יום שלישי, 27 בינואר 2015

הנעל במשטר הנאצי



היום, ביום השואה בינלאומי, אני מקדישה את הרשימה לדיון שעורר מחקרה של ד"ר אנה סודרוב מאוניברסיטת פוטסדאם "הנעל במשטר הנאצי". זהו מחקר עב-כרס היסטורי-כלכלי על פיתוח חומרים סינתטיים לתעשיית הנעליים בגרמניה, תוך השוואה להתפתחות תעשיית הנעליים בארצות-הברית ובבריטניה, תוך מתן דגש לתפקידה הכפול של הנעל כמוצר צריכה אזרחי וכציוד צבאי – אם עלו בדעתכם מגפי האס-אס השחורים, אתם בכיוון הנכון. מעל הכל זהו מחקר שמראה עד כמה כל היבט של החיים במשטר הנאצי היה קשור הדוקות לפשעי הנאצים, וכמה היו גורמים אזרחיים שותפים לפשעים אלה, ועד כמה הם מעדיפים להכחיש זאת עד עצם היום הזה.

די צייט, גיליון 47, 13 בנובמבר 2014
דם בנעל
במחנה הריכוז זכסנהאוזן אולצו אסירים לצעוד כדי לבדוק נעליים מתוצרת גרמנית
מאת אן-סופי לנג

