הטרגדיות של יוני נתניהו

 

בימי מבצע אנטבה הייתי מורה חיילת בבית שאן. עבדתי במעון לילדים עם פיגור קשה, ולרוב היו להם גם הרבה בעיות אחרות – שניים מהילדים הקטנים יותר סבלו מחרשות, הנערה הבוגרת ביותר סבלה מאפילפסיה קשה, ושנה מאוחר יותר מתה בזמן התקף. היו הרבה סבל ואומללות במקום הזה, אבל הילדים היו לרוב שמחים, והיו ביניהם חברויות נוגעות ללב. למרות שלא תמיד היה לי טוב שם, המקום הזה נותר בלבי, וחשבתי שאמשיך כל חיי לטפל בילדים פגועים, אבל בסופו של דבר חיי התגלגלו בכיוון אחר.

הראיון עם בת זוגו של יוני נתניהו החזיר אותי לשם, לישראל של קיץ 1976. זה היה הקיץ האחרון לפני שהשתחררתי. באותו קיץ קרו בסביבתי כמה וכמה אסונות. בתה של המטפלת בכיתה הבוגרת יותר נהרגה בדמי ימיה בתאונת דרכים והותירה שני יתומים רכים. אחר כך נדרס למוות מורה צעיר שהיה אמור לחנך את הכיתה הבוגרת. גם מחנכת הכיתה הצעירה שעבדתי איתה היתה אם שכולה שבנה נהרג במלחמת יום הכיפורים והיא חייתה את אובדנו מסביב לשעון. ישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה מדינה פצועה כמו ישראל של אחרי השביעי באוקטובר. המדריכים שלי בצופים, חיים שוורץ ועופר שוולבה, והמדריך שלנו בגדנ"ע שלמה הלפרין, נהרגו גם כן במלחמת יום הכיפורים. שלושתם היו אהובים עלינו במיוחד. אני חושבת לפעמים איזה אנשים הם יכלו להיות אילו נשארו בחיים, כמו שאנשים חושבים גם לגבי יוני נתניהו, איזה מין אדם היה יכול להיות לולא נהרג. האנשים שלא הכירו את יוני נתניהו אישית, מתייחסים אליו לרוב לפי יחסם לבנימין נתניהו, ויש בזה משהו מאד לא הוגן. וכמובן ישנם אנשים שיש להם חשבונות ישנים עם בני המשפחה. פתאם מישהו כתב בתגובות על צלה נתניהו, שהיתה נשואה לאחר, ואז נסעה לארצות-הברית וניהלה רומן עם בן-ציון נתניהו, ולאחר מכן נישאה לו. אנשים אפילו רמזו שיוני היה בנו של בעלה הראשון, מה שבכלל לא הגיוני, כי הוא נולד בשנת 1946, כשצלה ובן-ציון נתניהו היו נשואים כבר שנתיים, וחוץ מזה, שלושת האחים נתניהו היו מאד דומים זה לזה, ואין שום סיבה לחשוד שלא היו אחים מאב ומאם.

