גרם הגורל שקראתי בסמיכות זמנים את "ספר האלף-בית" של דן צלקה, ואת אוסף סיפוריה של אידה פינק (אידה פינק, כל הסיפורים, עם עובד), ובין לבין נכחתי בערב עם אידה פינק שבו תיאר דן צלקה את קירבת נפשו לסופרת, שעקב כתיבתה בשפה הפולנית וסגנונה המיוחד איחר הקהל הישראלי להתוודע אליה, ומחמת צירוף מקרים זה הייתי אנוסה להרהר בקווים המחברים שבין שני סופרים ייחודיים אלה, ששניהם צמחו בשפה הפולנית, שניהם נמלטו מידי הנאצים – דן צלקה נמלט עם הוריו כילד לברית המועצות, שם הגיעו לבסוף לקזחסטאן, וממנה שבו לאחר המלחמה לפולין, משם עלה לישראל בצעירותו ואימץ את השפה העברית כשפת כתיבתו, ועם זאת נותר תמיד מחלקה לעצמו בספרות העברית. אידה פינק נמלטה מן הנאצים בעור שיניה ושבה לפולין, שם החלה לכתוב את סיפוריה, שמלחמת העולם השנייה והשואה עומדות במרכזם, וכתיבתה אף היא הינה מחלקה לעצמה. כפי שציין דוד ויינפלד באותו ערב וגם באחרית דבר לאוסף הסיפורים, כתיבתה של אידה פינק ייחודית גם לספרות הפולנית. לא הספרות הפולנית ולא הספרות העברית מעניקות לנו מפתח לכתיבתם של צלקה ופינק, שחלק מקסמה הגדול הוא תחושת המיסתורין המתמדת, המגלה טפח ומסתירה טפחיים.
ויינפלד רואה את כתיבתה של פינק כשייכת למסורת הסיפור הקצר הבינלאומי. ואכן, סופם העצוב-מפתיע של כמה מסיפוריה, שהמפתיע בהם אינו רק המתרחש אלא מה שמתגלה על נפש האדם, והדרמה אינה רק הצלתם או תפיסתם של היהודים, אלא מה שקורה בינם לבין מציליהם או מסגיריהם, מזכיר לעתים את סיפוריהם של או הנרי וסומרסט מוהם, שעניינם הוא בראש ובראשונה מורכבותה והפכפכותה של נפש האדם, שלעולם אין לצפות את התנהגותה מראש. באותו ערב התייחסו הדוברים והקהל רק לסיפוריה הקצרים של אידה פינק, והיא העירה, באי נוחות מסוימת, אם אינני טועה, כי כתבה גם רומן ארוך.
ואכן רומן נפלא זה, "נלך בלילות נישן בימים" (ספריית פועלים), הנקרא בנשימה עצורה, מגולל את סיפור הימלטותן האמיתי של אידה פינק ואחותה מפולין, שם פעלה מכונת ההשמדה הנאצית במלוא עוזה, דוקא לגרמניה, בזהות בדויה של פולניות היוצאות לעבודה במפעלים בגרמניה, שם התגלתה זהותן כיהודיות שוב ושוב ואילצה אותן להמשיך ולהימלט שוב ושוב, עד סופה של המלחמה, כאשר רק כחוט השערה מפריד בין חיים שבריריים למות בטוח. מה שהיכה בי כאגרוף שוב ושוב בספר הזה היא לא רק אימת המות המתמדת שמצויה ברבים מספריהם של ניצולי השואה, אלא נוכחותם המתמדת של סרסוריה – המלשינים. בשום ספר אחר שעסק בשואה לא הפכתי מודעת כל כך לריבוי המלשינים שלמען בצע כסף, טובות הנאה או רשעות לשמה חשפו את היהודים והסגירום לידי רוצחיהם, לשפלותו של האדם שאינו רוצח במו ידיו אך מסרסר את הרצח, ורודף את היהודי ביעילות שלעתים היתה גדולה יותר, מיעילותם של הרוצחים עצמם. דמות היהודי כעכבר נרדף עולה מעצמה מן הספר הזה שדוקא אין בו רחמים עצמיים, אלא מין חיוניות גדולה וזורמת, אפילו שמחת חיים, כאשר הבריחה המסוכנת כל כך הופכת לעתים למין טיול, הרפתקה שלכאורה אין מסתכנים בה יותר מאשר בשחיקת הנעליים, ורק הקורא שיודע את הרקע לסיפור מלא החיים הזה, נבעת מן האימה האורבת.
אבל סיפור ההימלטות הזה הוא דרמה שסופה טוב, סיפור של תושיה והצלה, לא טרגדיה, שקריאתו מסתיימת בתחושת הקלה ואפילו שמחה על הסוף הטוב. לא כך בסיפורים הקצרים. אלה, גם כאשר הם מסתיימים בטוב, משוך עליהם דוק של עצב. ההצלה ממות מלווה בתחושת גודל האסון שאין לו מרפא, ושאלת הגורל היהודי שאין ממנו מפלט מרחפת מעל כל העת.
