תקומה נשארת בבית היהודי

כבר כמה ימים אני מחכה בדריכות ומתפללת שמפלגת תקומה תישאר בבית היהודי. לכאורה זה איננו מענייני, תקומה, כמו כל הבית היהודי, נמצאת בקצה השני של המפה הפוליטית מזה שאני תומכת בו, וגם באופן אישי אין לי חיבה מיוחדת לחבריה, אבל בכל זאת הפחידה אותי המחשבה שמפלגה דתית לאומית, שנשים הן חברות מכובדות בה, תחבור למפלגתו של ישי שנשמעת לרבנים חרדים שאוסרים על מתן ייצוג לנשים, איסור שכפי שכבר כתבתי כאן, מנוגד לחוקי היסוד של מדינת ישראל. למרבה הצער מוסדות המדינה אינם כופים על המפלגות החרדיות לכבד את חוקי היסוד של מדינת ישראל, שמבטיחים לנשים שיוויון והיו צריכים לשלוח לכלא רבנים שמאיימים על נשים שדורשות שיוויון, באיומים כגון שלא לקבל את ילדיהן למוסדות לימוד חרדיים, איום שנשמע בימים אלה מפי רבנים, ומכיוון שרק לאחרונה נאלצה משפחה לעזוב את ביתה בזיכרון יעקב, כי החרדים שמתגוררים כיום במושבת החלוצים הזו מנעו מילדיה ללמוד בבית הספר החרדי, ודרשו ממנה לעזוב את המושבה, אי אפשר לזלזל בחומרת האיומים האלה. במדינה מתוקנת אמורה המדינה להגן על אזרחים משרירות לבם של גורמים אלימים הפועלים בניגוד לחוק, אבל אצלנו צריכים את החרדים לקואליציה, ואיש איננו מתרגש מכך שהם רומסים ברגל גסה את עקרונות השיוויון וזכויות אזרח נוספות שמובטחות בחוק. כאשר מדברים בישראל על שמאל, חושבים רק על נסיגה משטחי יהודה ושומרון. זה בהחלט עניין מרכזי בחיינו, אבל המושג שמאל איננו כולל רק תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית. השקפת עולם שמאלית מחייבת שיוויון, וזה כולל את זכויות הנשים, והכוונה היא קודם כל לזכוּת לא רק לבחור אלא גם להיבחר, להיבחר למוסדות המדינה הרשמיים ולא לאיזו "עזרת נשים" שמכהנות בה רק מעט נשים בזכות עצמן ומרביתן בזכות בעליהן, כי שיוויון פירושו גם שאשה נמדדת בזכות כישוריה שלה ולא בזכות מעמדו של בעלה. שמאל פירושו להתנגד לייצוג שמותנה בייחוס, מתוקף לידה או נישואין, ולתמוך בייצוג שמבוסס על סגולות אישיות והישגים אישיים, וזה נוגע כמובן לגברים ונשים כאחת. כל מפלגה שאוסרת על נשים להתמודד על ייצוג פוגעת לא רק בנשים שמצביעות עבורה, אלא בכל הנשים בישראל, כי האיסור על ייצוג נשים משפיע גם על שיקולי הרכבת קואליציה ועל מועמדותן של נשים לתפקידים בכירים. עצם העובדה שאיסור על ייצוג נשים נחשב כלגיטימי, גם אם במפלגות חרדיות בלבד, והמדינה איננה פועלת נגדו, פותח פתח לשלילת ייצוג לנשים במפלגות נוספות, והדיון במעבר מפלגת תקומה מהבית היהודי למפלגתו החדשה של אלי ישי, מבלי שהאיסור על ייצוג נשים ברשימה הוריד מיד את הדיון מהפרק, ייצג בדיוק את הסכנה הזאת. כמובן יהיו מי שיאמרו שאין זה משנה, כי אורי אריאל רק השתמש באיום הפילוג ככלי למשא ומתן ומלכתחילה לא התכוון לעזוב את הבית היהודי, אבל אינני חושבת שהדבר משנה. העובדה שאורי אריאל ניהל בכלל משא ומתן על איחוד עם מפלגה שאוסרת על ייצוג נשים ולא חשש מנזק אלקטורלי, היא עובדה מדאיגה בפני עצמה, שמצביעה על תופעות בולטות של התחרדות במגזר הדתי לאומי, ובפרט במה שנוגע למעמד הנשים: הפיכתם של בתי ספר מעורבים של בנים ובנות לבתי ספר נפרדים לבנים או לבנות בלבד, וניסיונות להשפיע על אופיו של צה"ל וליצור הפרדה בשירות בין גברים לנשים, ולא כדי להגן על הנשים אלא כדי לדכא אותן, שכן הרבנים הדתיים הלאומיים, הפועלים להרחיק חיילות מפעילויות משותפות עם חיילים, אינם מתנגדים ולא התנגדו גם בעבר שנשים תשמשנה כפקידות מועדות לניצול, אבל מפריע להם מאד שנשים משמשות בתפקידים המעניקים להם סמכות, לא רק תפקידי פיקוד אלא גם תפקידי הדרכה. הצביעות והנצלנות מאפיינות את היחס כלפי נשים בחברה הדתית (כמו בחברה בכללה): אותם רבנים שאוסרים עליהן להיבחר למפלגות חרדיות, מעודדים אותן לפרנס את בעליהן כדי שיוכלו ללמוד תורה ולחמוק משירות צבאי, למרות שדין תורה הוא שהבעל חייב במזונותיה של אשתו ולא להיפך. אבל את דין תורה מכופפים כשזה נוח. אני מאמינה שאילו נאבקה מדינת ישראל ביתר נחישות באפליית נשים, היו החרדים מוצאים דרך לאפסן את דיעותיהם הקדומות ולשלב במפלגותיהם נשים חרדיות מלומדות ורבות-מעש, שיש כאלה לא מעט, לתפארת מדינת ישראל.       

