יום ראשון, 13 ביולי 2014

אזעקות



ירדנו קומה ונעמדנו ברווח הצר שבין גרמי המדרגות לדלתות הקומה השלישית. מלבדי היו שם גברת ברש בת התשעים ושמונה ששאלה כמה פעמים מתי כבר יהיה לזה סוף, הסטודנט שהביא לגברת ברש שרפרף – היא רצתה לעמוד, אבל כשביקשנו שתשב נאנחה והתיישבה, ניקי הציירת שבעיקר שתקה, שרון שבאה אליי לשבת ואושר שהתנהג למופת ועמד בשקט גמור, למרות שפחדתי שהוא יבקש לרדת ולצאת החוצה. חצי קומה מתחתינו עמדו הזוג פיליפס עם שתי התאומות הקטנות וגברת ברש צעקה איפוא הילדה הגדולה, ואליענה שעמדה כמה מדרגות מתחת צעקה בחזרה: אני פה! הסטודנט שלקח פיקוד על המצב שאל איפוא הדיירות בדירה שלידי ואמרתי שכנראה הן נסעו לשבת, כי לא שמעתי אותן. אחרי שתי דקות בערך הסטודנט אמר שהוא שמע בום. אנחנו לא שמענו דבר, וגברת ברש אמרה שצריך להמתין חמש עשרה דקות והסטודנט אמר לה שרק עשר דקות אם לא שומעים דבר, אבל הוא שמע כבר את הבום וזה אומר שאפשר כבר לחזור לדירות. אני אמרתי שדוקא נחמד לעמוד עם השכנים במדרגות, ורק צריך לארגן איזה כוס קפה לכולם, ושרון אמרה שיש גם עוגה. זה היה הרעיון של שרון שאני אופה לנו פאי שוקולד עם דובדבנים, שזה יכול מאד לתרום להעלאת המוראל. גברת ברש קמה ולפני ששבה לדירתה הפטירה שוב מתי יהיה כבר לכל זה סוף. גם אנחנו חזרנו לדירה ואושר עדיין התנהג בשקט גמור וחזר לשכב ומיד נרדם. הוא היה די עייף, כי לפני זה טיילנו בחוץ, ואני התפללתי כל הזמן שלא תתפוס אותנו האזעקה בחוץ, כמו שקרה לי יומיים קודם כשהיינו בדיוק ליד בית הספר אוולינה דה-רוטשילד ורצנו לחזית הבניין, כי חשבתי שאולי השאירו אותו פתוח כדי שאנשים יוכלו להסתתר מן הטילים, ואושר התלהב מזה שאני רצה איתו, כי בדרך כלל קשה לי לרוץ ורק כשאני מתה מפחד אני נהיית איילה, אז אושר התחיל גם לרוץ ולקפוץ ובטח נראינו די מצחיקים אם מישהו התבונן בנו מהצד, אבל בית הספר היה נעול, ולכן נצמדנו לדלתות הכניסה הנעולות מתחת לגגון הכניסה ומיד שמענו בום גדול. כשרצנו במדרגות ממגרש הספורט של בית הספר לכיוון הכניסה לבניין מעדתי וקיבלתי מכה בבוהן של הרגל השמאלית, ונזכרתי שאמרו להיזהר כשרצים למקלט כי איש אחד נפל ונפגע בראש כשהוא רץ למקלט ועוד אשה זקנה מתה מרוב בהלה, וזה יהיה ממש מביך אם יצטרכו להודיע בחדשות שאשה אחת בירושלים נבהלה ודפקה לעצמה את הבוהן במדרגות. באמת אמרתי לעצמי שאני צריכה להיות מאד קרת רוח באזעקות ובכלל, אבל כשנמצאים בחוץ זה קשה. ביום הראשון כשהיתה אזעקה בירושלים עוד הייתי נורא אדישה. טיגנתי חביתה ואכלתי וחשבתי מה אני יכולה כבר לעשות, הרי מקלט אין לנו. אושר שכב מתחת לשולחן וחשבתי שזה יחסית די בטוח ואולי גם אני צריכה לשכב לידו מתחת לשולחן, למקרה שיפלו עלינו רסיסים, אבל נשארתי לשבת בכסא