האס-אס קיבל 6 רייכסמרק, כאשר מרטין שלכצ'ינסקי רץ במחנה הריכוז סכסנהאוזן במשך יום שלם במגרש המסדרים, עד 48 קילומטר לנעל, עם יבלות על הרגליים. שלכצ'ינסקי היה כלוא בצעירותו שנתיים במחנה באורניינבורג שליד ברלין. במשך שלושה שבועות הוא השתייך ל"קומנדו רצי הנעליים", שמנה כ-120 עד 170 אסירים, שאולצו לצעוד מדי יום במסלול שהוקצה להם על משטחים שונים: חצץ, חול, אבנים, אספלט. תעשיית הנעליים שילמה כדי לגלות אלו דגמי נעליים ומאלו חומרים מיטיבים להחזיק מעמד. רבים מהאסירים המותשים נפטרו אחרי כמה שבועות.
שלכצ'ינסקי שרד וכיום הוא בן 87. ביום הזיכרון ה-69 לשיחרור מחנה זכסנהאוזן במאי האחרון הוא רץ שוב על מגרש המסדרים מאותם ימים, נתמך במטריה. כמה צעדים אחריו הולכת אשה שמשפחתה הפיקה תועלת מריצת הכפייה שלו. דוריס מינך היא קרובת משפחתו של בעלי חברת ויינהיימר ריכרד פרוידנברג, שבדק את מוצרי חברתו במחנה זכסנהאוזן. שלכצ'נסקי מראה לה היכן עמד הצריף שלו.
לא ברור כמה אנשים מתו על מסלולי הבדיקה. כמה עדי ראיה דיווחו על כמה עשרות ליום. משגיחי האס-אס הצליפו באסירים והכריחו אותם לשיר. לשלכצ'ינסקי היו הנעליים לרוב גדולות מדי. פעם אילצוהו לצעוד ברציפות במשך יום, לילה ועוד יום. לפני כן נתנו לו סמים ממריצים, אותם סמים שהחזיקו את החיילים ערים בחזית – הנאצים שילבו את מבחני הנעליים בניסויים רפואיים.
עבור התעשיינים, כמו משפחתה של דוריס מינך, היו הניסויים רבי ערך, כי הם הניבו חידושים: החלו להשתמש בחומרים סינתטיים ולהדביק את הנעליים במקום לתפור אותן. המדינה, המדע והכלכלה פעלו בשיתוף-פעולה הדוק. העובדה שחברות פרטיות היו מעורבות לא עניינה כמעט איש במשך זמן רב, עד שההיסטוריונית אנֶה סודרוב Anne Sudrow מאוניברסיטת פוטסדאם פירסמה בשנת 2010 את ספרה "הנעל במשטר הנאצי", ובו עימתה את החברות שנטלו חלק עם עברן.
כולם אמרו לה שלא ידעו דבר על הניסויים במשטר הנאצי. שלוש החברות הכי חשובות היו חברת העורות פרוידנברג Freudenberg, שלאחר שקנתה גם את חברת קונרד טאק שקודם לכן היתה בבעלות יהודית, הפכה ליצרנית הנעליים השנייה בגודלה ברייך, יצרנית הנעליים סלמנדר מקורנווסטהיים ליד שטוטגרט, ויצרנית האימומים פאגוּס Fagus מאלפלד על נהר הליינֶה, שלאחר 1943 סייעה לשפר את גזרת מגפי הורמאכט.
כיום מתייחסת החברה לעברה באופן שונה. יורשת פרוידנברג דוריס מינך הזדעזעה כאשר קראה את ספרה של אנה סודרוב. היא אחת מ-320 השותפים של העסק המשפחתי, שמהווה כיום קונצרן עם מחזור שנתי של 6.6 מיליארד אירו. יחד עם קרוביה דורותי פרוידנברג ופטר פליינינגר, שכיו"ר מפעלי פרוידנברג פעיל באתר הזיכרון של מחנה ראוונסבריק, החליטה לחפש ניצולים.
עובדי אתר הזיכרון זכסנהאוזן הצליחו לאתר חמישה ניצולים. אחד מהם הוא מריאן שלכצ'ינסקי. הוא שמח על החיפוש. "מעולם לא חשבתי שהצעירים יכולים להתעניין בכך", הוא אומר ומתכוון בכך לדוריס מינך, בעצמה מעל גיל שבעים. עוד אסירים מאז פגשו שלושת היורשים בורשה, חיפה ואמסטרדם. בגיוס ספונטני בין שותפי פרוידנברג נאספו 120,000 אירו עבור הניצולים כמו גם לאתרי הזיכרון סכסנהאוזן וראוונסבריק. שלכצ'ינסקי השתמש בחמשת אלפי האירו שקיבל לניתוח שיניים.
היוזמה היא לגמרי פרטית: חברת פרוידנברג עצמה שמרה אותה תחילה בסוד. לאחר שהופיע ספרה של סודרוב הם הטילו על ההיסטוריון מבון יואכים שולטיסק Scholtyseck לחקור את תולדות החברה משנות העשרים ועד אחרי 1945. בשנה הקרובה הוא אמור להשלים את ספרו. בינתיים חברת פרוידנברג איננה מעוניינת ליזום דבר.
אנה סודרוב מתייחסת לכל זה בספקנות. היא חושדת שזה ניסיון לסתור את ממצאיה. גם על יוזמתם של מינך, פרוידנברג ופליינינגר היא מותחת ביקורת. מדוע, היא שואלת, התרומות אינן נושאות רשמית את שם החברה? לזה היה אופי אחר לגמרי, אומרים היורשים, וכמו כן, צריך היה לעשות זאת מהר.
למעשה טיפול מהיר הוא לרוב קשה במבנה של חברה. על כך מראה גם הדוגמה של סלמנדר, אין יותר מידע על הניסויים, אומרים שם. מלבד זאת החליפה מחלקת הנעליים של החברה שלוש פעמים בעלים מאז 1945. חברת סלמנדר הנוכחית נוסדה מחדש בשנת 2005 ובשנת 2009 נקנתה בידי היצרנית Ara.
