אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

מלחמת נתניהו

 

 כולם שמו לב למתקפה הפשיסטית בזירת הפיגוע של צמד רצח רבין, נתניהו את בן-גביר, על בית המשפט, אבל התעלמו מדבר נורא עוד יותר שנתניהו אמר, מפני שהוא נשמע כל כך מובן מאליו: "אנחנו במלחמה!" הוא הכריז, אותן שתי מלים שהכריז חגיגית כבר בשביעי באוקטובר ההוא: "אנחנו במלחמה!" ונשמעו לי מוזר באותו יום, מפני שהוכרזו מאד בחגיגיות, כאילו היה מדובר במשהו נפלא ולא באסון מחריד, ומפני שתמיד אמרו שנתניהו נרתע ממלחמות ומבקש שקט בכל מחיר. רק מאוחר יותר הבנתי שבכך הכריז על אסטרטגיית ההישרדות שלו – מלחמה אין-קץ, וכעת כשהכריז שוב "אנחנו במלחמה" התייחסו לכך כאילו ציין שכעת יום והשמש זורחת, כאילו מובן מאליו שאנחנו במלחמה ואי אפשר אחרת, אבל הוא לא אמר זאת כדי לתאר מצב קיים אלא כדי לתאר מצב רצוי מבחינתו: מלחמה אין-קץ. הוא אמר זאת כדי להודיע שהמלחמה לא תיפסק מבחינתו, בוודאי לא כל עוד הוא זקוק לתירוצים להתחמק מהחקירה הנגדית במשפטו, לא כל עוד הוא רוצה לכהן כראש ממשלה, והוא רוצה לכהן כראש ממשלה לנצח. הוא הכריז שאנחנו במלחמה כי אין לו שום כוונה לסיים את המלחמה בעתיד הנראה לעין. הוא רוצה מלחמת אין-קץ. והוא דואג לחרחר מלחמת אין-קץ. הפעם לא רק בעיצומו של משא ומתן לעסקה, אלא נגד האנשים שהתכנסו להכריע לגבי עסקה, בעודם דנים בעסקה. הפעם טרפדה הממשלה את העסקה מהמקפצה.

והיו אנשים שעוד לפני שיצא בית המשפט לפגרת קיץ, כבר ניבאו שכאשר תתחדש החקירה הנגדית יחרחר נתניהו עוד מלחמה, וידאג לחולל מצב חירום. והיו כאלה שחשבו שגם המלחמה באיראן נועדה לאותה מטרה, לבטל דיונים, וכך גם קרה וקורה גם עכשיו. וכבר אין יודעים האם לצורך סיכול המשפט או לשימור ממשלת הטירוף שפועלת כעת לגרש את תושבי העיר עזה ולהחריב אותה, כאילו לא הוחרבה מספיק. חוסר האונים של הציבור הוא נורא, ועליו נוסף הפחד להודות חלילה שאינך מעוניין בהריגת אנשי חמאס, אלא בסיום המלחמה והשבת החטופים. הכל פוחדים שיגונו אם לא יפגינו די פטריוטיות, כאילו הטירוף להרוג בכירי חמאס ופחות בכירים בכל מחיר, בלי להתחשב בתוצאות, הוא הפטריוטיות בהתגלמותה. כאילו לרצות בסיום המלחמה, בחיי שלווה, בשיקום ההריסות ושיקום קורבנות המלחמה על פני הרג מחבלים זו בגידה. וכל שכן לאחר שנתיים של מלחמה שוחקת ומשתקת, ולאחר הפיכת רצועת עזה לעיי חורבות.

