נחמות קטנות

ביום מותו של אחי נדברתי עם אסתי שנעלה ביחד לקבר, ואסתי אמרה שהיא רוצה שאני אהנה ביום הזה מזה שיש לה מכונית, כי בדרך כלל אני נגררת באוטובוסים והולכת הרבה ברגל ולפעמים גם טועה בדרכי ומאחרת, ואסתי באה לקחת אותי מתחנת הרכבת והביאה אותי לקבר ואז נסעה להביא את שאול שהשתחרר לא מזמן מהצבא למחוז חפצו. אני ישבתי ליד הקבר וקראתי תהלים, ואז התקרבה אלי מכונית שנהגה בה אשה מתולתלת שהביטה בי כאילו דעתה איננה נוחה ממני, ואינני זוכרת אם היא דיברה אלי אז. אחרי חצי שעה בערך אסתי חזרה עם שתיל של בוגונויליה אדומה שהיא רצתה לשתול בקבר, כי אחי אהב מאד בוגונויליה ובעיקר אהב את הצבע האדום ופרחים אדומים בפרט. ואז האשה המתולתלת שכנראה עקבה אחרינו מקרן זוית כלשהי ניגשה אלינו ואמרה שהיא אחראית על הגינון בבית הקברות ושאסור לשתול בוגונויליה בקבר כי השורשים שלה יכולים להרים את כל המצבה ממקומה. אמרתי לאסתי שניסע למשתלה ונביא עציץ ונשתול את הבוגונויליה בעציץ ונשים את העציץ מאחורי המצבה וזה יהיה יפה שענפי הבוגונויליה עם הפרחים האדומים הבוערים שלה יציצו מאחורי המצבה כי אחי אהב בוגונויליה ובמיוחד את הצבע האדום, כל דבר אדום הוא אהב – בגדים אדומים, חפצים אדומים, פרחים אדומים, ואת כל הגוונים של אדום הוא אהב: את השני ואת הארגמן. נסענו למשתלה ובחרנו עציץ גדול ואדום וארגמני ואמרתי לאסתי שאחי היה אוהב את העציץ הזה, ואז ראיתי שתיל אחר של בוגונויליה, יותר גדול ויפה מהשתיל הראשון שאסתי הביאה, ורציתי שניקח דוקא אותו, ושתלו לנו את השתיל היפה והגדול בעציץ היפה והגדול והאדום ונסענו לקבר והצבנו אותו מאחורי הקבר והבטנו בו וחשבנו שהוא יפה ואסתי הביאה מים והשקתה אותו, ואני קראתי עוד תהלים, ואחר כך אסתי אמרה שאולי נלך לשבת באיזה מקום כי כבר נהייתה שעת צהרים והשמש התחזקה והיכתה בנו בכוח, אבל לפני זה אנחנו צריכות לחזור למשתלה ולהחזיר את השתיל הראשון שהשארנו מבויש בצד. ואז נסענו למשתלה והחזרנו אותו והסתכלנו סביב וראינו שלקחנו את השתיל הכי אדום והכי יפה ואת העציץ הכי אדום ויפה לקבר של אחי והייתי שמחה. ואז נסענו לחפש מקום לשבת וראינו שכבר מאוחר, אז אסתי לקחה אותי לרכבת שאוכל לחזור הביתה בזמן להוציא את אושר לטיול, ואמרתי לאסתי שאני שמחה על כל מה שעשינו, ואסתי אמרה שהיה יותר טוב אם לא היה צריך לנסוע שלוש פעמים למשתלה, ואני אמרתי שזה דוקא היה מצחיק. לפעמים כשהצער גדול מנשוא, דוקא הטרדות הקטנות והטפשיות מביאות נחמה.

