במוסף גלריה של יום ששי (2.12.2011) מתפרסם ראיון שובר לב עם ג'ני ניימן, אלמנתו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בג'נין, לא רחוק מהתיאטרון לילדים שהפעיל שם, בהמשך לעבודת חייה של אמו ארנה מר עם ילדי ג'נין, שעליה עשה את סרטו "הילדים של ארנה":
ג'ני מגדלת לבדה את בנם הבכור שהיה בזמן הרצח בן פחות משנה ואת התאומים שנולדו לה חודשיים אחרי מותו. היא העדיפה שלא לשוב לפינלנד מולדתה, אלא לגדל את ילדיהם כאן, בין אנשים שהכירו ואהבו את אביהם, כדי שהילדים יוכלו להכיר את האב שלא הכירו לפחות דרך משפחתו וחבריו. מאד קשה לג'ני. קשה לה לגדל שלושה פעוטות לבדה, קשה לה חסרונו של בעלה ואהובה, קשה לה היעדרו בגידול ילדיהם, וקשה לה השתיקה בג'נין על הרצח, פחדם של האנשים שם להתייצב נגדו, לקום נגד הרוצח ולהקיא אותו מקרבם. קשה לה שרוצח בעלה מסתובב חופשי ויש מי שמסייעים לו להישאר כזה. קשה לה שהאנשים שרצחו אותו והפכו אותה לאלמנה ואת בניה ליתומים היו דוקא האנשים שג'וליאנו כל כך רצה לעזור להם.
אחרי הרצח כתבו כאילו היה זה רצח ידוע מראש, וזה הדהים וזיעזע אותי. ידעתי כמובן על עבודתו של ג'וליאנו בג'נין. לא ידעתי כמה התנגדות התעוררה כלפיו בג'נין, וכמה ההתנגדות הזו הרחיקה לכת. והרי הוא כל כך רצה לעזור, לעשות משהו טוב ויפה בג'נין – תיאטרון שבו ילדים יכולים לעלות על במה ולבטא את עצמם. הרצח האכזרי הזה הימם אותי. הוא לא רק רצח אכזרי כמו כל רצח. זה רצח של כפיות-טובה, של רעה תחת טובה, לאדם שההזדהות עם סבל הפלשתינים היתה מרכיב מרכזי בזהותו ובעבודת חייו, וזה היה כאילו הרגו בפעם השנייה את ארנה מר, שכל חייה הזדהתה עם הפלשתינים ורצתה לעזור להם.
ולא יכולתי להימנע מהמחשבה איך הפלשתינים קיבלו את ג'וליאנו, שאהב להציג את עצמו כבמאי פלשתיני, ואני תמיד חשבתי שזה קצת מגוחך שהוא מציג את עצמו כבמאי פלשתיני, כי הוא גדל כמוני בחיפה והיתה לו אמא יהודיה ואבא נוצרי, ששניהם מרדו במשפחות הבורגניות שלהם ונהיו קומוניסטים, אבל היו מאד מעורבים בחברה היהודית. אמי הכירה את ארנה מר מילדות אבל הן לא היו בקשר. ג'וליאנו היה צעיר ממני בכמה שנים והכרתי אותו רק בתור ז'ול, האח של ספרטק, שנקרא על שם ספרטקוס מנהיג מרד העבדים ברומאים. נדמה לי שאמרו לי שקוראים לו ז'ול על שם ז'ול קירי, אבל אולי אני מבלבלת, אולי זה על שם ז'ול אחר. קצת ריחמתי עליהם שיש להם שמות יוצאי-דופן, כי לילד מאד קשה להסתובב עם שמות כאלה שמסמנים אותו מיד בתור יוצא-דופן. לא היה לי קשר עם ז'ול כי אצל ילדים כמה שנים של הבדל בגיל הן מאד משמעותיות, אבל עם ספרטק, שהיה מבוגר ממני בכמה שנים, יצא לי כמה פעמים לדבר. פעם ישבנו ערב שלם במרכז הכרמל ודיברנו, ואחר כך ניגשו אליי כמה צעירים שהיו שם ושאלו אותי מה יש לך עם ספרטק. נדמה לי שהם שאלו אם אני יודעת שאבא שלו ערבי או משהו כזה. הצעירים האלה היו קצת מגעילים ולא הכרתי אותם ממילא וגם לא