יום שני, 15 באוגוסט 2011

גץ אלי מגלה את הסיבה לשואה

ההיסטוריון הגרמני גץ אלי, בספר חדש שממשיך את עבודותיו הקודמות, מגלה את הסיבה האמיתית לרצח ששה מיליון יהודים בידי הגרמנים: קנאה. לדידו של אלי הגרמנים, שהיו נחשלים ועניים, מאד קינאו ביהודים, שהיו מצליחים ועשירים, וזה ההסבר להשמדת היהודים. את המאמר שפירסם אלי באחד באוגוסט האחרון ב"דר שפיגל" (גיליון 31) לרגל פירסום ספרו, ושבו פרש את עיקרי משנתו, הוא חותם באנקדוטה שסיפרה לו אמו. הסיפור הזה חושף את דרך החשיבה של אלי, וגם מסביר את הפופולריות העצומה שלו בגרמניה, למרות הביקורת החוזרת ונשנית של היסטוריונים על דרכי עבודתו ומסקנותיו:
"...סבי פרידריך ממינכן, איש טוב לב, שלא היתה בו תועלת כחייל בשום מלחמה. כאשר בשנת 1931 אמי בת השמונה חמקה שוב ושוב לבית המסחר היהודי אוּהלפֶלדֶר ששכן בקרבת מקום, כדי לנסוע במדרגות הנעות הראשונות בעיר, הוא אמר לה בעדינות, אבל במפורש: "לשם אנחנו לא נכנסים!"
ותנחשו במי תמך הסבא פרידריך שנתיים אחר כך. מובן, לא? האם אינכם קולטים מיד את הקשר הישיר בין בית המסחר היהודי המפואר אוהלפלדר והמדרגות הנעות הראשונות בעיר לבין באבי יאר ואושוויץ? מה עוד צריך להסביר? הגרמני הוא טוב לב, היהודי הוא עשיר. כבר בבשורת יוחנן, פרק י"ב, פסוקים ג-ו, מובא סיפור שאדון בו בהרחבה ברשימה אחרת:
"ותיקח מרים מרקחת נרד זך ויקר מאד, ליטרא אחת משקלה, ותמשח בה את רגלי ישוע ותנגב את רגליו בשערותיה והבית יימלא ריח המרקחת: ויאמר אחד מתלמידיו הוא יהודה בן-שמעון איש קריות העתיד למוסרו: מדוע לא נמכרה המרקחת בשלוש מאות דינר וניתן לעניים? והוא לא דיבר את זאת מחמלתו על העניים כי אם גנב היה וכיס הכסף איתו, וישא את כל אשר ישימו בו:"
כיס הכסף בתרגומו לעברית של דליטש, או פשוט הארנק בלשון ימינו, הוא בן לוויתו הקבוע של יהודה איש קריות, המצויר תמיד כששקיק כסף צמוד למתניו. לפעמים כתוב על שקיק הכסף "30 שקלי כסף", שאותם קיבל יהודה איש-קריות כידוע תמורת הסגרתו של ישו לידי הרומאים, כאמור בבשורת מתי, י"ד-ט"ז:
"וילך אחד משנים-העשר הנקרא יהודה איש-קריות אל ראשי הכהנים: ויאמר מה תיתנו לי ואמסרנו בידכם, וישקלו לו שלושים שקל כסף: ומן העת ההיא ביקש תואנה למוסרו:"
יהודים וכסף הולכים איפוא יחדיו, משחר ימיה חיברה הנצרות בין היהודי והכסף, בין היהודי ורדיפת הבצע, בין היהודי והבגידה באלהים והאשמה ברצח האלהים. כל מה שדרוש כדי להצדיק את השואה הוא לחבר בין הדימוי הנוצרי העתיק הזה לבין היהודים הממשיים שנרצחו בשואה. כך אפשר לא רק להסביר את השואה. כך אפשר גם להצדיק אותה בקלות, שהרי דימוי היהודי העשיר קשור בקשר בל-יינתק בהאשמת היהודים ברצח האלהים. כמובן שגץ אלי הוא אדם חילוני, ואין בחיבוריו כל איזכור מפורש לאנטישמיות הנוצרית הקלאסית. הוא רק מסביר שהיהודים בגרמניה היו הרבה יותר עשירים מהגרמנים ועוררו בגרמנים קנאה נוראה בעושרם המופלג. את החיבור בין יהודי גרמניה העשירים ליהודה איש קריות הגנב רוצח האלהים עושים הקוראים הגרמנים בעצמם. הרי זו התרבות והמסורת שכולם חולקים, ואלה הטקסטים שנלמדים בשיעורי הדת בבתי הספר, שהופכים כל "חינוך לסובלנות" בגרמניה לבדיחה עצובה. גם אם תיעדר האנטישמיות מכל השיעורים האחרים – והיא כלל איננה נעדרת מהם, למרבה הצער – עדיין תילמד בשיעורי הדת, בהצגות החג בגנים ובבתי הספר, בסיפורים לילדים ובטקסים הכנסייתיים, ותיצור בכל דור ודור את התשתית להיסטוריוגרפיה אנטישמית של השואה כפי שמבטא אותה גץ אלי בעבודתו המתמשכת, וכל העת ביתר שאת, כאשר הוא מסביר פשעים אנטישמיים על ידי אותם סטריאוטיפים אנטישמיים שהניחו את התשתית לאותם פשעים.