*

בערב יום הכיפורים לבשתי סתם חצאית וחולצה ויצאתי לטייל עם אושר, וראיתי שכל הנשים לבושות בלבן וגם המכרות שפגשתי ותמיד לבושות בשלל צבעים וגוונים, היו לבושות בלבן, וקצת התביישתי שאני לובשת סתם בגדים פשוטים של חול, כי בטיולים עם אושר שסוחב אותי תמיד בין שיחים וקוצים קצת טיפשי ללבוש לבן, וגם ככה הקוצים נתקעים לי בבגדים ומחוררים וקורעים אותם, ובכל זאת קצת התביישתי שלא כיבדתי את יום הכיפורים בבגדים נאים. בבוקר יום הכיפורים אושר התעורר מאד מוקדם, וחשבתי מה אלבש וראיתי שהחולצה הנקייה היא זו הכחולה שיש עליה הדפס של עוגיפלצת, וקניתי אותה במיוחד כדי להצחיק את אחי שמצבו כבר היה בכי רע, והוא לא ממש הצליח לצחוק. אחי מאד אהב סרטים מצוירים וגם את החבובות, וקריקטורות, וכל דבר שהיה שמח ומצחיק. בהתחלה כשנסעתי לבקר אותו לבשתי חצאית שחורה וחולצה לבנה, כדי להיראות יפה, ואחי לא אמר דבר, אבל פעם כשלא היו לי בגדים אחרים נקיים לבשתי את חולצת המומינים שלי, שכולם מחייכים כשהם רואים אותה, ואת החצאית הפרחונית עם הפרחים הקטנים הכחולים. כשאחי ראה אותי עם תדפיס המומינים על החולצה הוא כל כך צחק, ואמר תמיד תלבשי את החולצה הזאת, וכך עשיתי, עד שהיא נקרעה מרוב הלבישות והכביסות, ואת חולצת עוגיפלצת ביקשתי שידפיסו לי במקום חולצת המומינים שנקרעה, כדי להצחיק את אחי, שמצבו כבר היה בכי רע וכבר לא הצליח לצחוק. אחרי שאחי מת לא הייתי מסוגלת ללבוש את חולצת עוגיפלצת הרבה מאד זמן, אבל אחר כך דוקא חזרתי ללבוש אותה, והיא הזכירה לי את אחי, שאילו הרגיש יותר טוב, היה צוחק ממנה מאד. ביום הכיפורים בבוקר לא הייתי בטוחה אם כדאי לי ללבוש את חולצת עוגיפלצת ביום הקדוש, ואולי אנשים יחשבו שאני מזלזלת ביום הכיפורים בגללה, אבל דימיינתי לעצמי את אחי צוחק ובכל זאת לבשתי אותה, וחשבתי שאם אלהים יביט בי מלמעלה ויראה אותי בחולצת עוגיפלצת אולי גם הוא ייזכר באחי ויצחק, ויום הכיפורים הוא גם יזכור ואני מדליקה שני נרות נשמה לאבי ולאחי, ואולי אני אצחיק את כולם, אז לבשתי את חולצת עוגיפלצת שלי, והלכתי לטייל עם אושר בבוקר מוקדם וגם אחרי הצהרים, כשכבר הייתי מאד חלשה וקצת כאב לי הראש, אבל ידעתי שהצחקתי את אלהים והוא ישמור עלי שאשוב הביתה בביטחה.

*

בערב יום הכיפורים הדלקתי שני נרות נשמה לאבי ולאחי, והרגשתי אותם בבית כל יום הכיפורים, והם היו שמחים, והיה לנו טוב ביחד כל יום הכיפורים. כל הזמן הסתכלתי בנרות הנשמה אם הם עוד דולקים, כי ידעתי שכשהנרות יכבו הם יצטרכו ללכת ממני, ורציתי שהם יישארו עוד קצת ועוד קצת נדבר. בשעה האחרונה של יום הכיפורים ראיתי שהנרות דועכים והתחלתי להרגיש מאד רע. שכבתי על המיטה והתפללתי הרבה וראיתי איך החושך יורד ואחר כך הלכתי למרפסת ונשענתי על המעקה והסתכלתי בשמיים וראיתי רק שני כוכבים, ופתאם ראיתי כוכב שלישי יוצא, ואז הסתכלתי בשעון של הממיר שהוא הכי מדויק בבית, כי את השעונים האחרים אני מכוונת בעצמי והם אף פעם לא מדויקים, וראיתי שזו בדיוק השעה שיוצא בה יום הכיפורים. הסתכלתי בנרות הנשמה והם עוד קצת דלקו, ושתיתי מים והרגשתי שהכוחות חוזרים אלי, ורק בחצות ראיתי שהנרות לגמרי כבו, וחשבתי אם לזרוק אותם לפח, ולא הייתי מסוגלת. בבוקר כשהתעוררתי הבית היה מלא אור והקופסאות של נרות הנשמה היו כבויות וקרות. בכל זאת רציתי לשמור אותן, ואז אמרתי לעצמי שאני תמיד נצמדת לחפצים ואסור לי להיצמד כל הזמן לחפצים, כי רק אני רואה את הנשמות של אבי ואחי בתוכן, אבל הן לא בתוכן הן בלבי, והכרחתי את עצמי לזרוק את הקופסאות הקרות של נרות הנשמה לפח, והרגשתי צער גדול, וכבר לא ריחפו בחלל הבית נשמות, ואת חולצת עוגיפלצת כיבסתי בקערה ותליתי על החבל לייבוש, ואמרתי לעצמי מי בז ליום קטנות, הרי עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, ואדם לעמל יולד, וביום קטנות ננוחם.