במרס
1942, בהיותה בת 27 שנים, נקרעה יוליה פלדי, מורה לשפות בתיכון, מחייה השלווים בעיירה
לבוצ'ה בסלובקיה, ונשלחה לאושוויץ. המשלוח כלל אלף נשים צעירות, ומחנה אושוויץ היה
עדיין בשלבי הקמה. מיד עם הגעתן הן נדרשו להתפשט מכל בגדיהן, ראשן גולח והן הולבשו
במדים רוסיים ישנים וקבקבים. כל אחת סומנה במספר שהוצמד למדים, ומעתה ואילך זוהתה
במספר זה. כמה חודשים אחר כך יקעקעו את המספר על זרוען, בנוהל שיהפוך לנוהל קבוע
מיד עם הגעת האסירים, אבל תהליך הדה-הומניזציה של היהודים החל כבר מן הטרנספורטים
הראשונים, עם הפשטת האסירים מבגדיהם וגילוח ראשם, במאמץ לגזול מהם צלם אנוש, השלב
הראשון בדרך להשמדה.
את
זכרונותיה כתבה יוליה בשנות החמישים, אבל עוצמתו של ספרה, שקשה להניחו מהיד, היא
ביכולתה לשמר את תחושות התדהמה והאימה שחשו היא וחברותיה בזמן אמיתי, כאשר טיבו של
המקום שאליו הגיעו הולך ונחשף לפניהן בהדרגה. הן מגלות ש"היציאה לעבודה"
איננה לשם עבודה אלא לשם התעללות: מצעידים אותן בקור, בבוץ, בגשם, בשלג, כדי
להעביר לבנים מיד ליד מפה לשם ומשם לפה, מעמידים אותן שעות על רגליהן במסדרים,
מכים אותן ללא הרף ובלי שום סיבה, ומרעיבים אותן. הלכלוך שאינן יכולות להסיר מגופן
הופך במהרה לעינוי בפני עצמו. עם הזמן מגיעה לאוזניהן השמועה על המתה בגז, שהופכת
מוחשית יותר ויותר, כשריח הקרמטוריום עולה באפן.
יוליה
יכלה בקלות לסיים את חייה בעבודות הפרך בשדות שמחוץ למחנה, בצעדות הארוכות ברגליים
יחפות ופצועות שהביאו לקריסתן ומותן של הנשים, אבל היא היתה בת מזל. בת עירה סידרה
לה עבודה משרדית. בתחילה העבודה הזו מטילה עליה אימה: היא מחייבת להימצא כל היום
בהשגחה צמודה של אנשי אס-אס, אבל במהרה היא מבינה שהעבודה המשרדית הזו הצילה את
חייה.
העובדות
במשרדי האס-אס זוכות למקלחת ולמיטה נקייה, מאחר שאנשי האס-אס חוששים שאם תהיינה
מלוכלכות כמו האסירות האחרות במחנה, תדבקנה אותן בכינים. הפחד הזה של אנשי האס-אס
להידבק בכינים ובמחלות יציל את עובדות המשרדים פעם נוספת, כאשר הן תישלחנה לתופת
של בירקנאו, ותגלנה שיש מקום גרוע מאושוויץ. האסירות משכנעות את הממונים עליהן שאם
תישארנה בבירקנאו תידבקנה בכינים ובמחלות שיסכנו את אנשי האס-אס, ואלה משתכנעים
ומסדרים להן מקומות לינה במטה האס-אס במחנה. הימים הספורים שבילו בבירקנאו מבהירים
להן כמה בנות מזל הן, ומצד שני ממלאים אותן ברגשי אשמה כלפי חברות וקרובות שנמצאות
בגיהנום של בירקנאו, ורובן אינן שורדות.
יוליה שמועסקת
במשרד ברישום האספקה למחסן המרכזי של האס-אס, מתוודעת לנשים המועסקות במחלקה הפוליטית,
זו שמתעדת את השמדת היהודים, ומכינה רשימות של אסירים שהושמדו. ההיכרות הזו תציל
את חייה של יוליה פעם נוספת. כאשר יחליטו לקצץ בכוח האדם במשרדים ולשלוח אותה
וחברות נוספות שוב לבירקנאו למות בטוח, היא מצליחה למצוא עבודה משרדית חדשה במחלקה
הפוליטית, וכעת גם היא מכינה רשימות של נרצחים, ושוב במזל היא מתמנה לתעד את
הלידות במחנה, תפקיד שמזכה אותה ביחס חביב אפילו מאיש האס-אס הנורא ביותר.
ההישרדות
במחנה מצטיירת לא רק כפרי הגורל. הדבר האחרון שאפשר לומר על הנשים הסובבות את
יוליה הוא שהן פסיביות. ההיפך הגמור מכך: הן עסוקות כל הזמן במאמץ להציל את עצמן
ואת חברותיהן, לנחם אותן ולעודד אותן. לא תמיד זה מצליח. הן מתמודדות כל העת עם
מותן הנורא של חברות וקרובות שגורלן לא שפר עליהן, ועם רגש האשמה שהדבר מעורר בהן.
בין השורות אנו מבינים שיוליה חולמת כל העת לפגוש את אהובה אחרי המלחמה. אבל היא
עתידה לגלות שהוא לא שרד.
מאבק
ההישרדות הוא בלתי פוסק, ההשמדה אורבת כל העת. גם התקרבות הרוסים איננה פוטרת
מחרדת המוות. מחנה אושוויץ מפונה והנשים נשלחות בצעדת מוות למחנה זכסנהאוזן, ומשם
ברכבת למחנה ראוונסבריק. יוליה מותשת ואיננה מאמינה שתשרוד. כמו שורדי שואה רבים,
החודשים שלפני השחרור הם הנוראים ביותר עבורה. אבל החברות אינן מניחות לה למות
ונושאות אותה עימן למלכוב. גרמניה קורסת ויוליה ניצלת. חוזרת לשאת שם ולהיות שוב
אדם.
יוליה
פלדי התישבה בברטיסלבה ונישאה ליוליוס שקודה. היא לימדה שפות באוניברסיטה של
ברטיסלבה ותרגמה ספרים לסלובקית. ילדים לא נולדו לה. באפריל 1971 שמה קץ לחייה. מה
הכריע את יוליה ששרדה זוועות כה רבות? סיוטי הזכרונות, או רגשי האשמה על כך שהיתה אחת
מבנות המזל הבודדות ששרדו את התופת?
פרופ'
חנה יבלונקה, שאמה, הרופאה רבת-הפעלים ד"ר ויולה טורק, היתה חברת ילדות של
יוליה, יזמה את התרגום וכתבה מבוא לספר. גם מי שהרבה לקרוא על השואה ימצא את עצמו
מרותק לסיפורה עתיר התהפוכות של יוליה, לדמויות שמקיפות אותה, החברות רבות התושיה
שמצליחות להציל זו את זו, האסיר הפולני שמתידד איתה ומסייע לה ולחברותיה, ואפילו
אנשי האס-אס שמתגלים לעתים ברשעותם ורצחנותם המפלצתית, ולעתים דוקא כבני אדם
עלובים, עצלים ופחדנים, שמעדיפים לשרת במחנה המוות כדי לפטור את עצמם משירות בחזית.
גם בגיהנום שיצרו בני אדם משחקת הקומדיה האנושית.
יוליה
שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, תרגם מסלובקית אברי פישר,
יד ושם,
ידיעות אחרונות, 2022
84
שנים לליל הבדולח
