האיום הנשי אצל קפקא וסמליו הפרוידיאנים

בסיפורו הבלתי גמור של קפקא "זיכרונות ממסילת קַלְדָּה" שהבאתי כאן לאחרונה, ממלאות החולדות תפקיד מרכזי, שאני מנסה לפענח כאן את משמעותו – יותר כחומר למחשבה מאשר כמישנה סדורה. קשה שלא לקשר את החולדות לשלל החיות הקטנות בסיפוריו של קפקא, שהעסיקו רבים ממוקיריו ומפרשיו, אבל לא בהכרח אפשר לגזור גזירה שוה בין תפקידן של החיות בסיפורים השונים. בדמותן של החיות הקטנות כקריקטורה אנטישמית עסקתי ברשימתי "יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לוגנר", ודן מירון עסק בה בהרחבה במסתו על סיפורו של קפקא "בבית הכנסת שלנו", שם הוא מציין כי "צווארה הארוך של החיה, המזדקר מתוך סבך של שיער, משוה למראיה גם אופי פאלי מובהק" ובהמשך הוא מציין "החיה היא הגוף היהודי הזכרי המתקשר בדימיון האירופי (לרבות בדימיון של היהדות המערב אירופית המודרנית) ב"גטו", ביידיש, ברוכל היהודי, במזרח. הוא באופן מביך גברי ומיני אבל גם נשי."

דן מירון מכוון ב"נשיות" של הגוף היהודי הזכרי – ושל החיה הקטנה הקפקאית – גם לתפיסה האנטישמית של היהודי כנשי, אך גם לקרבה מסוימת בין החיה לבין הנשים, למרות שההתנהגות ההיסטרית של הנשים כלפיה, כפי שהיא מתוארת במבטו של קפקא, מחזקת דוקא את הדימוי הפאלי של חיית בית-הכנסת, שהולמת את זיהוין של החיות הקטנות כגילומה של האישיות הקפקאית אחוזת-האימה, שבכך הולך מירון בעקבות אליאס קאנטי, שהושפע מצדו מהשקפתה של מילנה יסנסקה, ולגבי רבים מסיפורי החיות של קפקא, בוודאי את ה"גלגול", קשה להבין אחרת.

קישור לסדרת מאמריו של דן מירון על "בבית הכנסת שלנו":
הסיפור "בבית הכנסת שלנו"
הטקסט היחיד שבו ריכז קפקא את מבטו בהוויה יהודית מובהקת

פחד נורא מחיית מחמד
זה היה לא יותר משום דבר 
מי מפחד מהאיש שבקיר

הזיהוי של החיה הקטנה כייצוג פאלי אצל דן מירון ואחרים, והספקות שעורר אצלי, עומד בשורש הרשימה הזו, כמו גם רושמו של "זיכרונות ממסילת קלדה" שאין מרבים לעסוק בו, וגם במסתו הנרחבת של דן מירון הדנה בחיית בית-הכנסת אין הוא מזכיר את הסיפור הזה, שבו, למיטב הבנתי, מייצגות החולדות המופיעות בהמוניהן – בגרמנית Ratten, גם כן במין נקבה – דוקא איום נשי על הגיבור, איום נשי קיומי ומסרס, כאשר הן מתנפלות לעתים על מזונו, לרוב על צריף מגוריו, ומאיימות להפיל את קירות העץ הרופפים המגוננים עליו חלושות:

בתקופה הראשונה, כשעוד קלטתי הכל בסקרנות, שיפדתי חולדה כזו והחזקתי בה לנגדי בגובה העיניים על הקיר. חיות קטנות רואים בדיוק רק כאשר מחזיקים אותן מנגד בגובה העיניים. אם מתכופפים אליהן אל הקרקע ומתבוננים בהן שם, מקבלים תמונה מוטעית ובלתי שלמה שלהן. הבולט ביותר אצל חולדות אלה היו טפריהן, גדולים, מעט חלולים ובקצותיהם מחודדים, הם היו מאד מתאימים לחפירה. בעווית האחרונה, שבה תלתה החולדה לנגדי על הקיר, היא מתחה את טפריה, בבירור נגד טבעה החי, הם דמו ליד שמושטת לקראת מישהו.

ועוד בהמשך:

פעם בלילה חמים, כאשר שוב שמעתי את הטפרים עובדים, יצאתי בזהירות החוצה, מבלי להדליק אור, כדי לראות את החיה עצמה. הראש עם הפה המחודד היה שקוע עמוק, כמעט תקוע בין הרגליים הקדמיות, כדי להיצמד ככל האפשר לעץ ולתחוב את הטפרים עמוק ככל האפשר מתחת לעץ. אפשר היה להאמין, שמישהו מחזיק את הטפרים חזק בצריף ורוצה למשוך את כל החיה פנימה. כל כך היה הכל מתוח. ובכל זאת הסתיים הכל בבעיטה, שבעזרתה הכיתי את החיה למות. בהיותי ער לגמרי לא יכולתי לסבול, שמתקיפים את הצריף שלי, שהיה רכושי היחיד.

