יום שבת, 7 בנובמבר 2015

המשוררת אמירה הס



מרגש ומטלטל עבורי הראיון עם המשוררת אמירה הס במוסף "הארץ". לפני שנים רבות פגשתי אותה, כשבעלה המנוח עזרא עבד עם בעלי לשעבר. קראו לה אז לאה. זה היה השם שנתנו לה פקידי הסוכנות, או פקידי משרד הפנים, לאה, ואולי היא חשבה שעיני השקדים החומות-דבשיות שלה לא נשאו חן בעיניהם. הרבה שנים היא חיה עם השם הזה, לאה. בזמנו לא התקוממה עליו, לא דרשה לקרוא לה בשם שבו קרא לה אביה – אֶמִירָה, כלומר נסיכה. בבגדד היא היתה נסיכה וגרה בארמון על נהר החידקל, משרתות טיפלו בה והאכילו אותה דבש וחמאה, אבל היא איבדה את ממלכתה ואת ארמונה ונזרקה למעברה, וגם את שמה לקחו ממנה. לא עוד נסיכה, את לאה. והיא לא התקוממה, רק בכתה לנפשה על הארמון שממנו הושלכה. כשפרצה ממנה השירה, פרץ ממנה המרד. היא השיבה לעצמה את שמה שנלקח ממנה, אבל בצלצול של מלה עברית דומה - אֲמִירָה. יפה היה לה לשכון בצמרת עץ.
בראיון היא לא מספרת על כך מלה, על השם הזר שנכפה עליה חלף שמה, שרק באיחור של שנים רבות הושב לה. אולי הכאב גדול מדי. אולי קשה לה עם האשה-הילדה שאיבדה את שמה וויתרה על שמה, עד שהחליטה לתבוע לעצמה את שמה, ובכל זאת נתנה לו צלצול עברי, כמין פשרה, שלא להכעיס. על הנסיכות ויתרה. אבל כשהיא כותבת "וזאת אָמִיר מתוכי נובע כמו עץ" אני חושבת אֶמִיר, היא אוהבת להיות צמרת עץ ומתוכה צומח עץ ואמירו עולה מתוכה, והיא נסיכה אֶמִירָה ומתוכה צומח נסיך, אֶמִיר. והיא איננה יודעת אם היא פמיניסטית, כי יש בתוכה נסיכה ונסיך, ונסיכות אינן פמיניסטיות, הן נסיכות, והיא נסיכה ונסיך. אמירה היא צמרת עץ והיא נסיכה, ומתחת ללשון העברית נושמת הלשון הערבית. הכל צריך לקרוא בשתי השפות, ומי שמבין רק אחת, איננו מבין. לאה לא כתבה שירים, רק התגעגעה ובכתה, אמירה כתבה שירים, אולי השירים כתבו את אמירה, החזירו את אמירה. החזירו בעברית, אבל מתחת ללשון העברית נושמת הלשון הערבית.
ולפיכך הגלות היא גלות נצח, והיא גדולה וכואבת מכאב העקירה וכאב המעברה וכאב הארמון האבוד והשם האבוד והילדות האבודה. הגלות היא גלות הלשון שניצבת בתווך, מתבוננת בשפות הפורצות מלועות הרי הגעש של הנפש, והיא שם וכאן ולא שם ולא כאן, והיא מחפשת תיקון כל העת, איננה חדלה לחפש תיקון, ותיקון אַין.
אמירה מתגעגעת לעזרא, שלפני חמש שנים הלך לעולמו. לעזרא היו פנים של טוּב-לב. לא היה מי שלא אהב את עזרא. לעזרא היה קול עמוק, סמכותי. בתעמולת הבחירות, הוא היה מקריא את התעמולה של אגודת ישראל, והיינו צוחקים. אולי בגלל הקסקט הנצחי הם חשבו שהוא דתי, ואולי פשוט אהבו את קולו הסמכותי, העמוק. אבל אני אהבתי להקשיב לו בפינת הילד, אהבתי להקשיב לו מקריא סיפורים לילדים רכים, בקולו העמוק, הסמכותי, והרך. גם לקול של עזרא היה צליל של טוּב-לב.
ועזרא ידע את שתי השפות. עכשיו אני חושבת שעזרא ידע את שתי השפות. למרות ששפת אמו היתה גרמנית, למרות שגדל בעברית, ואולי משום שגם הוא גדל בשפה שאיננה שפת אמו, עזרא שמע גם ערבית. שמע והבין את שתי השפות של אמירה, את כולן.
ואמירה אומרת עזרא הציל אותי. זה שהתחתנתי עם אשכנזי זה בשבילי התרופה, פשוט כן. חבשו את פצעי.
כך אומרת אמירה ואני מרגישה כמו סכין בלבי. אמירה אומרת: אם אני אבוא לנתח את זה מבחינה לוגית, אני צריכה לעשות אינתיפאדה. אבל זה מה שנהיה מהאישיות שלי פה.
היית נסיכה ועשו ממך לאה.
אמירה תמיד אומרת מה שהיא חושבת, ותמיד היא אומרת את זה בשפתה, בשתי השפות שלה. ואני זוכרת אותה יושבת על פוף בבגדים הצבעוניים שלה, יפה כמו נסיכה, ועוד קראו לה לאה, ולא ידעו עדיין שהיא אמירה, המבטא העיראקי הכבד שלה ייחד אותה כמו בגדיה, המבטא העיראקי הכבד שלה חצה את האויר כמו ציפור, ותוך כדי דיבורה נהיה קל ומרחף, והיא אמרה: בהתחלה אמא של עזרא מאד התנגדה לזה שאני עיראקית, וכולם צחקו, והמלים שלה נפלו על הקרקע, והמפקד שאהב להגיד אל תאיים על זונה בזין, ביטוי שהתחבב עלי מיד, אמר בעודו צוחק: את זה אי אפשר לשנות, ושוב כולם צחקו, למרות שהבינו בדיוק מה רצתה אמירה לומר, והיא במבוכה קלה, כאילו חוזרת בה, אמרה: אבל עכשיו יש בינינו אהבה גדולה, ביני לבין אמו של עזרא.
גם את אמירה אי אפשר שלא לאהוב. תמיד חיכיתי רק להם שיבואו, עזרא בקסקט הנצחי ובז'קט הפתוח, ואמירה, שעוד קראו לה לאה, בבגדי צבעונין וחרוזים שזורים בשערה, ואור המנורה יפול עליהם, ואני אשב בצד ואקשיב לקולם. ועוד לא עלה קול שירתה של אמירה. עוד חלפו שנים עד שעלה קול שירתה של אמירה ושמעתי אותו, ותמיד ראיתי אותה יושבת על הפוף באור האפלולי, בגדיה צבעוניים, חרוזים שזורים בשערה, קולה רך וכבד כאחת:
בהתחלה אמא של עזרא מאד התנגדה לזה שאני עיראקית. אבל עכשיו יש אהבה גדולה.
על כל פצעים תכסה אהבה. אבל הפצעים – פצעים.