אני מקוה שאף אחד לא ישפוט אותי לפי אבי, או אמי, או אחי, שמזמן כבר אינם בחיים, וכולם היו אנשים מאד שונים ממני. האמת היא שהרבה מאד אנשים הכירו את אבי, ובכל פעם שפגשתי מישהו מהם, הוא היה מאד חביב אליי, וכולם זכרו את אבי לטובה, וסיפרו לי על אומץ לבו במלחמת השחרור, על יושרו והגינותו כשופט, ועל יחסו האנושי לבעלי הדין. גם את אמי הרבה אנשים זכרו לטובה מעבודתה כעובדת סוציאלית. אני זוכרת את אבי כאב אוהב, אבל נוקשה מאד ולעתים מנוכר כלפינו, ואמי התעללה בי כל חייה. לכן ידעתי שגליה עוז מספרת את האמת, כי כשעברת התעללות בעצמך אתה יודע לזהות קרבן התעללות אחר. אנשים מתנהגים אחרת עם אנשים שונים, בנסיבות שונות. אני לגמרי מאמינה לעובדים של שרה נתניהו שהתלוננו על התעללות מצדה, וזה לא מקרה שהמתלוננים הם עובדי משק בית פשוטים בתחתית הסולם החברתי, ואילו אנשים שמעמדם גבוה, כמו ניר חפץ או בני ציפר, מעולם לא שמעו את שרה צועקת ולא חוו מצדה התעללות, למרות שגם לזה יש חריגים, כמו הצעקות של שרה על מקורבה המנוח שעיה סגל שרק ניסה להיטיב איתה ולמסור ידיעות בזכותה, או הצעקות שלה על מוניק בן-מלך, בת זוגו של ראש עיריית שדרות המנוח אלי מויאל, שמויאל העיד עליהן, אך מוניק סירבה בכל תוקף לפרסם את הקלטת. אבל רוב האנשים שסבלו משרה נתניהו היו עובדי משק בית שמנקים, מבשלים ומכבסים, ואם אתה אדם רע, יהיה לך קל מאד להתעמר באנשים כאלה. דווקא אותם אנשים שמתעמרים הם אלה שגם מתחנפים למי שהם רואים כחזק וחשוב, ואין לי לכן שום ספק שאותה שרה נתניהו יוצאת מכליה להחניף לבני ציפר, או לדונלד טראמפ, או לכל מי שהיא מזהה כבעל מעמד בחברה שאי אפשר לדרוך עליו. אנשים שהחשיבה שלהם כוחנית נושכים למטה ומתחנפים למעלה, וזה לגמרי מובן וידוע.

מצד שני, אנשים עם אישיות בעייתית מזיקים גם לאלה שהם אוהבים. בנימין נתניהו סבל כנראה מהוריו ויש שאומרים שקינא באחיו הבכור. זה ממש לא מסביר ולא מצדיק את רשעותו כראש ממשלה. שרה נתניהו לכאורה דואגת כל הזמן לבניה, אבל לא קשה לחשוד שהיא חונקת אותם, ומקשה עליהם מאד להינשא, להקים משפחה ולחיות חיים רגילים. עצם החיים לאור הזרקורים הוא מצב די בלתי-נסבל, והפריבילגיות ששרה נתניהו מקפידה לסדר להם רק דוחפות אותם יותר ויותר לאור הזרקורים. אני לא מרחמת עליהם, אולי קצת על אבנר, שאמר פעם שלעולם לא היה עושה דבר כזה למשפחתו, להיכנס לפוליטיקה, ויחד עם זה אני ממש לא מקנאה בהם.