מכל מקום הפיגוע בצומת רמות שבו נרצחו ששה אנשים ונפצעו רבים נוצל עד תום: נתניהו הופיע במהרה בזירת הפיגוע יחד עם בן-גביר, ומיד תהו הפרשנים האם כך הוא נוהג בדרך כלל, ובכן לא. כך נהג בימיו של רבין כדי לרקוד על הדם, וגם בימי ממשלת בנט-לפיד הסביר שהממשלה אשמה בפיגועים כי היא חלשה, וחולשתה מעודדת טרור, בניגוד אליו, שהוא כידוע חזק מול החמאס כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר, אבל בכך אשמים כולם חוץ ממנו, אותו לא הזהירו ולא העירו בזמן, למרות שכולנו שמענו את גלנט מזהיר מסכנה בטחונית אם תימשך המהפכה המשטרית, וכולנו ראינו את הרמטכ"ל וראש אמ"ן רודפים בכנסת אחרי נתניהו שמתחמק מהם לפני ההצבעה על עילת הסבירות, וכולנו שמענו את נתניהו מסביר שההתרעות מפני מלחמה מוגזמות, כי הוא תיכנן את המהפכה המשטרית לצורך הימלטות מתוצאות משפטו ולא רצה לשמוע שום אזהרות, וגם כעת איננו רוצה לשמוע שום אזהרות מפני קריסת מעמדה המדיני של ישראל שאי אפשר שלא להבחין בו. גם את מעשיו של בן-גביר ועליותיו להר הבית, שלפי דברי בכירי החמאס בעצמם היו מניע מרכזי למתקפת שביעי באוקטובר, שלא במקרה כונתה מבול אל-אקצה, ומשפיעים מאד גם על היחס לחטופים, שמוכים ומורעבים באמתלה שכך נוהג בן-גביר באסירים הפלשתינים, גם מעשים ודיבורים אלה עוברים ללא כל התנגדות או ריסון מצד נתניהו, ההיפך מכך: הוא מחרה-מחזיק אחרי בן-גביר כאחרון נערי הגבעות. הפיגוע נוצל עד תום: גם שימש כביכול סיבה למתקפה הזדונית בדוחה, שנועדה לסכל השבת חטופים לזמן רב ואולי לגרום למותם, גם נוצל למתקפה על מערכת המשפט וליישור שורות עם בן-גביר, גם החניף לחרדים שנתניהו מייחל להשיב לממשלתו, בניגוד לתושבי ניר עוז שאסון גדול בהרבה לא גרם לנתניהו לבקרם בטרם חלפה שנה ומחצה, כי הרי אי אפשר להתנהג לקורבנות אסון שאינם מצביעים לנתניהו כמו לאלה שמצביעים לו ושלטונו נסמך עליהם, והכי חשוב: הדיון בבית המשפט, המשך חקירתו הנגדית של נתניהו, בוטל ביום הפיגוע, ואולי איפשר לבטל דיונים נוספים באמתלת החמרה במצב הביטחוני.

כמובן שהיום, אמרה אחת המגישות כשנתניהו הופיע בזירת הפיגוע, הוא היה חייב לבטל את דיון ולנהל את האירוע. זהו, שלא: הטיפול בזירת פיגוע מבודד כלל איננו דורש התערבות של ראש הממשלה: המשטרה, מג"ב והשב"כ אינם זקוקים לראש הממשלה כדי לטפל בצד הביטחוני של הפיגוע, גם כוחות ההצלה ובתי החולים יודעים להתמודד היטב עם הטיפול בנפגעים, וכך גם זק"א. לכולם יש למרבה הצער הרבה ידע וניסיון בטיפול בזירות פיגועים, ובמחוז ירושלים בפרט. ראש הממשלה יכול כמובן לבקר בזירה ובבתי החולים כדי לראות במו עיניו וכדי לעודד את הקורבנות וקרוביהם, אך את זה אפשר בהחלט לעשות כמה שעות אחרי הפיגוע, מבלי לבטל את הדיון המשפטי, אלא אם כן ביטול הדיון הוא המטרה האמיתית.   

