עזה שייכת לרשות הפלשתינית

 

נדרש לי הרבה זמן להבין שמה שנשמע כאמירה שקולה ומפוכחת: "אם נמוטט את החמאס נצטרך לשלוט בשני מיליון פלשתינים בעזה ולדאוג להם", הוא בעצם ספין מבית מדרשו של נתניהו, שראה בחמאס את תעודת הביטוח כנגד הקמת מדינה פלשתינית. אני קוראת הבוקר בכתבתו של גידי וייץ ב"הארץ" - ומתקשה להאמין - את הציטוט מדברי נתניהו בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלשתינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס." והוא המשיך: "זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלשתינים בעזה לבין הפלשתינים ביהודה ושומרון." הגישה הזו של נתניהו הלכה והתעצמה עם חתימת הסכמי אברהם והמגעים לנורמליזציה עם סעודיה. קשה לתאר כמה יוהרה, שחצנות וטיפשות עלו מההתבטאויות של נתניהו ומקורביו בהקשר לדיונים על נורמליזציה עם סעודיה: "ראש העיר רמאללה" – כך הם מכנים את אבו-מאזן כדי להתכחש לעובדה שהרשות הפלשתינית הינה ישות מדינית שנועדה להיות מדינה פלשתינית בדרך – "לא יקבע את פרטי ההסכם עם סעודיה." בנוסף לזלזול השחצני באבו-מאזן, הופצו מכיוון הממשלה מסרים שאין צורך בוויתורים מדיניים לפלשתינים, אלא די בכספים שיועברו אליהם מסעודיה כדי לרצות אותם, כאילו יש בעולם עם שימכור את שאיפתו למדינה עצמאית תמורת בצע כסף, אבל ממשלתו של נתניהו תמיד התכחשה ללאומיות הפלשתינית ולשאיפת החירות המפעמת בפלשתינים שמאסו בשלטונם היהיר של היהודים, ובמיוחד בשלטון המתנחלים המתעללים בהם מבלי שממשלת ישראל עוצרת בעדם.

ואם לחזור לאמירה שהזכרתי בתחילת דבריי, היא מעמידה כביכול שתי אפשרויות בלעדיות: שלטון החמאס בעזה, בהסכמת אם לא בתמיכת ישראל, או שלטון ישראלי ישיר על עזה. אבל ישראל איננה צריכה לשלוט בעזה, לא ישירות ולא בעקיפין, וגם לא החמאס שהשתלט עליה בכוח, אלא הרשות הפלשתינית. על פי הסכמי אוסלו שיש להם תמיכה בינלאומית רחבה, עזה היא חלק מהרשות הפלשתינית, וישראל אף התחייבה למסדרון יבשתי שיחבר בין שתי הטריטוריות הפלשתיניות, והאינטרס הישראלי האמיתי הוא לשים קץ לשלטון הטרור של החמאס בעזה ולהשיב אותה לשלטון הרשות הפלשתינית, שיש לה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, ושאיננה מעודדת טרור נגד ישראל, ובוודאי שאיש מבין בכיריה איננו מתכנן פעולות צבאיות אכזריות ומזעזעות נגד ישראל כפי שחולל החמאס. כמובן שגם מאזורי הרשות הפלשתינית יוצאות פעולות טרור נגד ישראל, אבל למרבה הצער פעולת החמאס שהצליחה לפגוע בנו בצורה כה קשה וכה אכזרית, מגמדת את הטרור הפלשתיני מהגדה, שגם הוא מונע לא פעם מיוזמה של אנשי חמאס שפועלים בתחומי הרשות.

נתניהו הניח לנמר טורף לצמוח לממדים מפלצתיים ממש מתחת לחלוננו, במחשבה שמאפיינת אותו גם בעניינים אחרים, שהוא תמיד יצליח לתמרן את כולם כרצונו, למרות כל האזהרות שקיבל מגורמי המקצוע והתעלם מהן בשחצנות: הוא חשב שתמיד יוכל לחמוק מהזעם הפלשתיני על ידי הזרמת כספים אליהם מגורמים שונים, ושיוכל גם להימנע מסכנות בטחוניות שמהן הזהירו אותו כל הגורמים הביטחוניים כשהוא מתחמק מהם בגסות-רוח, כפי שסירב לתחנוני הרמטכ"ל להיפגש אתו לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, וגם להמשיך בחקיקה להשתלטות על מערכת המשפט כדי לחלץ את עצמו ממשפטו. אבל כל הכדורים נפלו לארץ וכל הפנטזיות קרסו. מי שמשלם את המחיר הנורא הם כמובן אזרחי ישראל, ששמונה מאות מהם כבר שילמו בחייהם על היוהרה, השחצנות וגם הטיפשות – כן, הטיפשות של בנימין נתניהו, הנערץ על חסידיו כגאון, ועד כה טרם שילם כל מחיר על האסון שהמיט על תושבי ישראל.