יובל אלבשן בזכות יצחק לאור

אני כותבת מתוך כעס ובחילה. כבר את הפוסט הקודם על פרשת הפרס ליצחק לאור כתבתי כמעט נגד רצוני, אבל לפעמים אני מבינה בעל כורחי שמה שנראה לי לעתים על פניו כויכוח שאינני רוצה להשתתף בו, הוא הרבה יותר מהותי לחיי מכפי שחשבתי, ומאמרו של יובל אלבשן הבוקר ב"הארץ" (הלינצ'רנט כמופת, 30/12/2014) איננו מאמר שאני רוצה לעבור עליו בשתיקה. קשה לתאר את הגועל שחשתי למקרא ההתחסדות הדוחה ולהטוטי המלים של אלבשן, שנועדו, כמה לא מפתיע, להלל את הכותב ולהכפיש את המחאה נגד הענקת הפרס ללאור, פרס שכפי שכתבתי בפוסט הקודם נועד מלכתחילה, בכוונת מכוון, לירוק בפרצופן של המתלוננות. אלבשן מחמיא לעצמו על כך שגם את ההתקפה באינטרנט נגד אורנה בנאי ונגד מרצה מבר-אילן, שהותקפו על התבטאויות שנחשבו לשמאלניות, הוא דחה, ובכך הוא כורך בזדון את המחאה נגד מתן הפרס ללאור עם הפוגעים בחופש הביטוי, וגם פוסל מראש את כל מי שמוצא הבדל תהומי בין ההתקפה על שני האחרונים לבין המחאה נגד לאור, וכך הוא כותב: "מיד תגיע אקרובטיקה מילולית שתסביר את ההבדל בין מעשים לבין הצהרות". אבל האקרובטיקה המילולית היא של יובל אלבשן, ואני, שאינני עורכת דין וגם לא משפטנית, לא מרצה באקדמיה וגם מאמרים ב"הארץ" אינני יכולה לפרסם, כי שגרירות גרמניה אסרה על עיתון "הארץ" לפרסם את מאמרי (כבר בשנת 2002, ואינני מצפה שיובל אלבשן ייצא להגנת חופש הביטוי שלי, כי בעיתון "הארץ" חופש הביטוי שמור לאנטישמים ושונאי נשים), בכל זאת אטול לעצמי, בזכות האינטרנט שאלבשן וחבריו טרם הצליחו למנוע ממני להתבטא בו – ולא שלא היו כאלה שניסו – את הזכות להסביר למשפטן המהולל ועורך-הדין המעוטר יובל אלבשן מה ההבדל המהותי בין אורנה בנאי והמרצה מבר-אילן לבין יצחק לאור: התבטאויות שמאלניות אינן עבירה על החוק, וגם לא על המוסר. התבטאויות שמאלניות יכולות אולי מאד להרגיז אנשים מסוימים, אבל אלה התבטאויות לגיטימיות לגמרי, שהפועלים נגדן מנסים להטיל אימה על אנשים שלא עשו כל רע לא מבחינה חוקית, לא מבחינה מוסרית, ולא משום בחינה אפשרית. והמחאה נגד יצחק לאור, בניגוד לרושם הכוזב שמנסה יובל אלבשן ליצור בזדוניות במאמרו, לא היתה עקב התבטאויות שמאלניות, אלא עקב התבטאויות שיש בהן ביזוי קשה של נשים על רקע מיניותן, ביזוי שהוא גם עבירה פלילית אבל בראש וראשונה הלבנת פניהן ברבים שעליה אמרו חז"ל שכמוה כשפיכות דמים, ומעשים אלה נעשו ברשות הרבים ורבים היו עדים להם, להבדיל מאשמת האונס שלא היו לה עדים ועדיין זכותה של הנאנסת להשמיע את זעקתה גם אם לא התלוננה במשטרה, כי כדברי כבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל, גם עדות היא ראיה, ועדות היא עדות גם אם הושמעה בציבור ולא בבית המשפט. מחאה נגד אדם שלא עשה כל רע שונה באופן מהותי ממחאה נגד אדם שפגע באנשים בצורה קשה, ואין צורך בהכרח בניהול הליך בבית משפט, מפני שהפגיעות והעלבונות שהטיח לאור באנשים נעשו לרוב ברשות הרבים, חלקם באוניברסיטה ובמערכת "הארץ" וחלקם גם הופיעו מעל דפי "הארץ" במוסף שמתיימר להיקרא "תרבות וספרות", ולא פעם שיפשפתי את עיני בתדהמה כיצד העורכים מאפשרים ללאור לכתוב גסויות ועלבונות בלשון שוק כנגד אנשים שאינם נושאים חן בעיניו, וגם אינם דורשים ממנו למחוק או מוחקים בעצמם את הביטויים הבלתי ראויים לדפוס. בכלל התנהגות בלתי ראויה ברשות הרבים והלבנת פנים של הזולת ברבים, בין אם עברה את רף ההרשעה הפלילית ובין אם לאו, ראויה בהחלט לסנקציה של שלילת פרס שמלכתחילה לא היה צריך להינתן לאדם כזה, ומי שנתן לו פרס בכוונת מכוון לזלזל בנפגעות וגם בנפגעים הרבים, צריך היה להביא בחשבון גם תגובת נגד, שהאינטרנט אכן מאפשר לאנשים שאינם נהנים מהפריוילגיות התקשורתיות שיובל אלבשן ועמינדב דיקמן, וכמובן גם חברם הטוב יצחק לאור נהנים מהן, וזה בעצם המסר הסמוי במאמרו של אלבשן: כיצד נשים שבניגוד לאיש חשוב כמותו לא זכו לקבל טור ב"הארץ" וגישה חופשית לכלי התקשורת האלקטרונית, ולאקדמיה ובעצם לכל מרכז כוח בישראל, נשים שאנשים כמוהו וכמו הפרופסור דיקמן והמשורר החשוב יצחק לאור דורכים עליהן בדרכם כמו על שיירת נמלים כנועות, כיצד נשים כאלה הצליחו, באמצעות האינטרנט, לא רק להביע את מחאתן אלא גם להצליח בה, ולמנוע מחבורת אנשים שמוברגים יפה יפה במרכזי הכוח לרמוס אותן ולהשתיק את קולן, להוקיר את מבזיהן ולבזות את מוקיריהן. רק עכשיו כשקראתי את מאמרו המביש, המיתמם, הזדוני, המתחכם, המבזה כל הבחנה בין טוב לרע, והמתנשא בלי גבול, הבנתי באמת כמה חשובה היתה המחאה הזו, ועד כמה תומכיו של לאור, בתירוצים שונים ומשונים ובנימוקים שמעוותים כל צדק והיגיון, מאיימים גם עלי, ועל כך אני מרימה את הקול.