רציתי להכיר אותם, ואת ספרטק היכרתי מקודם למרות שלא יצא לי לדבר איתו קודם וכשהתחלנו לדבר זה התגלגל במקרה, לא בגלל ההיכרות המוקדמת. הוא היה לגמרי שונה מז'ול, בחור שקט כזה, כמו אבא שלו, אדון סליבא חמיס, שהיה ממשפחה נוצרית מכובדת, ולמרות שהיה קומוניסט מצעירותו חשבתי תמיד שהוא נראה כמו אדון ולא כמו פועל עם החליפות היפות שלו וכובע הלבד שלו, שגם סבי חבש כובע כזה. אחרי שהתגייסתי כבר לא שבתי לחיפה ולא פגשתי אותם יותר, וז'ול, שאין לי מושג מתי הוא נהיה ג'וליאנו, למרות שזה נורא מתאים לו כזה שם איטלקי ארוך – תמיד כשחשבתי עליו נזכרתי בסרט רוקו ואחיו, ונורא התאים לו לשחק בסרט איטלקי כזה, להיות שחקן איטלקי כזה גיבור ורומנטי שהנשים מתאהבות בו – ז'ול התחיל להתפרסם בתור עושה צרות, וכשהוא שיחק את אותלו והיכה את מאיה מעוז ששיחקה את דסדמונה עד שנזקקה לאישפוז הזדעזעתי מאד וחשבתי שהוא מטורף אלים ואולי אין לו תקנה. אבל ז'ול השתנה. בסופו של דבר הוא התבגר והשתנה והתחיל לעשות דברים טובים, וזה מה שהכי נורא, שכשהוא השתנה לטובה ועשה הרבה דברים יפים הוא נרצח, ולקחו ממנו את האפשרות לגדל את הילדים שלו ולגדל הרבה ילדים אחרים בתיאטרון שלו, שהוא הקדיש לו את כל החיים ובסופו של דבר נרצח בגללו, וזה כל כך בלתי נסבל, שבן אדם עושה משהו יפה וטוב ובגלל זה רוצחים אותו.
אחרי הרצח אנשים התחילו לדבר על האופי שלו וכל הדברים האלימים והקיצוניים שהוא עשה כאילו בגלל זה הוא נרצח, וזה מאד כאב לי, כי זה ממש לא הוגן ולא נכון. הוא היה כזה, והוא עשה הרבה דברים אלימים ומופרעים במשך השנים, אבל בשנים האחרונות לחייו הוא לגמרי השתנה, ולא רצחו אותו בגלל שקודם הוא היה אלים, רצחו אותו בגלל שאנשים התנגדו לפעילות שלו, וגם, אינני יכולה להימנע מהמחשבה, שהיה יותר קל לרצוח אותו כי הוא בן לאב נוצרי ולאם יהודיה, שהיו חריגים גם בחברה שלהם אבל בוודאי נראו חריגים לחברה המוסלמית הפלשתינית בג'נין. היה יותר קל לרצוח אותו כי הוא לא באמת שייך לחברה הערבית המוסלמית המסורתית. הוא היה יהודי לפי ההלכה ומצד אביו נוצרי וזה משהו שונה. תמיד קל יותר לרצוח אותך אם אתה שונה ולא שייך. ז'ול פעל למען הפלשתינים, אבל הוא נרצח גם בגלל שהיה יהודי. אם הוא היה בן למשפחה ערבית מוסלמית משני הצדדים, אני מאמינה שזה היה מרתיע את הרוצחים. וזה מה שהכי כאב לי לקרוא בראיון עם ג'ני, ש"ארגון נפגעי טרור" ביקש לא להכיר בז'ול כנפגע פעולות איבה, וג'ני איננה מתקוממת על כך. היא אומרת בראיון שהיא לא ביקשה הכרה כזאת.
אבל אני מאד מתקוממת על כך והרגשתי כעס ועצב עצומים לקרוא את זה, כי ז'ול נרצח בידי פלשתיני גם מפני שהוא יהודי. הוא לא נרצח רק בגלל זה, אבל הוא נרצח גם בגלל זה, ומגיע לו ומגיעה לג'ני ולילדים ההכרה הזו והתמיכה הזו והזכויות האלה. לשלול הכרה כזו רק מפני שז'ול פעל בג'נין למען הילדים הפלשתינים ונרצח בגלל זה, זה מעשה מכוער ומתועב בעיניי.