עם זאת חלה התקדמות בטיפול בעניין בקורנווסטהיימר – מחוץ לכותלי החברה. הכומרית האוונגלית של הקהילה הזמינה את אנה סודרוב ואת אחד מ"רצי הנעליים" לשאת הרצאות. מועצת העיר הורתה לתעד את ההיסטוריה של קורנווסטהיימר בזמן הנאצים. מנהלת המוזיאון העירוני לאמנות הוציאה כרך מקורות על סלמנדר. "ההיסטוריה של החברה תמיד הוחזקה פה תחת מכסה", אומר חבר מועצת העיר פרידהלם הופמן.
בחברת פאגוס באלפלד, כיום FagusGreCon. המצב עדיין כך. קרל בנשייד הצעיר, בנו של מייסד החברה, בחן לפי סודרוב אישית את רגליהם הפצועות של רצי הנעליים במחנה. ראש החברה הנוכחי ארנסט גרטן, אחד מנכדיו של בנשיידט, איננו רוצה לעסוק בכך. הוא גם איננו רוצה להכיר שום אסיר מהעבר. "אנחנו חייבים להביט קדימה", הוא אומר, "יש לנו מספיק עבודה להמשיך את פעילות החברה". בתערוכה על תולדות החברה אין מידע על הניסויים במחנה הריכוז, וכשאנה סודרוב רצתה לחקור במסמכים הישנים, דרש גרטן את הזכות לקרוא מראש את מה שתכתוב – היא היתה עלולה להיתקל בארכיון במסמכים פרטיים של סבו.
באלפלד גאים בחברת פאגוס. בניין בית החרושת הוא בניין מוקדם של האדריכל ארנסט גרופיוס ומאז 2011 הוא מוכרז למורשת תרבות עולמית של אונסקו. בתואר מתגאה גם תומס אופרמן, יו"ר הסיעה בבונדסטאג של המפלגה הסוציאליסטית שישב תקופה ארוכה בהנהלת החברה וכתב ספר על תולדות פאגוס.  אבל בניסויי הנעליים גם הוא איננו מגלה עניין רב. בשנת 2012 נשאל על הניסויים בפורום abgeordnetenwatch.de וענה: "ברישומי היומן של ראש החברה באותם ימים יש פקפוק גדול בתועלת שבנוהל זה."
אנה סודרוב דוחה זאת. היומן, במידה שהוא קיים, איננו נגיש למחקר, והמקורות הנגישים מציירים תמונה שונה: בנשייד מבקר לכל היותר היבטים טכניים של הניסויים, לא את עצם קיומם. לפני רצף הניסויים השני עם מגפי הורמאכט, הוא התאים לאסירים את הנעליים בעצמו. מבחינתה של סודרוב אופרמן הוא עוד אדם שאיננו מתעניין באמת ההיסטורית. שאלות בנושא מצד הכתבת לדוברוּת של אופרמן לא נענו.
לצד פרוידנברג, סלמנדר ופאגוס יש עוד חברות שמסרו את מוצריהן לבדיקה במסלולי בדיקת הנעליים ושעדיין קיימות היום: קונטיננטל, UHU, Armstrong DLW (בזמנו מפעלי לינולאום גרמנים) ומפעלי הגומי וסטלנד כמו גם באייר וBASF כממשיכה של חברת I.G. Farben. כולן אומרות שמעולם לא שמעו על הניסויים. אצל יצרנית הנעליים Rieker מכירים את הספר של סודרוב, אבל אין ברשותם עוד מסמכים. UHU  מוסרת לשאלת הכתבת שתמנה היסטוריון לחקור.
איך יכול להיות שבחברות איש איננו יודע דבר? גינתר מורש, שמנהל מזה 21 שנה את אתר הזיכרון זכסנהאוזן, נזכר שבראשית תקופת כהונתו הוא שלח לחברות המעורבות בקשת סיוע. הוא לא קיבל שום תשובה. על הקשר בין יורשי פרוידנברג לניצולים הוא מברך. על יוזמות דומות איננו יודע דבר. בכל מקום ישנם ארכיונים לחברות: "אם מישהו רוצה לדעת משהו, הוא יכול לדעת את זה," הוא אומר.
לדברי אנה סודרוב הסתירו החברות את מעורבותן אחרי המלחמה ביודעין. מנהלי סלמנדר הודיעו לבעלות-הברית שהורמאכט לבדו הורה על הניסויים. בפרוידנברג אמרו שתוצאות הניסויים המקיפות הושגו באמצעות התנסויות של עמיתים במושב החברה בויינהיים. בה בעת, כותבת סודרוב, מצאו בעלות הברית עצמן את שיטות הניסוי והתוצאות מרתקים, כך שהם לא בדקו יותר מדי. גם המלחמה הקרה המתעוררת הקשתה עליהם לחקור באורניינבורג. היחיד שהורשע בקשר למסלולי ניסוי הנעליים היה המנהל האחרון שלהם, ארנסט ברנשייד. הוא ריצה כמה שנות עבודת כפייה בברית-המועצות. אחר כך פתח חנות נעליים במערב-גרמניה. 
בטקס הזיכרון בזכסנהאוזן במאי השנה נשא קרול גדניץ בן ה-89 נאום. כמו שלכצ'ינסקי הוא אולץ לרוץ על מסלולי הניסוי. הוא מספר כיצד הגיע למחנה זכסנהאוזן. הוא אומר שאנשים, כאשר הם יכולים, צריכים לנהוג באנושיות. בקהל מקשיבה לו בתשומת לב דורותי פרוידנברג. גדניץ מרשים אותה. אבל היא איננה מדברת איתו לאחר נאומו. תחילה הוא לא הגיב למכתבם של היורשים. לאחר הטקס ניסו דורתי פרוידנברג ודוריס מינך שוב. שלושה חודשים אחר כך הם נפגשו בדנציג. הוא אמור להיות אחרון הניצולים מ"רצי הנעליים" שהן יכירו. על ניצולים נוספים לא ידוע דבר.