כשנזכרו פתאם בחופש הדיבור

 

משום מה דווקא אתמול בערב החליט תאגיד השידור הציבורי לשדר את סרטה של נטע שושני "1948 – לזכור ולשכוח", שבמשך שנתיים עוכב שידורו בלחץ גורמי ימין. דווקא אתמול, כשבמקרה, התנהלה הפגנה גדולה בירושלים נגד כיבוש העיר עזה, שבה דיברו אמהות החטופים עינב צנגאוקר, ענת אנגרסט וויקי כהן, ודרשו להפסיק את המלחמה ולהשיב את בניהן בעסקה. בירושלים רבים ממארגני ההפגנות הם אנשים דתיים שומרי שבת, ולכן ההפגנות במוצאי שבת מתחילות רק בתשע בערב ואפילו מאוחר יותר. אמנם קראתי שהורי החטופים דיברו גם במהלך הצעדה שהתקיימה מוקדם יותר, מגשר המיתרים למקום ההפגנה בכיכר צרפת, אבל נאומי שלוש האמהות בכיכר צרפת, שבה התכנסו אלפי אנשים בנוסף לצועדים, נשמעו קרוב יותר לשעה עשר, ואינני יודעת מה מהם שודר בערוצי החדשות בטלוויזיה. כששבתי הביתה מההפגנה היה כבר שידור סרטה של נטע שושני בעיצומו, ואילו בערוץ 12 שודרה תכנית "מאסטר שף", ובערוץ 13 "האח הגדול". בשום ערוץ לא שודרה ההפגנה במלואה, וגם לא סוקרה הפגנת ההמשך, שבה ירדו חלק מהמפגינים, במיוחד אנשי crimeminister, אל עבר ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה 35 שהוסב למעון רשמי, וזעקו "אתה הראש אתה אשם" וקראו להתפטרות נתניהו ולהשבת החטופים.

אני מאד בעד שידור סרטים היסטוריים על מלחמת השחרור וכל נושא היסטורי אחר, בוודאי כאלה שמתבססים על חומר ארכיוני ומנסים להציג תמונה אמיתית ככל האפשר. אבל השימוש הזה בהקרנת סרט, שלכאורה מדבר לקהל שמאלני, כי הוא מרבה לעסוק בתופעות של הרג חפים מפשע וביזה על ידי חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים, ששנתיים עוכב שידורו והבמאית נרדפה בעילות שווא כאלה ואחרות, דווקא בערב שבו מתקיימת הפגנה כה סוערת, וכה בלתי נוחה לממשלה, שבה משמיעות אמהות החטופים אמירות כה קשות ומרות נגד ראש הממשלה שמתעתע בהן, שלא לומר מתעלל בהן, כבר כמעט שנתיים, וענת אנגרסט משמיעה את הקלטת שיחתה עם הקצין שמודיע לה כי בנה בסכנת חיים, כי ראש הממשלה החליט לסכן את חיי החטופים ואולי גם לגרום למותם כדי לשרת את ענייניו, שדווקא בערב כזה, כשהחדשות הן מה שמתרחש ברחוב עזה בירושלים, וכשהמטרה היא ניסיון נואש להציל את חיי החטופים מידי חמאס ומידי ממשלת הדמים שממיטה עלינו אסון אחר אסון, אני מרשה לעצמי להרים גבה, האם לא בחשה כאן יד זדונית בערב השידורים הזה, כדי למנוע מהקהל בבית, לצפות ולשמוע ולפחות ליטול חלק כצופה וכמאזין בהפגנה החשובה הזו, שראוי היה שכל הערוצים ישדרו את כולה, או לפחות יעקבו אחריה ויפרצו לשידור מדי פעם, ויביאו את דברי האמהות לאזרחי ישראל, לפחות לאלה שעדיין מעוניינים לדעת מה באמת קורה במדינה, ולא מסתפקים ביניקת רעל מעטיני ערוץ 14. כל זה הזכיר לי את ההדלפות לצהובון הנפוץ הגרמני "בילד צייטונג", כדי להסות את קולות המחאה על טרפוד העסקאות והכניסה לרפיח, שהובילה לרצח החטופים שלאחרונה צוינה שנה לאותו יום שחור שבו נודע דבר מותם, שעורר זעם כה רב.

