יום שני, 2 בנובמבר 2015

עשרים שנה לרצח רבין



העצרת לציון עשרים שנה לרצח יצחק רבין שהתיימרה שלא להרגיז איש ולשתף את כולם, לא רצתה לשתף את שמעון פרס, והצליחה להרגיז מאד לפחות אותי, שהצבעתי ליצחק רבין ותמכתי בדרכו, והרצח מאד חי וכואב בלבי כאילו קרה אתמול. לשמעון פרס לא נמצא מקום בין הנואמים, וכדי לדבר על השלום הזמינו את ביל קלינטון וגם ברכה מוקלטת מברק אובמה. נכון שיצחק רבין היה שגריר בארצות-הברית, ושבהיותו ראש ממשלה היו לו קשרי ידידות חמים עם ביל קלינטון מעבר ליחסים בין שני ראשי מדינות, ושמלותיו היפות של קלינטון "שלום, חבר" בהספדו על רבין נחרתו בלבנו ועדיין מרגשות אחרי עשרים שנה, אבל כל זה לא שינה את העובדה שהדחיקה הצדה של פרס וההזמנה של קלינטון שידרו פרובינציאליות ופחדנות, והשיתוף של כולם כביכול בעצם דחק הצדה את מי שבאמת מתאבלים על רבין, לא בגלל תשלום מס-שפתיים למראית-עין של דמוקרטיה מתפקדת, אלא בגלל שרבין היה אדם מאד מיוחד ויוצא דופן, עם השקפת עולם שיוויונית באמת ונקייה מגזענות, שלא היתה למרבה הצער לשום ראש ממשלה אחר שהיה לנו, יהיו זכויותיהם רבות כאשר יהיו, ולכן, בפשטותו, ישירותו וכנותו זכה לאהבת רבים. אינני זוכרת עוד ראש ממשלה שהאמנתי לכל מלה שיצאה מפיו, בין אם נשאה חן בעיני ובין אם לאו, תמיד ידעתי שהוא מודע למה שהוא אומר ומתכוון אליו.
ואם אינני מאוכזבת לגמרי זה בזכות נאומו של נכד רבין יונתן בן-ארצי, שעליו ליחששו כתבים "שינוי בתכנית", הנאום היחיד בעצרת שלא נועד לשאת חן, וקרא לממשלת ישראל קודם כל להכיר במדינה פלשתינית. קודם כל להכיר במדינה פלשתינית ואז לדון על הפרטים. לפחות הנכד ראוי לסבו ביושרו ובכנותו, גם אם עיקר נימוקיו היה החשש ממדינה שיש בה רוב ערבי, ולא זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, שמדינת ישראל חייבת להכיר בה, ובכך לחזק ולא להחליש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שרבים כל כך המערערים עליה. הכרה אמיתית בזכות ההגדרה העצמית של עמים אחרים, מעניקה עוצמה למי שדורש להכיר בזכותו שלו להגדרה עצמית ולכבדה.
אי אפשר להתעלם מהיותו של בנימין נתניהו היפוכו הגמור של יצחק רבין, לא רק בגלל עמידתו ההיא על המרפסת שזיכרה מעורר חלחלה בלב רבים, אלא בגלל העדרן המוחלט של היושרה והכנות, בגלל אמירת דבר והיפוכו בכל נושא ובכל עניין מבלי להניד עפעף. האם ממשלתו של נתניהו חותרת לפיתרון שתי המדינות לשני העמים החיים בארץ-ישראל? לפעמים, בייחוד לאוזניים זרות, הוא אומר שכן. לפעמים, בייחוד לאוזני מצביעיו, הוא אומר שלא. האם יש לו בכלל מדיניות? רק שעות ספורות לפני העצרת הודיע השר אופיר אקוניס, הנחשב מקורב ביותר לנתניהו, שרעיון המדינה הפלשתינית עבר זמנו. עבר זמנו? מהו איפוא הפיתרון שממשלת נתניהו מציעה, מלבד חיים על החרב לנצח?
חורה לנתניהו שרבים מאמינים שלולא נרצח רבין היה שורר היום שלום בין ישראל לבין מדינה פלשתינית, והחמאס היה נדחק הצדה. הוא איננו רוצה לשנות דבר במציאות חיינו הקשה, מלבד להכביד עוד את ידו על הפלשתינים, והוא משוכנע שגם רבין לא היה משנה דבר. יכול להיות שנתניהו צודק. אינני יודעת מה היה קורה אילולא נרצח רבין. יכול אפילו להיות שאם תקום מדינה פלשתינית, היא תהפוך למדינת חמאס ודאע"ש ותחייב אותנו להמשיך לחיות על חרבנו, כפי שטוענים נתניהו ומקורביו. היושר האינטלקטואלי מחייב להודות בכך שהתחזית הקודרת הזו עלולה להתממש. ועדיין עלינו לתמוך בכל לבנו בהקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, מפני שזה פיתרון צודק, וצדק הוא דבר חשוב מאד, כי צדק מוליד רצון טוב. רק אנשים שמרגישים שנהגו בהם בצדק מוכנים להושיט יד לשלום, ולכן פיתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים הוא הסיכוי היחיד לשלום, ומכיוון שהוא הסיכוי היחיד חייבים לנסות אותו, כי כשיש פיתרון שיש בו סיכוי ולו קטן חייבים לבחור בו על פני מצב של יאוש גמור ואוזלת-יד, חייבים לבחור בו ולפעול במקום להרים ידיים ולהניח לנבואות השחורות להגשים את עצמן. נבואות נוסח "לנצח תאכל חרב" אינן מדיניות, זו פשיטת-רגל של ממשלה וראש ממשלה, שאינם יודעים לבחור דרך וללכת בה, אלא רק לברוח מהחלטה, לעורר מדנים ושנאה ולהסית.   
במקום לפעול למען העתיד מנסה נתניהו לשכתב את העבר, כדי להצדיק חוסר מעש והעדר מדיניות. במקום לחתור לצדק, הוא מחפש צידוקים להיעדרו. לא זה הדרך, אמר אחד-העם. לא זה הדרך.