בניגוד ל"אירגון נפגעי פעולות איבה" שהוא האירגון היציג והמוכר של נפגעי פעולות האיבה בפני הרשויות ואין לו מטרות פוליטיות מעבר לסיוע לנפגעים, "ארגון נפגעי טרור" שנקרא גם "אלמגור", אמנם הוכר כאירגון יציג של נפגעי טרור לצורך תביעות משפטיות, אבל הוא אירגון פוליטי של אנשי ימין שבאים מחוגי המתנחלים, למרות שקשה להבין זאת מהאתר שלו, ואני חושבת שיש מידה של הטעיה בשימוש בשם "אירגון נפגעי טרור", שדומה לשם של האירגון היציג "אירגון נפגעי פעולות איבה", דימיון שעלול להטעות אנשים כאילו "אירגון נפגעי טרור" הוא האירגון היציג וכאילו כל נפגעי פעולות האיבה תומכים בו. היה ראוי יותר שאירגון זה ישתמש בשמו "אלמגור" ולא בשם "אירגון נפגעי טרור".
את נציג האירגון הזה, מאיר אינדור, ראיתי לאחרונה בבית המשפט העליון בעתירה שהגיש אירגונו למנוע את שיחרורו של גלעד שליט תמורת שיחרור מחבלים. הופעתו בבית המשפט היתה מכובדת, הוא לא חבר לעותרים אחרים שהתנפלו על נועם שליט, כאילו משפחת שליט לא סבלה מספיק, אבל עתירתו בהחלט הוסיפה סבל מיותר למשפחת שליט ומטרותיה לא היו ענייניות ולא נבעו מהיותו נפגע טרור, אלא מעמדותיו הפוליטיות הימניות שמעדיפות מוות של שבויים על שיחרור מחבלים, עמדות שרוב הציבור הישראלי דוחה בשאט נפש. בית המשפט העליון שנדיב מאד בהענקת זכות עמידה, מאפשר לאירגון זה להתנגד לשיחרור מחבלים, אבל בעיניי זהו ניצול לרעה של מעמד נפגעי הטרור כדי לקדם עמדה פוליטית ולהשפיע על מדיניות הממשלה. כמובן שכל אזרח רשאי לנסות להשפיע על מדיניות הממשלה, אבל כאשר עושים זאת בכובע של נפגעי טרור, וגוזרים ממעמד זה זכויות משפטיות ואחרות לצורך קידום מטרות פוליטיות, זה בעיניי דבר פסול, כפי שהשימוש בהקשרים כאלה בשם "אירגון נפגעי טרור" ולא "אלמגור", כך שהאנשים טועים לחשוב שמדובר באירגון היציג של נפגעי פעולות איבה, מקומם בפני עצמו.
לאירגון של מאיר אינדור וחבריו אין כל זכות וכל סמכות למנוע הכרה ברצח של ג'וליאנו מר-חמיס, שהיה פעולת טרור לכל דבר, ככזה, ואת ההכרה שמגיעה לג'ני ניימן ולילדיה כנפגעי טרור. זהו בסך הכל אירגון של מתנחלים שפועלים ליחס מחמיר לערבים כחלק מתפיסת ארץ-ישראל השלמה שלהם ששוללת את זכויות הפלשתינים, והם מייצגים רק את עצמם ואת אחיהם לדיעה. הם אינם מייצגים את כלל נפגעי פעולות האיבה במדינת ישראל, ומכל מקום ההכרה בנפגע פעולת איבה ככזה היא באחריות מוסדותיה הממלכתיים של מדינת ישראל ולא באחריות אירגונים, אפילו לא אירגונים יציגים. "אירגון נפגעי טרור" יכול להביע את דעתו אבל איש איננו חייב להתייחס לדיעה זו שהיא איננה יותר מדיעה של אנשים בעלי עמדה פוליטית מסוימת, שהם גם נפגעי טרור.
הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס ואי תפיסתו של הרוצח אינם מחמיאים לחברה הפלשתינית. אבל למי שפשוט שונא ערבים ורוצה בכל מחיר לפגוע בהם, גם במחיר פגיעה ביהודים, כפי שראינו במקרה גלעד שליט, גם רצח כזה איננו מוליד הזדהות עם קורבנותיו, אלא רק רצון לפגוע בהם פגיעה נוספת, וכמו שראינו במקרה של גלעד שליט, מי שאיננו חס על חיי ערבים, איננו חס גם על חיי יהודים, איננו חס על חיי אדם בכלל.
