יום שישי, 7 באפריל 2017

מוזיאון ישראל בממלכת נתניהו



בעוד שהשיח על הקמת או ביטול תאגיד השידור הציבורי ממלא את האוויר, המתרחש במוסדות חשובים אחרים מעורר פחות התייחסות תקשורתית ומודעות ציבורית, אבל משקף לא פחות את החוליים של שלטון נתניהו והשפעות העומק שלו, שלא תמיד זוכות לתשומת הלב הראויה. כשראיתי את כתבתה של נעמה ריבה, במוסף גלריה של "הארץ", על התפטרותו של הד"ר ערן נוימן, שנבחר לשמש כמנכ"ל מוזיאון ישראל, עוד בטרם נכנס לתפקידו, לא חשבתי אפילו לקרוא אותה תחילה, כי חשבתי שמדובר בתככים האישיים הנפוצים סביב מינויים בכירים למוסדות יוקרתיים, שאם אינך שייך לחוג המקורבים לעניין או לדיסציפלינה המדוברת, אינם אומרים לך דבר. כמעט בהיסח הדעת התחלתי לקרוא את הכתבה, וסימני השאלה הלכו והצטברו. ראשית התברר לי שיו"ר הועד המנהל של מוזיאון ישראל איננו פרופסור לאמנות, כפי שאנשים תמימים עשויים לנחש, גם לא אוצר תערוכות מוערך, אלא עו"ד יצחק מולכו, כן, כן, אותו מקורב וקרוב שהוא שותפו למשרד עורכי-הדין של הקרוב והמקורב האחר, עו"ד דוד שימרון, ושליחו של ראש הממשלה לעניינים מיוחדים, הוא גם מי שבין שלל תפקידיו גם יושב בראש הועד המנהל של מוזיאון ישראל, וגם מי שישב בראש ועדת האיתור שבחרה בד"ר נוימן, יחד עם עו"ד אהרון אברמוביץ, שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד המשפטים ומנכ"ל משרד החוץ, תחת השרה ציפי לבני, שביקשה ממנו להמשיך איתה ממשרד המשפטים למשרד החוץ. אינני יודעת מי קדם למי בהנהלת המוזיאון, המקורב ללבני או המקורב לנתניהו, אבל כנראה ששני המכובדים עתירי הפעלים, שקשורים לאישים פוליטיים הרבה יותר משהם קשורים לתחום האמנות, נועדו לאזן זה את זה, וכך כנראה מנהלים בישראל מוזיאון לאמנות: כל פוליטיקאי שולח את מקורבו ונאמנו לטפל בעניין, ויחד מקימים קואליציה של פוליטיקאים לניהול מוסד מקצועי מוביל שנודעת לו השפעה לא מבוטלת על שדה האמנות בישראל הקטנה, שאמניה מתקשים למצוא מקומות ראויים להציג בהם את יצירותיהם. אליהם נילוו הד"ר אריה גניגר, שהוא ד"ר לרוקחות ובעל ניסיון רב בניהול חברות בתחום הפרמצבטיקה והתמרוקים – אבל לא קשור לתחום האמנות, וגם עו"ד אלינוער מזוז, שהיא משום מה רק חברה משקיפה, למרות שבקיאותה בתחום האמנות בוודאי איננה נופלת מזו של שלושת האחרים. נעמה ריבה כותבת בפשטות אלינוער מזוז, ואיננה מציינת את תוארה של עו"ד מזוז, שהיא משפטנית מוערכת מאד, שכיהנה כמישנה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל ועמדה להתמנות לתפקיד היועצת המשפטית של המשטרה, כאשר בעלה מני מזוז התמנה ליועץ משפטי לממשלה, וכדי למנוע ניגוד עניינים ולזות-שפתיים היא ויתרה על המינוי ופרשה. נעמה ריבה, שציינה את תואר העו"ד של יצחק מולכו ואהרון אברמוביץ, כתבה רק אלינוער מזוז ללא התואר עו"ד, אולי משום שסברה שעו"ד מזוז התמנתה לתפקיד רק משום היותה רעייתו של מני מזוז, ואפשר שכך אכן הדבר, שהרי מדינה שבה מתמנים לכל דבר ועניין שליחיו המיוחדים של ראש הממשלה שהם גם מקורביו או קרובי משפחתו בדרגה כזו או אחרת, עלולה לעורר את הרושם שקרבת משפחה לאדם כזה או אחר הינה בהחלט קריטריון סביר למינוי. ובכן ועדת האיתור כוללת שלושה עורכי דין מכובדים ורבי ניסיון – בתחום המשפט, וד"ר אחד לרוקחות ומנהל חברות פרמצבטיקה, ואף לא אדם אחד שמקצועו אמנות או אוצרות.