מעט נחמה מצאתי דווקא בתכניתו של אברי גלעד שהפעם צוות לו ג'קי לוי, בעצמו קרוב משפחה של חטופים, אבל הקול המנחם היה זה של יעל שבח, אלמנת הרב רזיאל שבח ז"ל שנרצח בפיגוע בשנת 2018. היא אמרה שהיא מפחדת להביע את דעתה, אבל שהיא חושבת שעדיף להפסיק את המלחמה, כי להמשך המלחמה יהיה מחיר בחיי אדם. וגם אם בעוד חמש שנים נצטרך להילחם שוב בחמאס שישקם את עצמו, עדיין נרוויח מהפסקת המלחמה שתאפשר לנו להתאושש ולצבור כוחות חדשים. יעל שבח סיפרה שפחדה לפרסם את משאלתה הצנועה הזו לסיום המלחמה, ולא אמרה ממי היא מפחדת, אבל לא היה קשה לנחש מי מנסה לסתום באלימות מילולית, ולא רק מילולית, את פיהם של כל מי שכל משאלתם היא לשים קץ להרג ולהרס הבלתי נגמרים. אבל יש קולות שאי אפשר להשתיק בהטלת אימה וגם לא במניעת סיקור: קולה של יעל שבח נשמע, וגם קולן של אמהות החטופים לא יושתק, ולא יעזרו למשתיקים לא כוחם ולא אלימותם.   

   

יהושע קנז / בדרך אל החתולים

באותו רגע נורא בספר – שלא חסרים בו רגעים נוראים – הרגשתי צורך לדפדף לעמוד השער ולראות מתי התפרסם הספר – בשנת 1991, לפני יותר משלושים שנה, וחשתי כמו למול נבואה ישנה שבזמן אמיתי לא היטו לה אוזן, ואינני זוכרת כמה שנים מונח אצלי הספר ורק כעת קראתי אותו, ומלבד הטלפונים הציבוריים ששוב אין בהם צורך, לא התיישן בו דבר, הכל כמו נכתב היום. הרגע שזעזע אותי הוא הרגע שבו אלברט, בנה האלים, וככל הנראה המטומטם למדי, של הקשישה החביבה סניורה, שבאחד הימים צנחה ומתה בחדר הרחצה בבית החולים השיקומי שהוא זירת התרחשותו של הרומן, מכה מכות רצח את הסניטר הערבי רפיק, המכונה בבית החולים רפי, לאחר שאחת החולות מספרת לו שרפי הוא זה שהוציא את גופת אמו המתה מחדר האמבטיה, כי "מי הרשה לו לשים אצבע על האמא?" ובעוד אחיו ויקטור מנסה לדבר על לב איש הביטחון בזכותו של אחיו, צועק אלברט: "אתה לא מבין שום דבר. הערבי הרג לנו את האמא."

גיבורת הספר, המורה לצרפתית בגמלאות יולנדה מוסקוביץ', תפגוש שוב את רפיק כשינקה את חדר המדרגות שלה, ויתכחש לכך שנפגשו או הכירו אי פעם קודם לכן. וגם שם מתקומם השכן, דווקא בחור צעיר: "מה אתם מביאים ערבים לעבוד פה? יום אחד הוא יוציא סכין ויהרוג מישהו."

