תמיד בימים האלה שלפני הפסח אני נזכרת בשיר הזה של ש. שפרה, שפותח את המחזור "אשה שמתאמנת בלחיות", ואני קוראת אותו לא בלי קנאה:
בלב קר
אשה מכניסה קיץ
לארונה, משליכה חליפה
זהובה, צרת חצאית, קטיפה שחורה,
קטיפה חומה, מכנסי הרמון, שַׁלְמוֹנֵי
בגדיה אשר רכשה בכפיתיות לפתות את נפשה
לחיות, גרבים כיין וזית וחמרה ומפוספסים
כמו זברה, וארנק עור אדמדם וכסוף, ובקבוקי בושם ריקים
למזכרת ומלאים מפני האלרגיה, וקופסיות צלליות כחולות, ירוקות
ואפרפרות, וחגורות מתניים צרות, עשרה סנטימטר חסרים
לחגורה עכשיו, וחומלת על שמלה פרחונית, אוורירית, רחבת
שרוול, היא השמלה אשר לבשה בלכתה למסיבה עם בעלה
בחמש לפנות ערב, היא לחצה על כפתור המנורה, שירים על מוּת
שגרירה, ונעליי עקב עגולות חרטום, מחודדות, וגם זוג נעלי
הספורט הראשונות שלה בסוליות רכות כמצוות
הרופא, ולבסוף אפילו חלוק-צמר אפור משובץ של
אבא, פורשת לאור, נכנס בו העש, ביד חזקה
היא משליכה חלוק חם שנשמר בארון כמעט עשרים
שנה בלב קר.
גם לכם יש בארון חגורות שקצרות בעשרה סנטימטר? ובגדים שכבר לא יעלו עליכם לעולם, אבל אין לכם לב לזרוק, כי לבשתם אותם לחתונה של מירה ויוסי שכבר התגרשו מזמן, אבל אתם עוד זוכרים איך רקדתם בחתונה שלהם, ואיזה אוכל היה, עוד לא הייתם צריכים לדאוג אז לדיאטה. והשמלה שעוד היתה טובה לתחילת ההריון של הגדולה, כשהכל עוד נראה לכם נורא רומנטי. ונעלי ההתעמלות הישנות שלא זרקתם, כי תמיד חשבתם שאולי פתאם יתחשק לכם לרוץ בבוקר, מה שאף פעם לא קרה, והז'קט הזה שפעם נראיתם בו כל כך חטובים, ואף פעם לא הפסקתם לקוות שיום אחד תיכנסו אליו שוב? והחלוק המשובץ הישן, ומעיל הרחצה שלבשתם בירח הדבש, והסוודר מהתלבושת האחידה שעדיין עולה עליכם, אם קצת דוחפים? ובגד הים שלא לבשתם עשרים שנה, אבל אולי עוד תחזרו לשחות? וכל הגרביים המחוררות, שאולי נמלא בהן בובת סמרטוטים? והמעיל שנקרע אבל חשבנו להשתמש בפרוה, והנעליים הגבוהות שקניתי כשתיכננו לצאת לטיול במדבר יהודה וגיליתי שאני בהריון, והמזוודות הישנות מהנסיעה לאירופה. כבר אף אחד לא סוחב כאלה, לכולם יש טרולים עם גלגלים, ומי עוד יעז להניח על המסוע אלטע זאכן מתפרק כזה, אבל לזרוק לפח לא נעים, וקסטות הוידיאו שהקלטתם עליהן בהתמדה את כל הסרטים הטובים לצפייה חוזרת? ואריזות המחשב שאולי תצטרכו פעם אם תחליטו פעם לעבור דירה, למרות שאין לכם כבר כוח לעבור דירה חוץ מלהר המנוחות בבוא היום, כשאחרים כבר ידאגו לסידורים, ואתם כבר לא תצטרכו לארוז שום דבר. והדיסקים הישנים במידה שלוש ורבע שאז נחשבו הדבר האחרון, ובקבוקי השמן שממלאים מדף שלם בארון – חבל, זה שמן זית משובח ועוד נשארו בהם כמה טיפות שאם ננער ממש חזק אולי עוד יצאו, והבקבוק של הליקר המשובח שקיבלתם ליום ההולדת לפני חמש שנים וצנצנות הדבש שאפשר עוד לגרד, ובקבוקי השמפו שאף פעם לא נגמרים עד הסוף, והעיתונים שבוודאי פעם נקרא, בוודאי, אם לא היום אז מחר, או בשבת, או בשבוע הבא, או בשנה הבאה, כשנתפנה, בכל אופן לא נשליך אותם סתם ככה בלי לפחות לדפדף. והנעליים הראשונות המתוקות, בגדי התינוק במדף העליון – תמיד חשבנו שאולי יבוא עוד ילד – החוברות שהילדים מילאו בחופש, המשחקים שנשברו, צלחות המרק השבורות שאולי פעם נמלא באדמה ונעשה מהן עציץ ונשתול בהן רקפות, כוסות יין רק עם סדק, סכין בודד מסכו"ם לא ידוע, הסרוויס המכוער שחשבתי שנורא יתאים לאורחים אבל לא הגשתי מעולם, ארגז הלחם הישן שכבר רבע מאה לא שמנו בו לחם אבל עוד תופס מדף בארון, ספרי הלימוד שהילדים רצו לזרוק לפח ואמרנו להם שלא יפה לזרוק ספרים, שרידי אריזות לגו, הנסיך הקטן הקרוע, מילון אלקלעי המתפורר, חתיכות המילון הגרמני-עברי, כיסויי המיטה שהכלב קרע ובכל זאת כיבסנו וקיפלנו בארון, השטיח מהעיר העתיקה, הציפיות עם הציורים של קיפי ושלגיה, ועוד עיתונים, ספרים של עם עובד שהתפרקו, ניירות, המאוורר שנתקע, שואב האבק שנקרע לו הצינור, כל מה שלא נצטרך לעולם ואין לנו כוח לזרוק, ואיך איך איך ננקה את הבית לפסח?