בפיסקה הראשונה מכליל קפקא במפורש את החולדות בין "החיות הקטנות". אין זו איפוא הכללה מפי חוקר, אלא קפקא עצמו מונה את החולדות על "החיות הקטנות" שהוא מרבה לעסוק בהן, בסיפור זה עיסוק אלים במיוחד. מלת המפתח בתיאור החולדות היא Krallen, "טפרים". בטפרים המתוחים ממוקדת כל מהותה של החיה הקטנה הזו. והטפרים האלה מעלים במחשבה את אלה של הסירנות ב"שתיקת הסירנות", שאף הם נמתחים בתנועה נשית מאיימת:

שתיקת הסירנות

הוכחה לכך שגם אמצעי בלתי מספיק, אפילו ילדותי, יכול לשמש להצלה.

כדי להתגונן מפני הסירנות, דחס אודיסאוס לאוזניו שעוה והורה לכבלו לתורן. כמובן שכל הנוסעים מאז ומעולם יכלו לעשות בדומה לכך, לבד מאלה, שאותם פיתו הסירנות כבר מרחוק, אך בכל העולם היה ידוע, שדבר זה לא יכול היה לעזור. שירת הסירנות חדרה הכל, אפילו שעוה, ותשוקת המפותים ניפצה יותר מאשר שלשלאות ותורן. אבל אודיסאוס לא חשב על כך, למרות שאולי שמע על כך. הוא בטח כליל בקומץ השעוה ובכבלי השלשלאות, ובשמחה תמה על תחבולותיו הדלות הוא נסע לקראת הסירנות.

כעת אבל יש לסירנות נשק איום יותר משירתן, כלומר שתיקתן. זה אמנם לא קרה, אבל ניתן להעלות על הדעת, שמישהו ניצל משירתן, אך בוודאי לא מאילמותן. דבר עלי אדמות לא יוכל להתנגד לתחושה שניצחן בכוחות עצמו, לשחרורם בעקבות זאת של כל הנוסעים הלאה בעקבותיו.

אבל בעצם, כאשר בא אודיסאוס, לא שרו הזמרות החזקות, זה היה כאילו האמינו, שעל מתנגד זה תוכל לגבור רק השתיקה, כאילו מראה האושר על פרצופו של אודיסאוס, שלא חשב על דבר מלבד שעוה ושלשלאות, גרם להן לשכוח את כל שירתן.

אבל אודיסאוס, אם לבטא זאת כך, לא שמע את שתיקתן, הוא האמין ששרו, ושרק הוא יכול היה להישמר מלשמוע זאת. הוא ראה בחטף את הטיות צואריהן, את נשימתן העמוקה, את עיניהן המלאות דמעות, את פיהן הפעור למחצה, אבל האמין שזה שייך לאַרְיוֹת, שהתנגנו סביבו מבלי להישמע. אבל במהרה גלש הכל על פני מבטיו המכוונים למרחק, הסירנות ממש נעלמו לו, ובדיוק כשהיה קרוב אליהן ביותר, לא ידען עוד כלל.

אבל הן, יפות מאי פעם, התמתחו והסתובבו, הניחו לשערן המפחיד להתנופף חופשי ברוח, מתחו את טפריהן על פני הסלעים, הן לא רצו עוד לפתות, הן רק רצו לתפוס, זמן רב ככל האפשר, את הנצנוץ בזוג עיניו הגדולות של אודיסאוס. לו היתה לסירנות תודעה, הן היו אובדות אז. אבל כך הן נשארו, ורק אודיסאוס אבד להן.

יש לכך כאן גם תוספת: אודיסאוס, אומרים, היה כה רב מזימות, היה כזה שועל, שאפילו אלת הגורל לא יכלה לחדור לפנימיותו. אולי הוא בעצם שם לב, למרות שאין עוד לתפוס זאת בשכל אנוש, שהסירנות שתקו, ורק כביכול כמגן כנגדן וכנגד האלים, נקט את העמדת הפנים הנ"ל.      

(הטקסט "שתיקת הסירנות" נמצא במחברות האוקטבו ופורסם רק לאחר מותו של קפקא. נכתב כנראה באוקטובר 1917.)