לאורך כל מאמרו דוחה אלי את הטענה שהסיבה לשואה היא אנטישמיות. לא רק דוחה טענה זו, אלא מלגלג עליה. חשוב לו מאד להסביר שהגרמנים שרצחו ששה מיליון יהודים, בין אם השתתפו ברצח עצמו ובין אם רק תמכו בו, היו אנשים לגמרי רגילים, ולכן לדעתו צריך לייחס להם מניעים אחרים מאנטישמיות. מדבריו עולה כי אנטישמיות איננה תופעה נורמלית, כי האנטישמיות הנאצית שאנו מכירים היטב מגיליונות "דר שטירמר", או מביטאון האס-אס ה"שוורצע קורפס", או מעיתונות, ספרות, קולנוע וביטויים אחרים שאופייניים לימי המשטר הנאצי, לא היתה נחלת החברה הגרמנית כולה, אלא נחלתם של מטורפים. למען האמת אינני זוכרת בכתביו של גץ אלי, לפחות באלה שקראתי, שום איזכור של התעמולה הנאצית שהיתה כה דומיננטית במרחב הציבורי הגרמני. עיסוק בנוכחות הרחבה של האנטישמיות הנאצית במרחב הגרמני עלול היה לקלקל מעט את הטענה המקוממת שבה הוא פותח את מאמרו:
"השאלה איך יכלו להגיע לשואה, מעסיקה היסטוריונים ומחנכים עד עצם היום הזה. במקום לתת תשובות ברורות, הם מספקים בליל מלים: הם מדברים על "אנטישמיות גואלת", על "אנטישמיות עניינית" קרה כקרח, או על "תמונת עולם פרנואידית של האנטישמיות הגזעית". אין לי מושג מה זה אומר – בכל מקרה אינני מכיר איש בגרמניה, שהיה במשפחתו אב או סב כה מטורף."
לרגע אפשר לחשוד שגץ אלי מדבר באירוניה על הגרמנים שמכחישים את הקסם שהילך הנאציזם על אבותיהם. אבל מתברר שהוא עצמו מזדהה איתם: גם אביו וסביו היו אנשים רגילים לגמרי – ונאצים לגמרי. האנטישמיות הגרמנית איננה מסבירה לדעתו את רצח היהודים. הוא מוצא סיבות יותר עמוקות, שנעוצות במאה שלושים השנים שקדמו לעליית הנאצים לשלטון, ומוצא אסמכתא כנדרש אצל יהודי: "כבר בשנת 1831 חשב הפובליציסט היהודי גבריאל ריסר, שקנאה פשוטה עומדת במרכזה של שנאת היהודים".
ומדוע לדעת אלי קינאו הגרמנים ביהודים? כי היהודים היו משכילים יותר. הוא מציין למשל שבפרוסיה בשנות השמונים היו עשרה אחוז מהיהודים בוגרי אוניברסיטאות, למרות שחלקם באוכלוסיה היה רק אחוז אחד.
"ראיות" מסוג זה אופייניות מאד לדרך עבודתו של אלי. פרוסיה היתה מדינה חקלאית בעיקרה, בעוד שהיהודים היושבים בה השתייכו כולם לאוכלוסיה העירונית, ואת שיעור המשכילים באוכלוסיה היהודית יש להשוות לשיעורם הדומה באוכלוסיה העירונית הלא יהודית, ולא לשיעורם בקרב כלל האוכלוסיה של פרוסיה, שרובה איכרים.
