סיפור מכות מצרים דומה במיוחד לסיפורי כישוף, ואכן הוא מתנהל כמאבק
בין משה ואהרן לבין חרטומי מצרים, שבתרגומים הנוצריים מכונים "מכשפים" (malefici בוולגטה, Zauberer בתרגום לותר). כשמגיעים למכת השחין, נוטשים
החרטומים את המאבק: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין בחרטומים
ובכל מצרים." וכידוע המכות נמשכות, והעימות הוא בין פרעה למשה, הנשלח אליו
מאת אלהי העברים.
בעצם מתחיל המאבק בין משה ואהרן לחרטומים עוד לפני עשר המכות, כאשר הם
מגיעים לראשונה אל פרעה, ומטה אהרן הופך לתנין (או לנחש, ראו על כך ברשימתי
"תנין, לויתן, נחש, דרקון"). מיד משליכים גם החרטומים את מטותיהם
שהופכים לתנינים, אבל התנין ממטה אהרן בולע את התנינים האחרים. מכות הדם, הצפרדע
והכינים הן המשך למאבק כישוף זה: גם כאן החרטומים הופכים גם הם את המים לדם, ומעלים
צפרדעים על הארץ, אבל אין הם יודעים להפוך את הדם חזרה למים, לסלק את הצפרדעים,
ולגבי הכינים נאמר לנו במפורש: "ויעשו כן החרטומים בל[ה]טיהם להוציא את הכנים
ולא יכלו ותהי הכִּנָּם באדם ובבהמה." בוולגטה, התרגום הלטיני המקודש שהתקין
הירונימוס מן העברית, מתורגמים הכינים כCinifes-, מלה שדומה בצלילה למלה "כינים", אבל
משמעותה בלטינית יתושים ולא כינים. מעניין מה היו הכינים המקוריות, האם מדובר
באותו חרק שכיום אנו מכנים כינה, או שכמו במקרה של "לויתן", שעל פי
תרגום לותר שתירגם לויתן ל-Wahlfisch, קיבל הלויתן בעברית המודרנית את המשמעות של
היונק הימי הגדול, אולי כך גם במקרה הכינים, שמכיוון שלותר תירגם Laeuse שמזהה את הכינים עם החיה שכיום
אנו מכנים כך, הפכו גם כיני מצרים למה שאנו מכנים כך כיום, ואולי בעצם היו במקור
יתושים? ומהו בכלל הערוב, המכה הרביעית? במדרש רבא נחלקו החכמים בפירוש המושג:
"אמר רבי שמעון בן לקיש: אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם המונים המונים על
בני, אף אני אעשה עליכם עוף השמים וחיות הארץ המונים המונים, שנאמר הנני משליח בך
את הערוב, חיות ועופות מעורבבין..." ואלו רב אמי הציע: "למה הביא עליהם
ערוב? לפי שהיו אומרים לישראל, צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות
מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות". ואלו "רבי נחמיה אמר מיני
צרעין ויתושים." ואכן הירונימוס מתרגם "ערוב" כ-musca gravissima,
כלומר "זבובים אדירים", ולותר, ככל הנראה בהשראת הוולגטה, מתרגם Unziefer, צורה עתיקה של Ungeziefer, שם כולל לחרקים.
כשהדם והצפרדעים והכינים והערוב, יהיו אשר יהיו, וגם הדבר, מחלת חיות
שאיננה ידועה לנו, אינם עוזרים, מגיע גם השחין, ששובר את חרטומי מצרים. אם הכינים
נוצרות על פי התנ"ך מעפר הארץ, הרי השחין נוצר מפיח כבשן שמשה זורק השמימה,
"והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות". הירונימוס תירגם
"פצעי שלפוחיות נפוחים", ולותר תירגם "אבעבועות שחורות", אותה
מחלה נוראה שהתפרצותה במאה הארבע-עשרה הרגה שליש מאוכלוסיית אירופה, ובימיו של
לותר היתה כה נוכחת בזיכרון. והרי כך רואה כל אחד ואחד את עצמו כאילו יצא ממצרים –
בכך שהוא מטמיע בהבנת מסתורי הטקסט המקראי את יגונות זמנו שלו.