בנקודה זו בדיוק עוזבים כמדומני רבים מסיפוריה של אידה פינק את מסורת הסיפור הקצר, הסיפור הקצר שהכל בו פתוח ובלתי צפוי, שלא במקרה התפתח כל כך בתרבות האנגלו-סקסית האופטימית, ומתחברים, למרות תמציותם, אל מהותה של הטרגדיה היוונית: זו שגיבוריה אנוסים להביא על עצמם את הטרגדיה שהגורל הועיד להם מראש, זו שלגיבוריה אין מפלט מן הגורל משום שאין להם מפלט מעצמם. אולי הנורא שבסיפורים הוא סיפורה של הדודה יוליה שאיבדה את שני בניה ולבסוף את בעלה ובתה המאומצת. הטרגדיה נפרשת בכמה סיפורים, שהעורך העדיף שלא לצרפם יחדיו, כאילו סירב ליצור באמצעות העריכה את החיבור בין הסיפורים, שאידה פינק לא חיברה ביניהם בכתיבתה. בנה הבכור של יוליה מביא על עצמו את מותו, כשהוא יוצא מן המחבוא הבטוח יחסית ומצטרף מרצונו אל היהודים המובלים להשמדה, ויוליה, מרוב רצונה להציל את בנה הנותר, מביאה עליו כליה, כאשר היא משלחת אותו, בתקוה למלטו ממות, ישר אל זרועות הרוצחים.
הטרגדיה של יוליה, שכנגדה, כמבקש להבליט את תהפוכות הגורל, מובא סיפורו של הניו, שנשלח לסיביר וכך ניצל מידי הנאצים, מובאת בתמצית הקיצור, ובכל זאת היא מספרת סיפור גדול ושלם, כמו סליל ארוך של סרט שהתכנס לתוך קופסה. טרגדיה בקופסה. הקיצור, התמציתיות, ההימנעות מפירוט יתר סוללים לסופרת דרך ביטוי בין הכאב הגדול שמכריח לספר לבין הכאב הגדול מדי שעלול לשתק את כוח הדיבור.
גם בספרו של צלקה הקטעים הקצרים אינם בהכרח סיפורים קטנים. כמה מהם אף הם טרגדיות בקופסה. יסוד ההפתעה אצל אידה פינק, השמור לרוב לסיומו של הסיפור, קיים אצל צלקה כבר בפתיחותיהם של הסיפורים. ה"ערכים" כביכול שבחר צלקה לאנציקלופדיה האוטוביוגרפית שלו מכסים תמיד יותר משהם מגלים, כך שעצם הגילוי מה מסתתר מאחורי הערך כבר מפתיע, לעתים קרובות משעשע ולעתים מזעזע, כמו פתיחה בזו אחר זו של קופסאות סגורות שמראן החיצוני אינו מגלה מאומה על תוכנן.
כך, מאחורי שמה הלא נודע של העיירה הקטנה שבה נולד אביו של צלקה, מסתתרת טרגדיה משפחתית נוראה שהטילה את צלה על שלושה דורות, והיא נשזרת בסיפור מלחמות העולם ונקשרת אל הטרגדיה היהודית הגדולה. בטרגדיה הזו טמון אולי גם סיפור הצלתם של צלקה והוריו, שכן דומה שצלקה רומז לכך, אם כי אינו אומר זאת במפורש, כי מודעותו של אביו לנוראות הגורל היהודי, בפרט בפרוץ מלחמות, היא זו שהניעה אותו, למהר ולהימלט מידי הנאצים. אך גם לאחר שהסתיימה המלחמה והוא קיוה למצוא מנוח, המשיך הגורל היהודי לרדוף אותו.
והנה הטרגדיה הזו אינה שונה לכאורה משאר הקטעים בספר, אבל דומה היה בעיני שהיא שואבת אליה את כל הסיפורים כאבן רבת משקל שבכוחה להפך את העגלה הנושאת אותה על פניה. כאילו נוצרו כל הקטעים הסדורים שבספר כדי לספר את סיפורה של הטרגדיה הזו, ולו בכמה דפים.
מדוע לא הקדיש צלקה רומן גדול לסיפור המשפחתי? מדוע לא כתבה אידה פינק אפוס גדול על הדודה יוליה? לא קשה לשער שהכאב גדול מדי, אינו מאפשר לשקוע בסיפור ימים רבים. כמו כמוסה מרוכזת מגולגלות איפוא הטרגדיות המשפחתיות בקופסאות סגורות, ספונות בעלייה כלשהי של הנפש, ואנו כקוראים רשאים להציץ בהן בזהירות, להתבונן מעט, לבלוע את השאלות המתעוררות, להשלים את הסיפור בדימיוננו, כמידת יכולתנו. דן צלקה ואידה פינק, שני סופרים של טרגדיות בקופסה. בערבו של היום שבו כתבתי את הדברים הנ"ל לפני שנים נודע לי שדן צלקה נפטר. כעת גם אידה פינק כבר איננה איתנו.
