יום חמישי, 19 ביולי 2012

מות הצעירים


השבוע אפילו אם ממש רוצים, אי אפשר לברוח מהמחשבה על מות, מות של אנשים צעירים שהוא הכי נורא והכי קשה להתמודד איתו, אפילו ואולי במיוחד, אם אתה בעצמך כבר לא צעיר, קשה מאד לראות מות של אנשים צעירים שאתה יודע מהניסיון כמה הם לא הספיקו, והם לעולם לא ידעו. קודם לא ידעתי בכלל שיש מקום כזה בורגס, כמו שלפני הצונאמי לא ידעתי בכלל שיש מקום כזה פוקט. בסך הכל לא הייתי בכל כך הרבה מקומות בעולם, רק באותן ארצות באירופה שחזרתי אליהן שוב ושוב ושוב ואלה מקומות די שלווים ובטוחים. אפילו למלחמה ביוגוסלביה לא ממש התקרבתי. אם הסתכנתי זה היה בעיקר בירושלים, שבה אני מתגוררת, והסכנות בה נראות לי חלק מהחיים, אני אפילו מתרגזת כשאנשים אומרים לי שבירושלים מסוכן, כי בן-אדם נוטה להרגיש בטוח במקום שהוא מתגורר בו, גם אם אין לתחושת הביטחון הזו שום בסיס. תמיד נדמה לי שהצעירים הם אלה שהכי מסתכנים, ומאד מפחידות אותי הנסיעות שלהם למקומות רחוקים ואפילו קרובים. כשהייתי מורה חיילת, נזכרתי בזה בשבוע האחרון בגלל כל מיני אירועים, שירתתי תקופות קצרות בצפת ובקריית שמונה שהופגזו מדי פעם. פעם אחת בצפת שמעתי את שריקת הקטיושות מאד קרוב והרגשתי שהמות קרוב, אבל הן נפלו כמו במקרים רבים על בית הקברות, והצפתים שניסו להתמודד בגבורה עם הפחד נהגו לומר במקרים כאלה: "נהרגו כמה מתים", וכולם היו צוחקים יותר מעצבנות מאשר מהנאה. גם בקריית-שמונה די פחדתי, ומשום מה הכי נבהלתי פעם בלילה דוקא מחייל מילואים שעמד עם רובהו בדרכי ולרגע לא נראה לי כמו חייל ישראלי. את רוב השירות עשיתי בבית-שאן והיה הרבה פחד ממחבלים, אבל אינני זוכרת שפחדתי במיוחד. אולי כבר שכחתי. פחד מות זה דבר שנוטים להדחיק. גם בירושלים אנחנו משתדלים לא לחשוב על הפיגועים למרות שכל סירנה מקפיצה אותנו, ושיירת ראש הממשלה נשמעת לנו כמו שיירה של אמבולנסים, שזה תמיד אסון או פיגוע. אולי נבהלתי כל כך מהפיגוע בבורגס בגלל שהוא החזיר לי את זיכרון הפיגועים בירושלים, ובירושלים אני לא יכולה להרשות לעצמי לפחד מפיגועים – אני גרה בירושלים, ואני יכולה לוותר על נסיעות למקומות אחרים, אבל אני לא יכולה לוותר על לגור בבית שלי. תמיד יש לי מין רצון כזה לומר לאנשים אל תסעו למקומות אחרים, תישארו בבית, תמיד בנסיעות יש הרבה יותר פחד שמשהו יקרה, למרות שהסיכויים לפיגוע פה או שם הם אולי די דומים. אבל העצב הוא מעבר לפחד. העצב על חיים צעירים שנגדעים הוא עצב בלי גבול, אפילו כשלא מכירים. משום מה כשנהרגים ישראלים הם תמיד נראים לי מאד מוכרים, הם תמיד נורא דומים לי או לבן של השכנים, ואז אני חושבת שאולי בכל זאת אנשים שגרים באותה ארץ, יש ביניהם הרבה דברים משותפים, גם אם הם באים מכל מיני מקומות אחרים. אתמול בבוקר נודע לי גם שאיתן מלכיאור נפטר. גם הוא היה איש צעיר מאד ואבא לארבעה ילדים קטנים. הוא היה סוציולוג מוכשר בתחילת דרכו ואיש שכולם אהבו. לא הכרתי אותו אישית, רק שמעתי עליו מבתי ניצן שהוא היה עמיתה וידידה, והיא סיפרה לי כשהוא חלה וכבר אז זה נשמע לי מזעזע, למרות שקיויתי שהוא יינצל מן המחלה, לפחות קיויתי שיש לו עוד הרבה יותר זמן לחיות. מות של צעירים ממחלה הוא עצוב בדיוק כמו מות מפיגוע, או מדברים אחרים. חברי אהרן גפן שאיבד את בנו ידידיה במלחמה בלבנון סיפר לי על שכנים שבנם החייל נהרג בתאונת-דרכים ואמר לי: "להורים זה לא משנה". אני חושבת שהוא התכוון לומר לי בכך משהו לא על הורי החייל שנהרג בתאונת-דרכים אלא על עצמו, שהבן שלו נהרג כחובש קרבי בשעה שהגיש עזרה תחת אש לפצועים. אני חושבת שאהרן התכוון לומר לי שהעובדה שבנו מת כגיבור לא מנחמת אותו כהוא זה על כאב האובדן, כאב האובדן הוא חזק מכל, והנסיבות של המוות, אם זה בתאונה או בפיגוע או במלחמה או במחלה, ליקיריו של המת זה לא משנה, כי כאב האובדן הוא חזק מכל ואין עליו שום נחמה.