הראיון עם ברוריה, בת זוגו של יוני, שמעולם לא התעניינתי בו כל כך, אולי בגלל סלידתי מאחיו, ומלבד לחימתו ומותו באנטבה לא ידעתי עליו כמעט דבר, גרם לי לקרוא קצת עליו ועל תולדות חייו, וחשבתי כמה חייו הקצרים היו טרגיים. הוא התאהב בתרזה ונישא לה, ולאחר כמה שנים נולדה להם בת, שמתה ימים ספורים לאחר לידתה, ויותר מאוחר הם התגרשו. אני יודעת שאסונות קורעים משפחות, ואני מכירה עוד אנשים שמוות של ילד פירק את משפחתם. יוני רצה להיות אב ולא זכה להיות אב. אחרי גירושיו הוא התאהב בברוריה, שהיתה פקידה שלו בצבא, אבל משפחתו לא קיבלה אותה. לכאורה אמו שהתגרשה מבעלה הראשון ונישאה לבן-ציון נתניהו היתה צריכה להיות סלחנית יותר ואולי היא גם היתה, אין לי מושג. אנשים הם לא תמיד הגיוניים. אולי הוריו אהבו את גרושתו וכעסו שנפרד ממנה. אי אפשר לדעת מה גרם להם להתנהג באכזריות לברוריה שאיבדה את אהובה ואת העתיד המשותף שחלמו לרקום. בסופו של דבר מותו של יוני היה טרגדיה נוספת, אחרי הטרגדיה של מות בתו התינוקת. השאלה שבנימין נתניהו שאל אותה, האם היא בהריון, היתה שאלה מאד מכוערת, לא רק בגלל שהמטרה היתה כנראה לבדוק מה מעמדה המשפטי והאם אפשר יהיה לסלק אותה מהדירה המשותפת לה וליוני, כפי שמשפחתו דרשה ממנה. זו היתה שאלה מאד מכוערת, כי אשה שזה עתה איבדה את אהובה, הרבה פעמים חולמת שיהיה לה ילד ממנו, מה שלא קרה במקרה הזה, ולכן זו שאלה מאד מכאיבה שאסור לשאול. לברוריה לא היה ילד מיוני וזו קודם כל הטרגדיה של יוני, שלא זכה להיות אב, אבל גם לו היה לברוריה ילד ממנו הוא היה גדל כיתום, ויתמות היא כאב גדול לילד קטן. בכל מקרה יוני מת צעיר ולא זכה להוליד ולגדל ילדים, והחיים שלו היו רצף של טרגדיות. כל זה בכלל לא קשור לאחיו, אבל קשור לעצב של החיים במדינת ישראל ולפצעים שכל כך הרבה אנשים במדינה נושאים איתם, ולאובדן של הנופלים, שהוא לא רק אובדן שלהם ושל הקרובים אליהם, אלא הוא אובדן של המדינה כולה, כי האנשים האלה חסרים גם למדינה, והם חסרים למדינה לא רק במותם אלא במשך כל השנים שנגרעו מהם לאחר מותם.

בקיץ 1976, בבוקר שלאחר מבצע אנטבה, עמדתי בכיתה הבוגרת, כנראה מפני שהמטפלת עדיין ישבה שבעה על בתה, ומחנכת הכיתה הבוגרת נפצעה קל בתאונת דרכים, וכולנו צחקנו למקרא המכתב ששלח לה מנהל המעון: "הצטערתי לשמוע שנפצעת קל בתאונה", ותהינו האם הצטער שנפצעה קל בלבד. הייתי היחידה שיכולתי להחליף את כל הנעדרות, ובבוקר שלמחרת מבצע אנטבה סיפרתי לילדים שהצבא שלנו הציל אנשים שהמטוס שלהם נחטף לארץ רחוקה באפריקה, ולימדתי אותם לצייר מטוס באופן כזה: קודם מציירים ביצה גדולה וארוכה, אחר כך מציירים בקצה אחד ביצה קטנה שפונה למעלה – זנב המטוס, אחר כך מציירים עוד שתי ביצים משני צדי המטוס בתור כנפיים אחוריות, ועוד שתי ביצים בקדמת המטוס בתור כנפיים קדמיות, ולסיום מציירים על הביצה הגדולה הרבה ביצים קטנטנות בתור חלונות המטוס. היו ציורים שהזכירו מטוס והיו ציורים שנראו כמו ערימת ביצים. אני מנסה לזכור את עצמי באותה עת: חיילת בת עשרים קטנה ורזה במיוחד, בחצאית וכתונת דקרון ודרגת סמלת ייצוגית. אני יודעת שזה מה שהיה, אבל אינני מצליחה לראות את עצמי כפי שהייתי אז. בקושי אני מצליחה להאמין שזו אני. ודווקא מדינת ישראל, שלכאורה כל כך השתנתה מאז, נראית לי כעת אותה מדינה מדממת ופצועה, שעתידה לוט בערפל, ופחד קיומי מצמרר ומטלטל אותה, וכל מי שהיא יקרה ללבו חש חרדה נוראה לגורלה.