רץ הנעליים מחיפה הוא אמיל פרקש. על סיפורו ראו ברשימתי "ניצול השואה אמיל פרקש". 

   
חדשות שטוטגארט, 24.3.2011
"סערה ומורת-רוח" עקב הרצאה על המשטר הנאצי
ההיסטוריונית מקורנווסטהיים אנה סודרוב מדווחת על ניסויי חומרים של חברת סלמנדר במשטר הנאצי
מאת סוזאנה מאתס
"דוגמה קיצונית במיוחד לחריגות המוסרית של המדע בתקופה הנאצית", כך מתארת ההיסטוריונית ד"ר אנה סודרוב את הניסויים שנכפו על אסירים על מסלולי בדיקת הנעליים במחנה הריכוז זכסנהאוזן. בארכיון של לודויגסבורג נשאה סודרוב הרצאה: "המצאה באמצעות מחקר במחנה-ריכוז? חברת סלמנדר והשימוש שלה בעבודת אסירי מחנות ריכוז".
"בקורנווסטהיים הביעו סערה ומורת-רוח לגבי האירוע של היום", אמר אלכסנדר גסמן, דיברו על פגיעה במוניטין ונזקים כלכליים שיכולים להיגרם לסלמנדר." אבל השערוריה איננה הגילוי המדעי של פשעי הנאצים, אלא זה שאנו עדיין צריכים היום לערוך אירועים כאלה ושעדיין נדרש לכך אומץ אזרחי. האגודה שלנו רואה את עצמה כאגודה נגד שיכחה. חובתנו לזכור את גורל מיליוני קורבנות הנאצים."
"אני מקוה מאד שאלה שמחקרי עורר בהם התנגדות נמצאים פה היום, כדי שנוכל לנהל דיון", אמרה אנה סודרוב. אבל זה לא קרה. אמנם האולם היה מלא מאזינים, ביניהם גם כמה מקורנווסטהיים. אבל המתנגדים נשארו בבית או שמרו את מורת-רוחם לעצמם. לנוכח העובדות גם היה להם קשה להתפלמס. בספרה בן כמעט 900 העמודים "הנעל במשטר הנאצי", גילתה סודרוב טורי מסמכים על תפקידה של חברת סלמנדר בהקמת והפעלת מסלולי בדיקת הנעליים.
סלמנדר היתה אז לצד חברת פרוידנברג קונצרן הנעליים והעור הגדול ביותר ברייך והיחיד, כפי שסודרוב מדגישה, שהתנסה כבר מאז מלחמת העולם בייצור סוליות סינתטיות במפעלה בטירקהיים, תחת השם Melvo. חומרים אלה הפכו בזמני מחסור בעורות לצד חומרים סינתטיים חדשים שהתפתחו לתחליפים עיקריים בייצור הנעליים. כדי לבחון את עמידות החומרים, הוקמו במאי 1940 במחנה הריכוז זכסנהיים מסלולי בדיקת נעליים בהוראת משרד הרייך לפיתוח כלכלי. שם נאלצו אסירים, לפעמים עם משא כבד, על גבי משטחים שונים, לצעוד עד 45 ק"מ. "קומנדו רצי הנעליים הטיל אימה ולעתים קרובות היה זהה לגזר-דין מות", אמרה סודרוב. אסירים קיבלו לעתים קרובות בכוונה נעליים צרות מדי, שלרוב הם נעלו ללא גרביים. מי שהותש וקרס, הוכה על ידי האס-אס למות או נורה.
"החברות קיבלו את דו"חות הבדיקה ויכלו לשפר את מוצריהן", אמרה סודרוב. החברות המובילות כמו סלמנדר ופרוידנברג, שמנהליהן על פי התיעוד ראו את מסלולי בדיקת הנעליים במקום, לא רק נטלו במידה רבה חלק בהקמתם,  אלא ניצלו אותם ביודעין לשיפור מוצריהם ולהשגת יתרונות. מאז שנת 1942 אי אפשר לדבר על כפייה ממלכתית – היזמים המשיכו את המחקרים באחריותם שלהם ואפילו הרחיבו אותם.
באמצעות הניסויים נוצר לדברי סודרוב מאגר נתונים שעל בסיסו קידמו את הייצור גם אחרי המלחמה. החברות הצליחו לטשטש את מעורבותן ולמחוק את מסלולי ניסוי הנעליים מן הזיכרון הקולקטיבי. חברת סלמנדר טענה שהניסויים במחנה הריכוז התייחסו למגפי הורמאכט ונעשו בהזמנת הורמאכט, למרות שהחברה ייצרה כמעט אך ורק לשוק האזרחי.
"צריך לעסוק בהיסטוריה הפוליטית של מוצרים יומיומיים", אמרה אנה סודרוב, "לא כולם תמימים".
(כמה קטעים מהמאמר המכילים פרטים ושמות פרטיים של מעורבים הושמטו).

Anne Sudrow, Der Schuh im Nationalsozialismus. Eine Produktgeschichte im deutsch-britisch-amerikanischen Vergleich. Wallstein Verlag, Goettingen 2010, 876 S.