באמצע הקיץ הריח של הים מטריף אותי. הירושלמים מלידה אינם מזהים אותו נישא ברוח המערבית, אבל אני שגדלתי לחוף ימים, אני מריחה את ריח הים הנישא ברוח, ריח אצות ומלח, והוא מעיר בי געגועים בטירוף. אינני נוסעת לים כמובן. בכלל כמעט ואינני יוצאת מן הבית. אני רק חולמת את עצמי שוכבת על חופי זהב, טובלת בים כחול, שוחה. כשהזרועות עוד היו צעירות וחזקות היטבתי לשחות. אפילו המלח בעיניים לא הפריע לי, גם לא חום השמש. עכשיו אני בעיקר חולמת. נדמה לי שלחלום הוא הדבר שאני מצטיינת בו ביותר, נדמה לי שהחלומות הם הרגעים היפים בחיי. אני תולה כביסה וחולמת. הבגדים הרטובים שמחליקים מידיי מזכירים לי בגד-ים. בגד הים שקניתי לפני שנים ולבשתי כה מעט ארוז יפה בארון. אני מדמיינת שאקח אותו איתי כשאסע לוינה, ארחץ איתו בדנובה, במפרץ הזעיר הסודי שלי לחוף הדנובה הישנה, במקום שרק עניי העיר באים אליו, כי הוא קרוב לרכבת התחתית, ולעתים משוטטים בו בלילה שיכורים, והמשטרה אוספת אותם ממקום רבצם על הדשא ולוקחת אותם אל מעונות העירייה, שמשם הם נמלטים, כי שם אוסרים עליהם להתנחם באלכוהול. בפעם האחרונה ששחיתי שם החל פתאם לרדת גשם. על הקיץ האירופי קשה לסמוך. אבל פעם כשטיילנו באמצע אוגוסט במערות הכרמל החל לרדת גשם שוטף והסתתרנו באחת המערות. נדמה לי שהייתי בת ארבע עשרה, ואני זוכרת כיצד חולצת הטריקו ארוכת השרוולים עטפה אותי רטובה, ושערי היה ספוג במים. בחוף הסודי שלי בוינה נמלטתי אל הקונדיטוריה שבתחנת הרכבת התחתית הסמוכה, ואכלתי עוגות וינאיות עד אובדן חושים. כשאבוא שוב לוינה אקח אתי את בגד הים ואלך לשם שוב, אבל קרוב לוודאי שלא, קרוב לוודאי שאשב בספרייה עד שירד החושך ועיניי יהיו מלאות דמעות מרוב מאמץ לקרוא בכתבי היד ובספרים, ואז אוכל במסעדה זולה ואלך למלון, כמה אני שונאת מלונות, ואשכב ואביט לתוך החושך, אולי אביט מהחלון אל אחת מכיכרות העיר, ששם יושבים אנשים שמחים ושותים ואוכלים ומדברים, ואולי גם ירד גשם. נלך לים של הדנובה אמרה בתי הקטנה שגדלה בירושלים, וכל מקוי המים נראו לה דומים, ואני תמיד התגעגעתי לחוף הכרמל שאני חולמת את מימיו כשאני תולה כביסה בירושלים, מרחק ת"ק פרסה ויובל שנים. לעולם לא אלך עוד לחוף הים. כבר אינני יכולה לשאת את המחשבה שיביטו בי גברים. אפילו להביט בעצמי מהלכת על החוף בבגד ים אינני מסוגלת. ולהלך על החוף בחצאית ארוכה באמצע הקיץ זה מגוחך בתכלית, למרות שמראה אשה לבושה למשעי על חוף הים הוא בהחלט מראה רומנטי. אפשר להשלים את המראה בתוספת שמשיה ומניפה, אבל אינני נוטה לתוספות אביזרים דרמטיות, בסגנון סרטי תקופה. קרוב לוודאי שאראה את הים רק במבט מהרכבת, או בחלומותיי, ששם אני תמיד לבדי בחוף שמעולם לא הייתי בו לבדי בחיים, אבל בחלומות אני לבדי בחוף הים ואינני מפחדת כלל, ואני מביטה בגלים שגואים וגואים, אבל בהתקרבם לחוף נשברים לגלים קטנים, ואני הולכת בחול הרטוב שנחשף בחלוף הגאות, דורכת מדי פעם על קונכיה קטנה או צדף מחורר, שאשחיל על חוט ואתלה על צוארי, שידעו שאני האשה מן הים ובאתי מן הים, וכעת אני תולה כביסה בירושלים, וידיי רטובות מן הכבסים.