מחשבות בעקבות פרשת ילדי תימן

 

שמחתי לקרוא את מאמרו של אהוד עין-גיל ב"הארץ" שמתייחס לסרטה של ישראלה שאער מעודד "וויני ידידה?" ששודר בערוץ "כאן" במוצאי השבת שעברה (7 בפברואר) ועוסק בדודתה שנעלמה בהיותה תינוקת בת כמה חודשים, לאחר שאושפזה בבית חולים, ככל הנראה בניגוד לרצון האם. שאער מעודד הולכת בעקבות סבתה, שושנה ג'ובני, שהיתה משוכנעת שהתינוקת היתה בריאה, ושלא מתה ונקברה כתינוקת, אלא הועברה לאימוץ, והעידה על כך בפני ועדת שלגי לחקר היעלמות ילדי תימן. אהוד עין-גיל מדגיש, שרק בשנת 1968, באיחור של שמונה-עשרה שנה, הודיעו רשמית למשפחה שבתם מתה, ומסרו להם תעודת פטירה ומקום קבורה שעוררו את חשדה של אם הילדה, כי תעודת הפטירה התייחסה במקור לבן זכר והרישום שונה לנקבה, וגם הופיע בה שם אב שונה משמו של אבי הילדה. מדוע לאחר שמונה-עשרה שנה דווקא? איננו יודעים, אבל עלה בדעתי שהמשפחה פנתה שוב לרשויות לאחר שמונה-עשרה שנה, מפני שאז קיבלו כנראה צו גיוס לילדה, שהיתה אמורה להיות מתה מזה שמונה-עשרה שנה. האם אפשר להאשים את המשפחה בכך שאיבדו את האמון ברשויות המדינה וחשדו שבתם הועלמה במתכוון?

אני מתקשה להבין את הזעם על המשפחות שילדיהן נעלמו, ועל ההאשמות נגדם, כאילו הם ממציאים דברים כדי להעליל עלילות דם על אשכנזים, וכיו"ב. האם מישהו מהמטיפים להורי הילדים הנעלמים ולבני משפחותיהם, היה מוכן להתייחס בשוויון נפש להיעלמות של ילדו "בגלל אי-סדרים" ולראות בכך הסבר מספק? או שהיה ממשיך לחפש את ילדו כל חייו, כפי שעשו רבים מאותם הורים, שקיבלו תעודות פטירה רק לאחר שנים רבות, ולא תעודות מהימנות במיוחד?

אני עצמי התוודעתי לסיפורם של ילדים תימנים שנעלמו לפני כחמישים שנה, בעקבות היכרות עם משפחה שבתה הבכורה נעלמה לאחר שאושפזה בבית חולים, ובניגוד למקרה של ידידה, ההורים לא מצאו שום מידע על גורלה, למרות שעשו הכל כדי לברר את גורל בתם: לא תעודת פטירה, לא קבר, לא כלום. כיום ההורים כבר אינם בחיים, והם היו משוכנעים שבתם נמסרה לאימוץ וחיפשו אותה כל חייהם. את הבן שנולד לאחר היעלמות התינוקת ילדה האם בבית והחביאה מתחת למיטה מפחד שיילקח ממנה גם כן. אחריו נולדו לה עוד שבעה בנים ובנות. כל הילדים גדלו לתפארת ולמיטב ידיעתי כולם אנשים בריאים ובעלי משפחות, כיום בשנות הששים והשבעים לחייהם, ועדיין חיים את השבר של היעלמות אחותם שהעכירה את חיי הוריהם. מדוע אי אפשר להתייחס אליהם לפחות בחמלה? מה פשעם? שהם אינם משלימים עם מה שאי אפשר להשלים איתו?

והרי כפי שמראה שאער מעודד בסרטה, וכפי שאנו יודעים מעדויותיהן של אחיות שטיפלו בילדים, לא הקפידו לוודא שזהות הילדים תישמר, כדי שאפשר יהיה להחזירם למשפחות, וילדים שהוריהם לא נמצאו נמסרו לבתי יתומים ומשם אומצו, ככל הנראה בעיקר על ידי משפחות יהודיות דתיות בארצות הברית. אי אפשר לקבל בשוויון-נפש את ההסבר ש"הפלסטרים עם פרטי הזיהוי נפלו כשרחצו אותם" וכיו"ב. האם לא יכלו לסמן את הילדים בסרט על ידם כפי שסימנו תינוקות בכל מחלקת תינוקות? כיצד דווקא ילדי עולים לא סומנו בצורה ראויה – ואכן לא רק ילדי עולים מתימן נעלמו באותן שנים, גם ילדי עולים מארצות אחרות.