אינני חולקת על כך שלפני החברה הישראלית עומדות בעיות רבות, בטחוניות ומדיניות וחברתיות, אבל מעולם לא הסכמתי עם אלה שדרשו לדחות את הטיפול בכל הבעיות עד להשגת הסכם שלום עם הפלשתינים והקמת מדינה פלשתינית. מדינה היא תמיד גוף מורכב עם תחומי פעילות מרובים, ותמיד עליה לטפל בבעיות רבות במקביל, וזה איננו תירוץ לטאטא דברים רבי חשיבות מתחת לשולחן. גם אינני חושבת שמצב הנשים בישראל הוא בעיה שולית. לדעתי המאבק על מעמד האשה, דוקא בגלל התקדמות מסוימת של הנשים בדור האחרון, שמעוררת משנה התנגדות בחוגים שמרניים, הוא מוקד מרכזי מאד של מאבק על אופיה של מדינת ישראל, ולא מקרי הוא שהמפלגות הסגורות בפני נשים הן אלה שנוטות יותר למדיניות ימנית ואף גזענית. מי שרגיל לחברה שיש בה מחיצות גבוהות, תרתי משמע, בין גברים ונשים, מתקשה הרבה יותר להפיל את המחיצות שבין בני אדם שונים במוצאם ובדתם. גם אין זה מקרה, שמפלגות המתנגדות בתוקף לתת ייצוג לנשים, הן מפלגות שאינן בוחרות את דרכן בדרכים דמוקרטיות של דיון פומבי והצבעה, אלא מצייתות לרבנים, ומתגאות בציות הזה, שמחליף החלטה דמוקרטית. יש קשר הדוק בין אופיה הדמוקרטי של החברה למעמד הנשים בתוכה ולהיפך. עצם הקדימות והדגש שמעניקות החברה החרדית  - ולמרבה הצער גם חלקים בחברה הדתית לאומית - להתבדלות מנשים ולהרחקתן, מעידים עד כמה מהותי ייצוגן של הנשים לאופיה של החברה בכללה. חברה שאין בה שיוויון לנשים מתקשה לקיים משטר דמוקרטי, ונוטה לפתח משטרים סמכותניים, שמקור הסמכות בהם הוא יחיד או מיעוט ולא כלל האזרחים. חברות כאלה נוטות לדחות הסכמה דמוקרטית ברוב דיעות ולהפעיל כפייה ואפילו טרור, כפי שאנו רואים לא מעט בחברה החרדית שאין בה סוף לאיומים ואף לאלימות כלפי מי שאינם מצייתים לסמכות, וכלפי כל מי שבחירותיו האישיות מערערות על הסדרים הכפויים.

הישארותה של תקומה בבית היהודי היא ניצחון קטן לייצוג נשים בכנסת בחברה הדתית לאומית, או אולי מניעת תבוסה נוספת של הנשים בישראל במאבקן הקשה לשילוב ולשיוויון בחברה הישראלית, ועל כך אני מברכת ושמחה. לא קלה הדרך, אך תקותנו עוד לא אבדה.