בטקסט של שתיקת הסירנות מתיחת הטפרים מופיעה בהקשר חד משמעי של פיתוי נשי מאיים ומסרס. הפיתוי הנשי ב"שתיקת הסירנות" הוא בעל כוח מוחלט, שרק הבחירה שלא להשתמש בכוח זה יכולה להציל את הגבר מן הפיתוי שאין להתנגד לו ומן הטביעה במים. בה בעת מפותות הסירנות על ידי עיניו הגדולות של קפקא בדמותו של אודיסאוס, ואף הן מצדן מצויות בסכנה. קפקא טוען את הסיטואציה של מעבר אדיסאוס בין הסירנות במיניות עזה: בעודו אזוק לתורן, ספק מתמסר ספק מתנגד לפיתוייהן של הסירנות, מתבונן קפקא-אודיסאוס בסירנות המפותות, השרויות בסצינה דמויית אורגזמה:

הוא ראה בחטף את הטיות צואריהן, את נשימתן העמוקה, את עיניהן המלאות דמעות, את פיהן הפעור למחצה,

יופיין של הסירנות מפחיד ומאיים כמו כיעורן של החולדות, אלה גם אלה הינן נקבות בעלות טפרים מחודדים, אלה גם אלה מותחות את טפריהן ומאיימות לשלול מן הגבר המאוים את כל הגנותיו ולהותירו חשוף. החיות הקטנות אצל קפקא אינן בהכרח סמל פאלי. לעתים הן מסמלות דוקא את המיניות הנשית המאיימת, את חרדת הסירוס ואת סכנת הטביעה והאובדן.

האיום הנשי של החיה הקטנה יכול להעניק רובד משמעות נוסף לסיפור לא גמור אחר, "החפרפרת הענקית", שבו נאבקים מורה הכפר, ככל הנראה דמות של מלמד יהודי כפרי, שכן בכתב-היד הדיבור שלו נעדר שיפתות, והוא מבטא למשל giltig במקום gueltig, בצליל שמצלצלת בו היידיש, וסוחר עירוני רווק – שתחילה תואר בכתב-היד כ"פקיד" – הזיהוי הספרותי של קפקא עצמו – על מוניטין מדומה הכרוך בגילויה של חפרפרת ענקית, שבעצם אף לא אחד מהם גילה אותה, הם רק כתבו חיבורים על הגילוי. זיהוי נשי של החפרפרת המיסתורית מעניק למאבק המתוח בין שני הגברים רובד משמעות נוסף, כמו גם ממדיה (המשוערים) הענקיים, הכמעט מיתולוגיים, של החיה.

סמל פרוידיאני בולט אצל קפקא של אימת הנשיות, המתקשר גם לסירנות כדימוי של מיניות נשית מוחצנת ומאיימת, הוא אימת הרחצה במקווי מים. כך ב"מכתב לאב":

...כשיצאנו מהתא החוצה לפני האנשים, אני אחוז בידך, שלד קטן, חסר ביטחון, יחף על הקרשים, אחוז פחד מהמים, לא מסוגל לחקות את תנועות השחייה שלך, שעשית לי כל הזמן בכוונה טובה, אבל בעצם לבושתי העמוקה, כי הייתי מאד מיואש וכל התנסויותיי הגרועות בכל התחומים התחברו ברגעים כאלה בדרך פלא יחדיו.

גם אימת מקווי המים – כסמל פרוידיאני מובהק של נשיות – מוצאת את חיזוקה ב"זיכרונות ממסילת קלדה", שם מופיע מקוה מים כמקורה של המחלה שקפקא מעניק לה נופך מיתולוגי כ"שיעול-הזאב" אך בפועל מתעד את התקפי השיעול העזים והחום הגבוה התמידי של מחלת השחפת שלו, שבעת כתיבת הסיפור טרם אובחנה בבירור:

כמהלך שעתיים מן התחנה לפנים הארץ היה פלג קטן, שממנו נהגתי לקבל את מכסת המים שלי בחבית על מריצה. גם התרחצתי שם לעתים קרובות, ושיעול זה היה התוצאה מכך. התקפי השיעול היו כה חזקים, שנאלצתי בעת השיעול להתפתל כולי,

ואני רוצה לסיים רשימה זו, שהיא בוודאי רק תחילתו של דיון, בהשוואה בין שני קטעים מיצירות קפקא שלכאורה אין ביניהם כל קשר: האחד, מתוך "דו"ח לאקדמיה", דן במצבו של הקוף פטר האדום שנלכד בידי חברת ציידי החיות "האגנבק" (חברה אמיתית שנעמה הראל דנה בה בהרחבה בדוקטורט שלה "דה אלגוריזציה של קפקא"), ועושה את דרכו מאפריקה לאירופה כלוא בתוך ארגז על סיפונה של אניה המשייטת באוקינוס, והאחר, מתוך "המכתב לאב", דן בסכנת הנישואין להווית הסופר של קפקא:

השקט, שרכשתי בחוג אנשים אלה, מנע אותי בראש וראשונה מניסיונות בריחה. במבט מהיום נראה לי, כאילו לפחות תפסתי, שאני חייב למצוא מוצא, אם ברצוני לחיות, אבל שלמוצא זה לא אגיע באמצעות בריחה. אינני יודע עוד, אם בריחה היתה אפשרית, אבל אני מאמין בכך: בשביל קוף בריחה חייבת תמיד להיות אפשרית. עם השיניים שיש לי היום אני כבר צריך להיות זהיר בשעת פיצוח אגוזים שגרתי, אבל אז הייתי חייב להצליח במרוצת הזמן לנגוס במנעול הדלת. לא עשיתי זאת. מה הייתי יכול להרוויח מזה? בקושי הייתי מוציא את הראש, וכבר היו לוכדים אותי שוב, ונועלים אותי בכלוב גרוע עוד יותר: או שמבלי משים יכולתי לברוח לחיות אחרות, כמו לנחשי הענק שמולי, ולנפוח את נשמתי בחיבוקיהם. או שאפילו הייתי מצליח להתגנב לסיפון ולקפוץ מן האניה, ואז הייתי מתנדנד מעט קט מעל האוקינוס וטובע.

ולהלן דברי קפקא ב"מכתב לאב" על סכנת הנישואין:

כבר רמזתי, שבכתיבה ובמה שקשור אליה עשיתי, במידה זעירה של הצלחה, ניסיונות עצמאות, ניסיונות בריחה קטנים, הם בקושי יובילוני הלאה, דברים רבים מוכיחים לי זאת. אף על פי כן חובתי היא, או ליתר דיוק חיי מתמצים בכך, לגונן עליהם, לא להניח לשום סכנה, שאני יכול להתגונן מפניה, לקרב אליהם, גם לא לשום אפשרות של סכנה שכזאת. הנישואים הינם אפשרות לסכנה שכזאת. אמנם גם אפשרות להתקדמות הרבה ביותר, אבל לי די בכך שזו אפשרות לסכנה. מה הייתי עושה אז, לו היתה זו דוקא הסכנה! איך יכולתי להמשיך לחיות בנישואים בתחושה האולי בלתי מוכחת, אבל בכל מקרה תחושה בלתי ניתנת להפרכה, של סכנה זו! נגד זה אני יכול אמנם להסס (מילולית להתנדנד), אבל המוצא הסופי הוא ודאי: אני אנוס לוותר. ההשוואה בין הדרור בכף ידי לבין היונה שעל הגג מתאימה כאן רק בדוחק רב. בידי אין לי לא-כלום, על הגג יש הכל, ובכל זאת אני אנוס – כך הכריעו יחסי הכוחות ומצוקת הקיום – לבחור בלא-כלום.

בשני הקטעים מופיעה המלה Ausgang, "מוצא", מוצא שאיננו חירות של ממש, איננו עצמאות של ממש, אלא "ניסיונות עצמאות קטנים" שמקנים אפשרות מוגבלת להמשך קיומו של האני. המוצא הזה הוא בעיניי מושג מפתח להבנת קפקא. המוצא שמוצא הקוף הוא להפוך לאדם, ולא סתם אדם אלא בדרן על במות, המוצא שמוצא קפקא הוא להפוך לסופר – זוהי מעט העצמאות שהוא מוצא לעצמו בכתיבה, כתיבה שדומה בעיניו של קפקא לאמנויות הבידור שהוא מרבה לעסוק בהן ביצירתו, כאשר הזדהותו נתונה לאמני המופעים הטוטאליים, ומבחינה זו אין הוא חש את עצמו שונה מפטר האדום האנוס לשמש כבדרן כדי למצוא מוצא משביו מבלי להשתחרר ממנו באמת. האיום הנשי עלול לגזול את המוצא הזה, ולפיכך הוא איום קיומי. שוב ושוב חוזרת בקטע המלה Gefahr, סכנה. הנישואים הם פיתוי והם סכנה, משום שהנשי אצל קפקא נתפס תמיד כמאיים, מסרס ומסוכן. הנשים הן סירנות מסוכנות ומפתות, והן עכברות, חולדות, חפרפרות – יש להן טפרים מחודדים שחופרים וסודקים את קירות המגן השבריריים המגינים על הגבר מפניהן, והן מאיימות לזהם את הגבר או להטביעו במים שאין להם סוף.  

היצירה "מכתב לאב" תורגמה לעברית בידי אילנה המרמן והתפרסמה בהוצאת "עם עובד" בקובץ שהיא בחרה לו את השם רב המשמעות "היונה שעל הגג" מתוך קטע זה. (הקטעים ברשימה זו כולם בתרגומי שלי).