מעדויות הרופאים והאחיות בוועדת שלגי (פעלה בין השנים 1995-1988) מובא הסבר מזעזע לכך שלא אפשרו להורי הילדים שנפטרו בבתי החולים לראות אותם ולקחתם לקבורה בעצמם: רופאים ואחיות העידו על נתיחת גופות הילדים ללא אישור וללא סמכות, ובצורה שהשחיתה את הגופות לחלוטין. זה חלק מאותו זלזול בהורי הילדים שנבע מגזענות, כפי שעולה גם מאמירות חוזרות של האחיות והרופאים שהעידו, שההורים לא התעניינו בילדים כי היו להם עשרה ילדים, בעוד שבמקרים המוכרים לי, כמו במקרה של ידידה ג'ובני, נלקחו מהאמהות דווקא ילדים בכורים, הילד או הילדה היחידים שהיו להם באותו זמן.

כשקראתי כעת את מאמרו של אהוד עין-גיל, שבעצמו חקר ופירסם בזמנו כתבות נרחבות בנושא ב"הארץ" יחד עם יגאל משיח, היתה לי תחושה של טלפתיה. כבר שנים אני שואלת את עצמי מדוע לא רק ממשלות מפא"י והעבודה, שהואשמו בחטיפת ילדי עולים מתימן ומסירתם לניצולי שואה, ללא ספק האשמת-שווא, התנגדו כל כך לחקירת הנושא, והניחו לבער ארכיונים שהחזיקו חומרים מהמעברות ויכלו אולי לשפוך אור על הנושא, אלא גם ממשלות הימין היקשו על בירור העניין, כאשר כבר עמדו לרשותנו בדיקות דנ"א מהימנות. ואכן אהוד עין-גיל עומד על כך, שהשרים הרלוונטיים לשאלת הילדים הנעלמים, שרי הפנים, הבריאות והרווחה בשנים הרלוונטיות, היו שרי המפד"ל ואגודת ישראל, כלומר, אותן מפלגות שעדיין נמצאות בקואליציה השלטת, שנים רבות אחרי שמפא"י ויורשתה מפלגת העבודה כמעט נעלמו מהמפה הפוליטית, וכאשר חברי הכנסת הנוכחיים של מפלגת העבודה, כמו נעמה לזימי, אוהדים לעניינם של ילדי תימן וילדי עדות אחרות שנעלמו, וסופגים עלבונות על עמדה אנושית זו.

ויתרה מכך – אימוץ ילדים שהועברו לבתי יתומים על ידי משפחות דתיות בארצות הברית, בתיווכם של רבנים, כפי שעולה מהעדויות שנאספו, הזכיר לי דווקא פרשת חטיפה מאד מפורסמת מילדותי, חטיפתו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שסבו החרדי הבריח לארצות הברית כדי למנוע מהוריו להעניק לו חינוך חילוני. האם ייתכן שילדים תימנים הועברו במכוון, בתיווכם של רבנים, כפי שעולה מהעדויות, למשפחות דתיות בארצות הברית, כדי למנוע מהם לעזוב את הדת בישראל החילונית? אולי דווקא רבנים, ולא מפא"י המושמצת, העלימו את ילדי תימן ודאגו שיאומצו בארצות הברית ויקבלו חינוך דתי או אפילו חרדי?

מאז שצפיתי בסרטה של שאער מעודד, ושוב קראתי על היעלמות ילדי תימן והשמועות שרחשו בעניין, על רב שמוכר ילדים תימנים למשפחות אמריקניות, המחשבה הזו איננה מניחה לי. אולי לא רק ההאשמות, אלא גם החקירות, לא התנהלו בכיוון הנכון, וזו איננה סיבה להניח לעניין, אלא לחקור מחדש, בכיוונים אחרים.