אבל התמיהות אינן מסתיימות כאן. תמיהה גדולה עוד יותר מעורר סיפור אגודת ידידי המוזיאון בארצות-הברית, שמסתבר שהיא יצירתו, כמעט רכושו הפרטי, של המנכ"ל הקודם ג'ימס סניידר, שגייס עבור המוזיאון כספים רבים, ומסתבר שגם קיבל לכיסו סכומי עתק של מיליונים רבים כשכר או כעמלה נוספים על השכר הגבוה שקיבל באופן רישמי, עד כדי כך שחוששים במוזיאון שעזיבתו של סניידר את תפקיד המנכ"לות תגרום לכך שאגודת הידידים בארצות-הברית תסרב להמשיך ולתרום למוזיאון. זה כבר נשמע מטורף למדי. אם אנשים תרמו למוזיאון ישראל בהנהלת סניידר, מדוע שיסרבו להמשיך ולתרום אם עזב את תפקידו אחרי עשרים שנה, שהן זמן מאד ארוך לניהול מוזיאון בידי אותו אדם? האם מרמזים לנו כאן שלג'ימס סניידר יש חזקה על ניהול המוזיאון, ואסור לבחור לו מחליף? האם מוסוה כאן איום על הנהלת המוזיאון, שלא תעז לבחור לו מנכ"ל אחר? ואכן הכתבת לא הצליחה לברר מה מבין הדיווחים השונים על התפקיד שימשיך סניידר למלא במוזיאון נכון, אם כי גונבה לאוזניה שמועה שהסיבה להתפטרותו של הד"ר נוימן, עוד בטרם נכנס לתפקיד שאליו נבחר, היא המשך מעורבותו של סניידר במתרחש במוזיאון. מאירה פרי-להמן, שעבדה במוזיאון שנים רבות וכיהנה כראש האגף לאמנות, אמרה שסניידר היה מגייס כספים פנומנלי, אבל לדעתה לא היתה לו ההשכלה להתערב בתכנים, אבל הוא עצמו חשב שהוא כן מתאים להתערב בתכנים, וסכומי הכסף העצומים שגייס נתנו לו כוח להתערב בתכנים.
ואולי אין להתפלא על אנשי האמנות שהם מתרחקים ממוסד שאמנם נועד להציג ולטפח אמנות, אבל מנוהל בידי מקורבים של פוליטיקאים, ומגלגל כספים של יהודים אמריקאים שמשוכנעים שגם במוזיאון לאמנות שממומן לפחות בחלקו בכספי ציבור, בעל המאה הוא בעל הדיעה. אפילו מינוי של פרופסור לאמנות או אוצר בכיר כעלה תאנה לא נדרש לוועדת לאיתור מנכ"ל למוזיאון, וברור שגם בעניינים אחרים לא אנשי האמנות הם בעלי הדיעה. ופלא הוא שלניהול ואיוש תאגיד השידור הציבורי לא נשלחו עו"ד מולכו או עו"ד שימרון, או שניהם יחדיו, וזה כנראה מה שחמק מנתניהו בימים הרעים של מבצע "צוק איתן", שלו נעשה כן אפשר היה להניח לתאגיד לשדר ללא מורא.
כל זה נשמע מאד כמו כמה מהמחלות הכרוניות של שלטון נתניהו: הכוח והמעורבות הלגמרי בלתי סבירים של יהודים אמריקנים עשירים שמנצלים את כוחם להתעשר עוד יותר ולהכתיב את ההתנהלות במוסדות ישראלים, כשהם דוחקים הצידה את הישראלים המומחים בתחום ושולטים בכוח כספם ובכוח ההתרפסות שמתרפסים בפניהם נתניהו ומקורביו, שאף אותם הוא משליט בכל מקום ובכל עניין, תוך כדי שהוא עצמו דוחק הצידה מומחים ישראלים בתחומם לטובת מקורביו ולטובת יהודים אמריקנים – תמיד גברים, לרוב מפורסמים ועשירים, ויוצר מצב מעוות לחלוטין, שבו מקורבי ראש הממשלה נמצאים בכל מקום, ויהודים אמריקנים עשירים נמצאים בכל מקום, ושום דבר איננו מתנהל כהלכה, ולא על ידי מי שהוכשרו לדבר והתמחו בו, שהרי אמנות היא מקצוע ואוצרות היא מקצוע, כפי שדיפלומטיה היא מקצוע, ומקצועות אלה נלמדים ונרכשים בעמל רב על ידי מי שהוכשרו ומוכשרים לדבר תרתי משמע, אבל נתניהו תמיד יעדיף גבר מחוג מקורביו, רצוי יהודי אמריקני מרקע מסורתי ועשיר, עדיף רפובליקני, או לפחות מי שמרבה להסתובב בחוגי יהדות ארצות הברית ועשיריה, וכשמינויי המקורבים והקרובים והעשירים והמתעשרים יוצרים סבך שאין מוצא ממנו, נמלכים וממנים בלית ברירה אשה שצריך היה למנותה מלכתחילה, במקרה אחד זו הנגידה קרנית פלוג, וכעת זו המישנה למנכ"ל המוזיאון איילת שילה תמיר, שמונתה בלית ברירה לממלאת מקום זמנית למנכ"ל. שיהיה לה בהצלחה.