן בצעירים והן בזקנים, וזאת במידה רבה בהסכמת הממשלה ואף ביוזמתה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל לא ישלימו עם ההרס השיטתי של מדינת הרווחה שהוא גם חורבנן של זכויות האדם, כי לכל אדם יש זכות למזון ולקורת גג, לחינוך ולבריאות, ואלה אינם בזבוז או מותרות, אלא חובת המדינה לאזרחיה, והדרך היחידה שבה יוכלו האזרחים והאזרחיות לתרום לא רק לעצמם אלא גם למדינה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה שהחברה בישראל איננה מעוניינת במדינה שאיננה נותנת לאזרחיה דבר ובתמורה מרשה להם לעשות הכל, לעשוק את עובדיהם ולגזול כספי ציבור וכספי יחיד בלי גבול. לא זו החברה שהעם בישראל מעוניין בה. העם איננו מעוניין בחברה שבה מורים ותיקים מושפלים ונזרקים מן העבודה שנה לפני צאתם לגימלאות, כדי לגזול מהם את הגימלה המגיעה להם, ובמקום עובדי ממשלה מאוגדים ובעלי זכויות מעסיקה הממשלה, יותר מכל מעסיק פרטי, עובדי קבלן חסרי עתיד וחסרי זכויות. לא רק את מדינת הרווחה הרסו ממשלות ישראל, אלא גם את מרקם היחסים האנושיים במדינה. במדינה שבה שרת חינוך רומסת ומשפילה את המורים, וילדים אינם מקבלים חיסונים כדי לחסוך בשכר האחיות, ומעונות לנשים מוכות נסגרים כדי לאפשר לגורמים פרטיים להפוך את הסבל למקור רווח, במדינה כזו אדם לאדם זאב, ולחלש אין עוזרים אלא צוחקים בפניו, ואת החלש והגר מנצלים ורומסים עד דכא, כי מעשי הממשלה קובעים את הטון: חברת מצליחנים, כלומר מתעשרים מעושק וקשרי הון ושלטון. כל האחרים נדרשים להשלים עם אובדן זכויותיהם הבסיסיות כאילו היתה זו גזירת גורל.
מנהיגי המחאה עשו דבר גדול ונפלא: הם החזירו את הדרישה לצדק חברתי, זו שממשלות ישראל, לא רק זו הנוכחית, השליכו מעל שולחנם, והם החזירו אותה בגדול. לתרגם את המחאה לעשייה צריכה הממשלה ולא המוחים. לא מנהיגי המחאה צריכים להגיש רשימת דרישות, אלא הממשלה צריכה להגיש לעם רשימת תכניות לתיקון העוול החברתי שנגרם מזה שנים בטיעונים שונים ומשונים. אם מצבה של ישראל לדעת השרים כל כך טוב, מדוע הם מקפיאים שנה אחר שנה בחוק ההסדרים את חוק חינוך החובה לגילאי שלוש-ארבע שנחקק לפני שנים רבות אבל לא הוצא לפועל מעולם? איזו בושה זו להעמיס את עול החינוך היקר ביותר דוקא על ההורים הצעירים ועל הגילאים הרכים ביותר? מדוע אין בישראל מעונות יום וגני פעוטות בחינם? היש הוצאה חשובה מזו, צודקת מזו? בכך צריכה הממשלה להתחיל, גם אם זה מאד מאד יקר. המלחמות יקרות יותר ומועילות פחות, אבל מיליארדים למלחמות מיותרות בלבנון ובעזה נמצאים תמיד. רק לבניית עתיד המדינה, ולהקמת חברה צודקת שדואגת לאזרחיה, האמצעים תמיד חסרים. לא זו המדינה שאנו רוצים לחיות בה, קרא הציבור לממשלה בקול גדול שהולך מקצה המדינה ועד קצה, ובכך הסתיים תפקידו של העם. הממשלה היא זו שצריכה להזיע כעת ולתת לבוחריה תשובה. אין לה שום זכות לגלגל את השאלה חזרה אליהם בשאלה המתחכמת "מה אתם רוצים"? העם רוצה צדק חברתי. זו איננה דרישה מופשטת. זו דרישה לחינוך, בריאות ודיור לכולם, זו פקיחת עיניים של הממשלה לעושק של הציבור הרחב בידי מעטים, מאד מקורבים לשלטון, זו דרישה ברורה לא רק להפנות תקציבים אינסופיים לביטחון, אלא להעמיד את השירותים לאזרח במקום ראוי בסדר העדיפויות. כיצד בדיוק לבצע זאת צריכה הממשלה לשבור את ראשה, ולא לגלגל את תפקידה שלה, שלא ביצעה כהלכה, על העם, או על המוחים שהיו לו לפה, והוא היה להם לאלהים.
