יום שני, 6 ביולי 2015

שלוש לוויות ולוויה



קראתי שאמנית המיצב מרינה אברמוביץ' מתכננת את הלוויה שלה. היא אמרה שאדם צריך למות מודע לעצמו וללא פחד, ושההלוויה היא יצירתו האחרונה של האמן לפני לכתו. היא רוצה שהלוויה שלה בעצם תהיה שלוש לוויות, אחת אמיתית ושתיים מזויפות: בבלגרד, באמסטרדם ובניו-יורק, שבכולן היא חיה, ומן הסתם בכולן יש לה המון חברים ומעריצים, שצריכים לבוא לבושים בבגדים עליזים, רצוי ורודים, ושאיש לא יידע באיזו עיר קוברים את הגופה האמיתית שלה, אבל כולם יקוו שהלוויה שהם משתתפים בה היא האמיתית. אני חשבתי שלגמרי תספיק לי לוויה אחת, של הגופה היחידה והבלתי משוכפלת שלי, ואני רוצה שיהיו בה רק הבנות שלי, ואולי גם יהיו לי אז נכדים, אני מאד מקוה, ואולי יבואו גם כמה חברים. אם יהיה לי כסף אולי אני אקנה לעצמי חלקת קבר במקום יפה, כמו שאחי בחר לעצמו חלקת קבר בעין-כרמל, שזה קיבוץ יפה, ולפני הקבר שלו יש שדה. כשהייתי אצלו בחורף בדיוק זרעו את השדה ביום שבאתי, וישבתי על הקבר והסתכלתי איך זורעים את השדה: קודם נסע הטרקטור, ואחריו הלכו שני אנשים, ואם ראיתי טוב הטרקטור חרש והם זרעו, אבל לא הייתי בטוחה בכך. אולי הטרקטור גם זרע, והם הישקו, כי היה לכל אחד מהם מיכל גדול על הגב שממנו יצא צינור שחור שהם החזיקו בידיים וסובבו אנה והנה, ולא הצלחתי לראות את יוצאים ממנו מים או זרעים. זה היה יום חם אבל כמה ימים אחר כך ירד גשם. בכלל ירד הרבה גשם בחורף, ועוד מעט יגיע יום מותו של אחי ובוודאי השדה כבר צמח, אולי אפילו נקצר, אם זרעו בו שעורה או אפילו חטה, או אולי דברים אחרים. רציתי לבוא לעתים קרובות לקבר, אבל עין-כרמל מאד רחוקה מירושלים, ואני נוסעת באוטובוסים ותמיד מתבלבלת בדרך ומאחרת מאד הביתה, ואז הכלב שלי כועס ועצוב. תמיד אחי רצה שאבוא אליו מוקדם ואסע מאוחר, ואני תמיד איחרתי ומיהרתי בגלל האוטובוסים והכלב ותמיד הזמן היה מאד מאד קצר. ופתאם ישבתי על הקבר של אחי והיה לי הרבה זמן לדבר עם אחי, אף אחד לא הפריע וגם הזמן בעצמו לא הפריע. אם עין-כרמל היתה יותר קרובה, אולי הייתי קונה גם לעצמי חלקת קבר שם, ואולי אם יהיה לי כסף אקנה לעצמי חלקת קבר בקרבת ירושלים, אבל הבנות שלי כבר הרחיקו מכאן הרבה וספק אם תרצינה לחזור. פעם רציתי להיקבר בבית הקברות הגדול של ירושלים, אבל עכשיו הוא מפחיד אותי, במיוחד הקברים שבתוך קירות, שקוברים במדפים, ואין מקום להניח עציץ או פרח, מפחידים אותי. בכלל לא היה אכפת לי שישרפו אותי ויפזרו את האפר בים או בהרים, כמו שההודים עושים, אבל ליהודים זה אסור. צריך לקבור את הגופה שיאכלו אותה התולעים, צריך לשוב לעפר, ובעפר אין מספיק מקום לכל האנשים. את הכלבים שלי שרפו כי לא היה לי כסף לבית קברות לכלבים, וגם אין בית קברות לכלבים שקרוב אלי. וקבר זה לא רק בשביל עצמך, זה בשביל אלה שאוהבים אותך ורוצים לבוא לבקר, ונראה לי מאד טפשי לתכנן את ההלוויה שלך, כי מה אתה יודע מי ירצה לבוא ואיך הוא ירגיש, ומה פתאם שאני אתן הוראות לאנשים שירצו לבוא ללוויה שלי, ומה בכלל אכפת לי מה הם ילבשו, אם אלה יהיו בגדים ורודים או שחורים. אפילו בחיים לא אכפת לי כאלה דברים, אז למה שיהיה אכפת לי אחרי מותי. כל כך טפשי לחשוב על הלוויה שלך בתור יצירת אמנות או מין הצגה או מופע שאתה מביים. הרי אתה מת, אז תשתוק ותשכב בשקט ותיתן לאנשים שאוהבים אותך לעשות מה