הגינה של מאיר שלו

כבר הזכרתי כאן את ספרו של מאיר שלו "גינת בר" שמאד התרגשתי לקרוא אותו, אבל לא חשבתי לנתח אותו בדקדקנות, כמו שבבית הספר לא אהבתי לנתח פרחים, כי כשמפרקים פרח כדי ללמוד את חלקיו הוא מת ונובל וזה עצוב. אבל בינתיים מאיר שלו וגם הספר "גינת בר" נהיו נושא לדיון בשיח הציבורי המאד אלים ומאד מר וארסי שלנו, מירי רגב תקפה אותו, ואסתר זנדברג תקפה אותו, והרבה אנשים תקפו אותן בתגובה, ואני רוצה לומר כמה דברים על מאיר שלו ועל "גינת בר", וגם על כמה עניינים אחרים.

יעל דיין שכתבה ביקורת על ספרו של שלו למוסף הספרים של "הארץ", תהתה מדוע הפרקים מסודרים בספר בסדר לא הגיוני ולא מנומק בכלל, שלא יוצר איזשהו סיפור הגיוני או מנומק, רק מרפרף כמו פרפר מכאן לכאן, ולדעתי זה מפני שמאיר שלו לא כל כך רצה לספר סיפור מפורש מדי. הרי אפשר היה להתחיל את הספר בסיפור של ילד ירושלמי שנולד וגדל בירושלים, שמגיע בגיל תשע למושב נהלל, ובניגוד לילדי המושב מכיר רק מעט עצים ופרחים בשמם, ומקנא מאד בידע של ילדי המושב, ורוצה להיות בקי בטבע כמותם. אפשר לקרוא מתוך הספר סיפור כזה, אבל להפוך אותו למרכז הספר יהיה קצת טיפשי, כי מאיר שלו לא היה גנן ולא בן גנן, וגם לא נהיה גנן. הוא היה ילד עירוני שעבר בגיל תשע למושב והתאמץ להיות כמו כולם, וגם את רוב חייו הבוגרים הוא חי בירושלים, ובגיל לא צעיר קנה בית במושב בעמק יזרעאל, שאולי הזכיר לו קצת את משק סבו בנהלל, שבסך הכל היה לו טוב שם, כפי שהוא עצמו מספר, והוא ניסה לשתול סביב הבית גינה, כמו שיש לרוב אנשי המושבים, וכמו שהיתה לסבו החקלאי מנהלל וגם לסבי החקלאי אברהם מרגלית מבנימינה, שהיה לו פרדס והוא גידל עצי חושחש והרכיב עליהם תפוזים ולימונים, אבל השאיר כמה עצי חושחש כמו שהם לא רק להרכבות, אלא כדי להכין מפרים המר את הריבה שלדעתו היתה הטובה בעולם, ואני יכולה להעיד שבאמת היתה ריבה טעימה מאד, כי זכיתי לאכול את ריבת החושחשים של סבא שאי אפשר לקנות כמותה, וגם תפוזים שרק נקטפו מהעץ וקליפתם הזהובה  עוד היתה מכוסה אגלי טל. אלו זיכרונות ילדות שזוכרים כל החיים והם כנראה משפיעים עלינו בדרך כלשהי, אבל הם לא הופכים ילד עירוני ומבוגר עירוני לגנן. בשביל הסבים החקלאים של מאיר שלו ושלי, הגינה בחצר הבית, שסבי גידל בה מצדו האחד של הבית ירקות ועצי פרי, ומצדו השני פרחים, שהוא הקפיד לשתול אותם כך שבמשך כל ימי השנה פרחו בגינה פרחים, היו טפל לעבודתם החקלאית, ולפחות לגבי סבא שלי נדמה היה לי שאיננו טורח כלל בגינת הבית, שהיא רק מין בילוי, ובכל זאת הכל צומח ופורח ומניב בה, כביכול מבלי שהושקע בה כל עמל. סבא דישן את הגינה בקליפות הירק והפרי שאכלנו, בעיקר קליפות תפוזים שהביא מהפרדס, והוא פשוט קבר אותן בערוגות מבלי לטרוח להתסיס אותן ולהפוך אותן לדשן – הקליפות נאספו מן השולחן ומיד נקברו בגינה כפי שהיו, במיומנות מושלמת, שסבא לא איבד גם בשלהי ימיו, כשכבר היה חולה וידיו רעדו מעט.