ולאכול את החביתה במין אדישות משונה. באותו רגע בכלל לא היה אכפת לי שיפול עלי טיל ואני אמות. ירדה עלי מין כזו קהות-חושים, ואולי זה משהו שקורה לך בעת סכנה כדי שלא תיתקף בהלה ותשבור לעצמך את הראש מרוב לחץ. אבל אחרי האזעקה השנייה והריצה במדרגות של בית הספר אוולינה והמכה בבוהן שחידדה לי את כל החושים, התחלתי לקלוט את הסכנה, ובאזעקה השלישית שהיתה למזלנו כשהיינו בבית תפסתי מיד את הרצועה של אושר וקשרתי אותו ואמרתי לשרון בואי וירדנו מיד קומה לחדר המדרגות ולרגע כמעט התפלאתי שכל השכנים הגיעו לשם גם, כמעט רציתי לשאול את השכנים מה, גם אתם שמעתם את האזעקה.  אני לא יודעת למה תמיד כשקורים כאלה דברים המחשבות נהיות נורא מטומטמות, והבן אדם מרגיש שהוא צריך ללכת לקורס שבו לומדים להבין דברים מובנים מאליהם, כמו במערכון של טל ומשה מלפני המון שנים, שגורם לך לקלוט, שדברים מובנים מאליהם הם בכלל לא מובנים, וזה בכלל לא מובן שיורים עלינו טילים, זה רק נראה כמו חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ומה שהופך לחלק בלתי נפרד מהחיים נראה ממש נורמלי, למרות שהוא בכלל לא. עכשיו אני כל הזמן דואגת לכולם, לילדים שמשחקים בגינת המשחקים, ממש מתחשק לי להגיד לאמהות אולי תלכו עם הילדים כבר הביתה, כי אולי יפול טיל, אבל כמובן שאינני אומרת דבר, רק אני חושבת לעצמי לאן אני אברח עם אושר אם במקרה תהיה אזעקה, ופתאם כשאנחנו מטיילים אני מסתכלת כל הזמן על חדרי המדרגות של הבניינים, אם אפשר להיכנס אליהם ולהתחבא בהם ואם זה נראה בטוח ומזמין. פתאם אני שמה לב לדברים, כמו האיש שתלה באמצע הלילה כביסה, אולי מפני שהוא חשב שבאמצע הלילה כבר לא יירו עלינו טילים. אני מסתכלת בפליאה על אנשים שממש בשעה שבה אתמול ירו עלינו טילים הם יוצאים לריצה בעמק המצלבה או רוכבים על אופניים או יושבים בגינה ונושמים את אוויר הערב של ירושלים, ולא באמת אכפת לי השבוע מה חושבים עלינו במקומות אחרים. אני חושבת שהאנשים בישראל הם בהחלט גיבורים.

פאי שוקולד ודובדבנים:
לקלתית:
כוס וחצי קמח
קורט מלח
מאה גרם חמאה
כפית סוכר
ביצה
לערבב את כל החומרים לפי הסדר לבצק גמיש ולצפות בו תבנית עגולה בתחתית ובשוליים.
למילוי:
דובדבנים בשלים ועסיסיים
מאה גרם שוקולד מריר
שמנת מתוקה 38%
שתי שקיות סוכר וניל (או שתי כפות סוכר)
שתי ביצים
לגלען את הדובדבנים ולכסות בהם את תחתית הקלתית. לבשל על אש קטנה מאד את השוקולד, השמנת והסוכר עד שהם הופכים לקרם אחיד. לכבות את האש ולהוסיף תוך כדי בחישה את הביצים, ולשפוך בזהירות מעל הדובדבנים. לאפות בחום בינוני כארבעים דקות, עד ששולי הפאי מזהיבים והמילוי מוצק. לקרר את הפאי ולהכניס למקרר לשעתיים לפני שאוכלים.
אפשר להחליף את הדובדבנים בפלחי אגסים בקליפתם או בפרוסות של בננות.