כשביבי אכל דיסה

כמה חמדה יש לעתים בעיתון ישן. למשל זה מה-2 במאי 2008. כותרת ראשית: "חקירה בהולה נגד ראש הממשלה" ומתחתיה תמונתו של אולמרט זעוף ומבוהל משהו. מסתבר כי ערוץ 2 גילה ערב קודם את דבר החקירה, שהמשטרה ביקשה לשמור בסוד, והכתב, יהונתן ליס, מונה את כל הפרשיות בהן כבר נאשם אולמרט ותוהה האם המשטרה חוששת שראש הממשלה יתאם עדויות. גם שולה זקן נחקרת. האם זו יריית הפתיחה של משפט הולילנד? כבר שש שנים חלפו מאז, ועוד לא נאמרה המלה האחרונה.

והנה מוסף "ספרים" של הארץ מלפני שנה, 24 באפריל 2013. גדעון לוי כותב על זיכרונות הילדות של אורחן פאמוק וגם על אלה שלו. מתחשק לי לקרוא את הספר הזה, אבל אחר כך הוא נשכח ממני, אולי מפני שספריו של פאמוק אינם מוצגים לראוה על מדפי החנויות, למרות שהישראלים מחבבים את תורכיה. נדמה לי כי אני היחידה שמעולם לא נסעתי לשם ורק צפיתי בכל פעם בקונסטנטינופול היפה מן המטוס בדרכי לארצות אחרות. אולי עכשיו אחפש את ספרו של פאמוק ואקראנו. קודם לכן רציתי לקרוא את "מוזיאון התמימות" שלו וגם אותו בסופו של דבר לא קראתי. כל כך אהבתי את הרעיון להקים מוזיאון של חפצים יקרים ללב. חשבתי אפילו להקים אתר כזה ברשת, שבו יספרו אנשים על חפצים אהובים. עכשיו אני מעיינת בעיתון וחושבת שהזמן חלף ולא עשיתי דבר מכל אלה ואולי עדיף שאקים מוזיאון לכל הדברים שרציתי לעשות ושכחתי מזמן.

בשער המוסף כותבת שירה סתיו העדינה על הרומן החדש של יהודית קציר "צילה". הביקורת שלה כדרכה סולידית מאד, מקצועית מאד. היא מצטטת מתוך יומניה של צילה, אם סבתה של יהודית קציר, שהספר בנוי סביבם. כותבת שאלה הדפים המרתקים ביותר בספר, שזו תעודה מרתקת על חיי היומיום בראשית היישוב. מכתיבתה של יהודית קציר היא מתפעלת פחות. הביקורת הזו גורמת לי להסתקרן מן הספר. לא קראתי מיצירתה של יהודית קציר קודם לכן וגם לא נמשכתי לקרוא ממנה, אבל עניין היומנים, המכתבים, ההיסטוריה, דברים שמושכים את לבי, גרם לי לקנות את הספר.

עכשיו אני קוראת שוב את הביקורת הזו שכבר שכחתי ממנה ואני צוחקת לעצמי. במסמכים ההיסטוריים לא מצאתי עניין. אינני יודעת מדוע. הגיבורה צילה לא משכה את לבי. גם לקרוא את הספר ברצף לא הצלחתי – דיפדפתי וקראתי פה ושם, ומיד לקחה את לבי הדודה תקוה, אחות סבתה של הסופרת, דמות מלבבת שמילאה את מקום הסבתא שהלכה לעולמה בטרם עת, ואחר כך גם את מקום האם שאף היא הלכה לעולמה בטרם עת. דיפדפתי וחיפשתי מה עוד כתוב על תקוה, ואז קראתי על חברתה של תקוה מן הסמינר מירי, שנישאה לאחיה בועז, ועל משפחתה של מירי, משפחת מיליקובסקי, ושמונת אחיה, בן-ציון וסעדיה ואלישע ומתיתיהו ועמוס, וגם זכריה ועזרא וחובב, שהבכור ביניהם בן-ציון למד היסטוריה באוניברסיטה. ואז הגעתי לפנינה האמיתית, שבשבילה אינני מצטערת שקניתי את הספר:

"צילה ניהלה את בית-הילדים, וחנן שיתף אותם בעבודות בגינה. בקיץ היה שמח. הילדים שלי אהבו להיות שם. גם אחי בנצי ואשתו צילה השאירו אצלה את יוני וביבי שלהם כשנסעו. יוני היה בן שש, אני חושבת, וביבי בן שלוש. היתה מרפסת גדולה ובה אכלו, על שולחן ארוך עם ספסלים. בבוקר ובערב היתה דיסה של סולת, או של קוואקר [שיבולת שועל], עם צימוקים וסוכר וקינמון. אני זוכרת שיוני שנא את הדיסה הזו, וביבי השתגע עליה ותמיד ביקש תוספת, וכשצילה ובנצי חזרו אחרי כמה שבועות, הם מצאו שיוני רזה כמו מקל וביבי שמנמן כמו כדור." כן כן, קוראים יקרים, לא טעיתם. יהודית קציר היא קרובת משפחה רחוקה של בנימין נתניהו, ויש לה סיפור נהדר עליו מגיל שלוש. מבקרי הספרות הרציניים שדנו ביצירתה בכובד ראש מאד מוגזם לדעתי, לא שיתפו אתכם בסיפור המענג הזה על הדיסה והצימוקים של ביבי, הרבה שנים לפני שכולנו שילמנו על הדיסה וגם על הצימוקים.

מבקרי ספרות יקרים, אתם חושבים שתפקידכם לנתח ספרים בכלים ספרותיים, אבל מה שמבקר צריך קודם כל זה להבין ללבו של הסופר. הרי הוא מדבר אתכם. אילו רצה שתתמקדו בספרות, האם היה מתאמץ לפרט לכם את שמות כל האחים במשפחת מיליקובסקי-נתניהו, ולספר לכם מי האחיין שאהב דיסה עם צימוקים? סולת עם צימוקים וסוכר וקינמון. מממ... טעים! גם אני אוהבת דיסה כזאת! ואני גרה מול הבית של בנימין נתניהו! ופעם ראיתי אותו שותה קפה בבית-הקפה! וגם ראיתי את האוטו של שרה נדפק בדלתות החניון! עכשיו אני רק צריכה למצוא במה למלא את שאר חמש מאות העמודים.