כזה הוא הבית הישן שמאיר שלו רכש לעצמו בקצה המושב – חיפוש אחר זכרון ילדות וניסיון לממש חלום, להעלות באוב משהו שכבר איננו קיים, סבא שכבר הלך לעולמו והורים שכבר הלכו לעולמם וסגנון חיים שגם הוא כבר הלך לעולמו וכבר איננו קיים. והוא ניסה לשתול דשא ולעשות גינה נאה סביב ביתו, כפי שעשו כל דרי המושב, שרובם מן הסתם חקלאים שכמו אצל סבינו, גינתם טפלה לעבודתם החקלאית והם מיטיבים לדעת מה לעשות בה ונדמה שבאפס עמל הכל עולה בידם.

ובכן, מאיר שלו התאמץ לשתול דשא ולעשות גינה, כמו שניבא הנביא עמוס שישראל עתידים לשוב לארצם ולעשות גַּנּוֹת ולאכול את פְּרִיהֶם. אבל הוא לא הצליח לעשות גינה כמו אלה של השכנים, ובעיקר פרחו בגינתו פרחי הבר שממילא פורחים בכל מקום שבו הם יכולים לפרוח בעונתם: חצבים וכלניות ורקפות ופרגים. ומכיוון שהם היטיבו לפרוח בגינתו, הוא שתל בגינתו פקעות נוספות של חצבים ורקפות שמצא לצד כבישים שנסללו ובאתרים אחרים שבהם דוחקים צרכי האדם את פרחי הבר לשוליים, והם נקלטו בגינתו ופרחו, ומכיוון שפרחי בר כמו חצבים ורקפות וכלניות ופרגים פורחים להפליא היכן שמניחים להם לפרוח בעונתם, הרי בעונות פריחתם של פרחי בר יש לו גינה מרהיבה, ובעונות שבהן פרחי הבר מתקשים לפרוח, גינתו יבשה, וזה בעצם כל הסיפור. גם לולא היה עושה דבר היו פורחים בגינתו בעונתם חצבים ורקפות וכלניות ופרגים ותורמוסים וחבלבלים, אבל מכיוון שהוא טורח ואוסף פקעות של פרחי בר שנזרקו ושותלן בגינתו, ואוסף את זרעיהם ושומרם בצנצנות וזורע אותם בגינתו, ומשקה מעט כאשר הגשם מכזיב, אפשר שפרחי הבר פורחים בגינתו יותר משהיו פורחים להם סתם כך. אבל בעיקרו של דבר גינת הבר היא קצת בדיחה על גננות, היא ניסיון של מי שאיננו גנן ואיננו מבין הרבה בגננות לאמץ לעצמו את מלאכת הגננות של בורא עולם, מתוך ידיעת קוצר ידו לעבוד בזיעת אפו כדי לחוש שמינית שבשמינית מטעמיו של גן עדן, ולפיכך נקל לגנן עציצים עירוני שנפשו יוצאת לשתול ולזרוע ולראות ציצים ופרחים פרי עמלו, ואיננו מצליח אלא לגדל את מה שגדל מעצמו בדרך שנפלאה ממנו עצמו, שהרי כל גינה היא קודם כל גינתו של בורא עולם שהוא לבדו יודע מדוע צמח מה שצמח ופרח מה שפרח, למצוא את עצמו בספר הזה, יותר מלאלה שמלאכת הגננות מצויה בידם.