אלי מציין אמנם שהיהודים המופלים, בניגוד לנוצרים, לא היו רשאים לשרת בשירות המדינה, אבל לפי תפיסתו אפליה זו עמדה לזכותם של היהודים, שעשו הון רב בעסקים פרטיים, ואף שילמו מסים גבוהים פי כמה מאלה ששילמו הנוצרים. כה שטחית היא עבודתו של אלי, שאין הוא מודע לכך שמהיהודים נגבו שיעורי מס גבוהים במיוחד, וזוהי עדות נוספת לאפליית היהודים בחברה הגרמנית ולא לעושרם המופלג. את הנתונים על תשלום המסים הגבוה של היהודים נוטל אלי ממחקריה של שולמית וולקוב, אך כדרכו הוא קורא אותם באופן סלקטיבי. בספרה "המעגל המכושף" (הוצאת עם עובד, 2002), עמ' 166, כותבת וולקוב:
"ובכל זאת, מילה של הסתייגות חשובה כאן מאד. הדגש שאנו רגילים לשים על קבוצה קטנה של יהודים עשירים מאד ומפורסמים מאד מסלף את התמונה. דגש מסוג זה אופייני לכתבי שיטנה אנטישמיים מחד גיסא ולכתבים המבקשים לפאר את הצלחת היהודים בגרמניה, בעיקר נוכח החורבן שהתרחש בהמשך, מאידך גיסא. אך התבוננות מפוכחת יותר מאפשרת לשרטט תמונה מאוזנת יותר וקרובה יותר למציאות. זוהי גם תמונה מעניינת ומגוונת יותר. תהליך התברגנותם של היהודים בגרמניה היה אמנם מהיר ומקיף מאד, אך הקצב שלו לא היה אחיד. הוא היה, למשל, מהיר מאד עד סוף המאה ה-19, אך איטי יותר בהמשך. זאת ועוד: למרות קצב השינוי המרשים היתה עדיין הכנסתם של יהודים רבים בסוף המאה – כרבע מכלל מספרם בשורה של ערים מרכזיות – מתחת למינימום הנדרש לתשלום מסים בכלל, וכשני שליש מהם בכל מקום היו בדרך כלל סוחרים קטנים שלא היה להם דבר עם אותה עילית כלכלית מפוארת שבשכנותם. לאורכה ולרוחבה של גרמניה נהנו היהודים בדרך-כלל מהכנסה צנועה למדי, מתחת ל-3,000 מרק בשנה."
הסתייגויות כאלה לא תמצאו אצל גץ אלי. תמיד המדרגות הנעות בכלבו היהודי הסמוך ידרסו כל זכר למבט אמיתי באוכלוסיה היהודית, וישאירו מקום רק לשיווט כזה או אחר של יהודה איש-קריות, שעליו יודבק פרצופו של הברון רוטשילד או איל הון יהודי אחר.
בסופו של דבר אלי איננו נמלט מן הצורך להתייחס להלכי הרוח האנטישמיים ולהשפעתם, לוילהלם מאר ולאנטישמיות הגזענית, לאדולף שטקר, אך הוא מציג אותם כמי שכל שאיפתם היא לאפשר לגרמנים המסכנים והנחשלים להשתוות ליהודים העשירים והמצליחים, ואף מתאר את "הסוף הטוב", כיצד האנטישמיות שפגעה ביהודים איפשרה לגרמנים המסכנים, שהיהודים המצליחים דחקו אחורה, להתקדם סופסוף, לאחר שהאנטישמיות סילקה את התחרות היהודית. בוודאי שהסבריו של אלי, בניגוד לדיון באנטישמיות הגרמנית שמעורר אצל הגרמנים אשמה ודחייה, מושכים מאד את לב הגרמנים: זה לא שהשתלטה עליהם אנטישמיות מחרידה ומטורפת, בסך הכל הם קינאו ביהודים שכל כך הצליחו, כי היהודים היו כל כך עשירים, כמו שכולם יודעים על היהודים משיעורי הקתכיזם בבית הספר. קנאה זה באמת לא כל כך יפה, אבל זה אנושי. זה הרבה יותר סימפטי מאנטישמיות נוסח דר שטירמר, וכך הם יכולים גם להרגיש את עצמם כמסכנים, וגם להאשים קצת את היהודים שנרצחו כביכול רק משום שעושרם המופלג עורר בגרמנים קנאה. האנטישמיות מסבירה את האנטישמיות, וכך האנטישמיות מנציחה את עצמה.

ספרו החדש של גץ אלי "מדוע הגרמנים? מדוע היהודים? שוויון, קנאה ושנאה גזעית." הוצאת ס.פישר, 352 עמ'.
Goetz Aly, Warum die Deutschen? Warum die Juden? - Gleichheit, Neid und Rassenhass". S, Fischer

וראו גם רשימתי "לקשקש ולטשטש את השואה":
http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post.html