שהם מרגישים, ולהצטער ולהתעצב אם הם מצטערים ועצובים, ואם הם לא אז מה בכלל הטעם לדבר. באמת לא אכפת לי מה יהיה בלוויה שלי, חוץ מזה שלא יקברו אותי במדף או בבתים, זה ממש מפחיד אותי, אפילו שאני יודעת שזה טפשי, כי אני כבר אהיה מתה ואני לא אדע וכבר שום דבר לא יכאב לי, נכון? זה מה שיפה במות, שסובלים הרבה לפניו, אבל אחריו כבר לא סובלים יותר, ואם יש לבן-אדם מזל הוא מת מהר בלי הרבה סבל, ואם יש לו עוד יותר מזל, הוא גם מצליח לחיות חיים טובים לפני שהוא מת. כשמישהו מת הכי חסר לי זה לדבר איתו ולראות אותו ולספר לו דברים. היום מאד מאד רציתי לספר לאחי דברים, אבל כבר אין לי למי לספר. עכשיו זה מאד עצוב לי אבל אחרי שאני אמות אני כבר לא ארגיש שום דבר. אנשים נורא מחשיבים טקסים, למשל את החתונה. אנשים מתכננים את החתונה שלהם יותר מאשר את הנישואים, אבל החתונה היא לא כזאת חשובה, הנישואים חשובים, והחיים והמות חשובים. הייתי מאד רוצה להיקבר במקום יפה עם הכלבים שלי, הייתי שמחה להיקבר בבית קברות של חיות או כלבים, שכל מי שנקבר שם היה אהוב, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על הרבה אנשים שנקברים. אבל גם זה אסור ליהודים, להיקבר ביחד עם חתולים או ארנבות או כלבים. בעמק המצלבה יש עכשיו ארנבות לבנות וחומות. כלבה אחת שאני מכירה הרגה ארנבת אחת. גם הכלב שלי מנסה לתפוס ארנבות, אבל הוא לא מספיק מהיר. למות של חיות אנחנו יותר רגילים, כי החיים שלהן קצרים בהרבה משלנו, ואם אנחנו אוהבים אותן מאד, אנחנו חווים את המות שלהן הרבה פעמים. עם מות של אנשים קשה יותר להשלים, אולי כי רואים במותם את מותנו. עוד מעט אחי כבר יהיה מת שנה שלמה, ואני כבר לא יכולה בכלל לספר לו דברים. בקבר שלו יש הרבה פרחים ולידו מוריק השדה. אחי בחר לו את המקום הזה כשאמרו לו שימיו ספורים, ואני לא יודעת מתי אמות, אבל אולי אם יהיה לי כסף אקנה לעצמי חלקת קבר במקום יפה קרוב לירושלים. אני אשמח אם גם על הקבר שלי יפרחו פרחים. אני מקוה שיהיה מקום לפרחים. אני מקוה שאנשים יצטערו בלב שלהם כשאני אמות, אבל אין לי צורך שיעשו מהלוויה שלי עניין גדול, ובייחוד אני מקוה שלא יהיו שם אנשים צבועים שאף פעם לא אהבו אותי אבל יעמידו פנים שהם מצטערים שאני מתה. זה באמת לא נעים שאנשים באים ללוויה שלך רק בשביל להעמיד פנים. באמת מי שלא אוהב אותי עדיף בהרבה שלא יבוא ללוויה שלי, ושיכבד אותי בזה שהוא לא יעמיד פנים. נדמה לי שלמרינה אברמוביץ' זה לא כל כך אכפת שיבואו ללוויה שלה, כלומר לשלוש הלוויות שלה, ששתיים יהיו מזויפות ורק אחת אמיתית, הרבה אנשים שלא הכירו אותה בכלל ולא מרגישים כלפיה כלום, כי היא אמנית מיצב והיא רוצה לעשות גם מהמָוֶת מיצב ושיבואו הרבה קהלים, בשלוש ערים, בשביל זה היא צריכה לשלש את גופתה, כדי שאיש לא יחמיץ את האירוע, בשום עיר, ואולי גם יצלמו את זה לטלויזיה ויעשו סרט על שלוש הלוויות שישכפל אותן לאינספור לוויות כמו בקלידוסקופ וכולם יתהו איזו לוויה היתה האמיתית, והתשובה היא: אף לא אחת מהן, כולן הצגה, וכל המלווים רק שחקנים הם. אני חושבת שאני אמות רק בירושלים ושאין שום צורך לעשות לי לוויות גם במקומות אחרים. לוויה אחת זה מספיק, ולפעמים גם זה הרבה יותר מדי. אבל יהיה נחמד אם תביאו פרחים, אני כל כך אוהבת פרחים. בבקשה אל תקברו אותי במדף בקיר אלא באדמה, ובבקשה תשימו לי על הקבר פרחים.