ככל בני האדם מחבב גם הגנן החובב מחמאות, ולמרות שהוא יודע בסתר לבו שגינתו איננה מרשימה ביותר, בכל זאת הוא מבקש שיחמיאו לו עליה, למרות שלרוב אין על מה להחמיא לו, שהרי בעונה החרבה גם גינתו חרבה, ובעונת הגשמים היא פורחת כפי שהטבע בארצנו כולה פורח בעונת הגשמים ומעט לאחריה, בטרם ייבש כחציר, ומי שיזדמן בימי אביב אלה לירושלים, ויעבור בגן העצמאות, כדאי לו לקרב אל הבור הפתוח העתיק שמערות קבורה בו והוא מוקף בגדר לביטחון המבקרים, ויתבונן בשפעת הפרגים שפורחים בו כעת ואפילו בעמק המצלבה אין יפים כמותם, ומרוב שפריחתם יפה גם פריחת החרדלונים לצדם יפהפיה גם היא. פריחה מטבעה היא קצרת-מועד ובארצנו השחונה היא קצרת-מועד במיוחד, וצריך ללכוד אותה בשיאה כמו שהצופים בכוכבים יודעים לכוון את צפייתם למועד שבו הכוכבים עומדים בשיא זוהרם.

מאחר ששָׁלֵו קבע את מושבו במושב של חקלאים והוא יושב שם בין האיכרים המומחים בחרפת עירוניותו, ואיננו יכול להתפאר אלא במיומנות שגם ירושלמים עזי נפש מצטיינים בה – לכידת צפעונים, שכן הרי ירושלים אדמתם קשה וסלעית, ובעיקר היא מצמיחה קוצים ודרדרים ופרחי בר ועקרבים ונחשים, ואלה מוכרים היטב גם לעירוניים שבין תושביה – איננו יכול אלא לספר למבקריו בעונה השחונה כמה יפה גינתו בחורף ובאביב, בעוד שגינות שכניו פורחות ומלבלבות כל השנה כולה. אבל באביב, כשפרחי הפרג פורחים בגינתו בשפע ובוערים באדמומיותם, הוא יכול לחוש כאילו היה באמת בעל גינה, והאירוניה הדקה הזו מלוה את הספר כולו, והקורא חייב להצטייד במידה הגונה ממנה כדי לקרוא אותו ברוח הנכונה. הסיפור שבו בחר שָׁלֵו לפתוח את ספרו איננו נעים לקריאה: רובו לועג לחתן וכלה שהגיעו בלווית אמותיהם להצטלם בין הפרגים והתורמוסים הפורחים בגנו באביב, שעליהם הוא צועק שהם פלשו לגינתו ודורכים על פרחיו, ומגרש אותם באיום שיפעיל את מערכת ההשקיה האוטומטית שאין לו, ואילו הם מצידם טוענים, ובדיוק מסיבה זו פותח הסיפור הזה את הספר, שזה לא נראה בכלל גינה, זה נראה חיק הטבע, מה שנכון כמובן, וזו האירוניה שאסתר זנדברג החמיצה, כשהסיפור הזה, והלעג הגלוי ללשונם של הדוברים, כה העלה את חמתה, שהיא הצטרפה למירי רגב ותיארה את שָׁלֵו כפיאודל אכזר שהפרגים והתורמוסים חשובים לו מכבודם של אנשים והוא גם לועג לשפתם הדלה, ואכן כך, אלא שבעיקר הוא לועג לעצמו, שכן הוא יודע היטב שאכן אין מדובר בגינה במובן הרגיל, אלא אכן בחיק הטבע, ובפרחי בר שרובם היו פורחים ממילא, גם לולא אסף בעקשנות מופרזת את זרעיהם וזרע אותם ברחבי הגינה, ושהמבקרים הלא קרואים לגמרי צודקים, הם מצטלמים בחיק הטבע, ודורכים על פרחי בר, שזה חבל, אבל בכל זאת שונה מלדרוך על פרחים שגנן מגדל בערוגה, דבר שכנראה לא היו מעזים לעשות. ומכיוון שאחרי שצעק עליהם ואיים עליהם וגירש אותם, הוא מתנפח מגאוה על כך שבחרו בגינתו כרקע לצילומי החתונה שלהם, כאילו היתה זו אחת מאותן גינות מטופחות של איכרי המושב, וכאילו הוא עצמו מפריח את הפרגים והתורמוסים בשדות ארצנו, הסיפור הזה די מצחיק, וממש לא צריך להתרגז ממנו, כמו שלא צריך להתרגז מדודה פולניה שמתקשה להשאיל לאחייניתה תכשיט מוזהב, בטענה שמדובר בתכשיט יקר ערך, כי התכשיטים שלה, לטענתה, הם רק מאיכות ראשונה במעלה.

