בביתו הישן של אחי המת
אין סימני חיים.
את חבלי הכביסה בחזית המרפסות
הסירו.
אפילו עציצים אינם פורחים שם. אפילו לא קקטוס.
שנים רבות לפני שמת
כבר לא היה זה ביתו של אחי.
גם הבית שמת בו לא היה שלו,
אבל הוא שמח להיות שם,
כאילו זכה לנופש אחרון
לפני מותו.
הבית הושאל לו כדי שיגסוס
תחילה שעון בכורסה הגדולה –
גם היא הושאלה,
אחר כך גסס במיטה לא שלו.
אנשים עברו לידו, אכלו לידו,
כאילו כבר מת,
לפעמים הפכוהו מצד לצד
זה הכאיב לו.
למרפסת מעולם לא יצא
לא הביט בחיים המהלכים בחוץ
רק בשעון
שתיקתק את רגעיו האחרונים.
עכשיו הוא מת, ואני מתפללת רק
למות במיטתי.