"גינת בר" הוא ספר מצחיק ונוגע ללב, כי הוא מספר בעיקר על חלום ועל אובססיה, לא כל כך על גינה או על גינון, אלא על הרצון של אדם שאין מקצועו בכך להיות גם הוא בין המגדלים גידולים ומפריחים פרחים, ושותלים שתילים ונוטעים עצים לא רק לעצמם אלא לדורות הבאים, על השאיפה להלך יחפים ולחוש את האדמה בכפות הרגליים, ומי מאיתנו איננו מתאוה לפעמים להשליך את נעליו מעל רגליו ולרוץ יחף בעשב. לכן יש בספר הזה פרקים על זיכרונות מגינות נסתרות וחלומיות, גינות שאנו חולמים לחזור ולטייל בהן, כפי שאנו חולמים לשוב לגן-עדן, בעודנו מפלסים את דרכנו בעמק הבכא, בחום ובשרב, ושמחים אפילו למראה עשבים שוטים. זהו ספר על שעות שאדם מבלה בגינה שמגדלת את עצמה ומנהלת את עצמה, שהחולד עושה שמות באדמתה והנקר מנקר והורג את עציה, והגנן כביכול שלה מנסה לטעת בה עצים ולשתול בה פרחים ולמשוך אליה ציפורי שיר, אבל מאחר שמדובר בעצם בחיק הטבע ולא באמת בגינה, לקן שנועד לירגזים יבוא נקר, את פקעות הנוריות יאכל החולד, ומה שיישאר הם החצבים והרקפות שנקלטים בקלות בכל מקום וצומחים מעצמם.

אפשר לקרוא את הספר של מאיר שלו בהרבה דרכים, וכמובן זכותו של מי שמתרגז להתרגז, אבל זה קצת חבל, כי זה ספר עלינו, לאו דוקא על האשכנזים או הותיקים שבינינו, או על מי שידם משגת לקנות בית במושב, אלא על כולנו, שאוהבים את ארץ-ישראל ומנסים להיקלט בה, ומנסים להפוך אותה למקום פורח, ומנסים ליצור לעצמנו מקום יפה לחיות בו, אבל לא באמת מצליחים להיקלט בארץ, ולא באמת יודעים איך להתמודד איתה, ורוצים לגדל ורדים וסחלבים, אבל מצליחים לגדל בעיקר חצבים ורקפות, ומאחר שזה מה שיש אנחנו שמחים בהם, והם אכן משמחים, וכשאנו שמחים בהם אנחנו יודעים ששמחתנו היא שמחת עניים. גם הספרות העברית החדשה שלנו היא שמחת עניים, יותר משהיא מגדלת ורדים וסחלבים, היא מגדלת חצבים ורקפות, שצומחים מקרקע הארץ מכוח עצמם, לכן עדיף יהיה שאלו המתקשים להבין את האירוניה שבמצבנו, וגם אלה המודעים לה היטב, יניחו לה ולכותביה לנפשם.

מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד, רישומים וציורים (יפהפיים) מאת רפאלה שיר.