יום ולילה אנו שומעים על "המתפכחים" בעקבות טבח השביעי באוקטובר, ואני קוראת ושואלת את עצמי האם באמת משהו השתנה בעקבות הטבח, או שכבר עשרות שנים אנו חיים בתוככי השנאה והאלימות, שאינה חסה על איש, שקועים בה עד כדי כך שכבר איננו רואים את עצמנו, לאיזו מכונת אלימות הפכנו בעצמנו, עד כמה אנו מוכנים לזרוע מוות והרס, כמה גדולה האטימות לסבלו ואפילו למותו של הזולת, ועד כמה מה שאמור היה לאחד אותנו למול האויב רק קורע אותנו מבפנים, משלח יד איש באחיו, איננו מותיר מפלט מהאלימות והרוע.

במה שאמור להיות שגרת בית חולים מוגנת רוחשת כל הזמן אלימות. פיכמן דוקר בסכין את חברו כגן, פאולה הדמנטית נשכבת במיטותיהם של אחרים ומאיימת שאביה יבוא ויהרוג את כולם. החולות רבות ביניהן, וגם כאן המוצא ממלא תפקיד: הספרדיות נגד הפולניות. קנז עצמו מקפיד לציין, מי מהחולים הוא ממוצא מזרחי, כאילו דווקא במקום שבו יכולים אנשים לחבור זה לזה על בסיס סבלם המשותף ופגיעותם האנושית, דווקא שם אדם לאדם זאב, וחשוב כל כך מי יהודי  ומי ערבי, מי פולני ומי ספרדי, ומי בכלל יליד הארץ והעברית היא שפתו. ובנוסף לאלימות, הכבושה והמתפרצת, רוחשות כל העת מזימות סביב החולים, וגם יולנדה מוסקוביץ' תגלה שאין לה מנוס מלהיות מנוצלת, ועליה לבחור בבחירה הפחות גרועה, בין הנוכל שמנצל את עבודתו בבית החולים לשכן את החולות במוסד גרוע ולהשתלט על דירותיהן ורכושן, לבין נוכלת פחות אכזרית, שמוכנה לטפל בחולות עד מותן, בתמורה לכך שיורישו לה את דירתן, וכך היא עושקת אותן רק לאחר המוות. ליולנדה אין זה אכפת, רק מה שיקרה לה בחייה מעניין אותה, כי אין לה ילדים ולא קרוב וגואל.

אין ליולנדה מפלט מן האלימות, הבדידות, הטירוף, לא בבית החולים ולא בביתה, וגם מעט נחמה ואנושיות עליה לרכוש בכסף. בבית החולים היתה עדה למותה הטבעי, אך המטלטל, של סניורה, וגם בשובה לביתה היא עדה למוות אלים ומטלטל. איש לא יראה לה מקום שבו אפשר לנשום.

אם לא קראתם את הספר הזה, אל תחמיצו את אחד הרומנים הטובים ביותר בשפה העברית, ואם כבר קראתם אותו, שובו אליו וקראו אותו שוב לאור הימים הנוראים האלה שבהם אנו חיים, צפו במראה הנוראה שהוא מציב מול פנינו, והקשיבו לתשובתו הנוראה לשאלה מה נהיה מאיתנו, או בעצם מה היינו כבר פעם, מזמן.

 

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד, תשנ"א

רוברט דנקן / שמש אוגוסט

 

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

רוֹבֶּרט דַּנְקֶן / שֶׁׁמֶשׁ אוֹגוּסְט

אֱלֹהֵי הַחֹם הֶעָצֵל, בְּדֶרֶךְ בּוֹהֶקֶת זוּ

אַתָּה שׁוֹלֵט בַּכֹּל.

וּמֵעַל הַשָׂדוֹת הַיְּרֻקִּים הַקְּמֵלִים

תַּחַת שַׁלְהַבְתֵּךָ,

צְמָחִים פִּרְאִיִּים צְמֵאִים אֵלֶה

מַצְמִיחִים ג'וּנְגֶל בֵּיתִי

לְהָגֵן עַל פִּרְיָם.

מִכֹּל הַדְּבָרִים הַנִּסְתָּרִים, אֲנִי שָׁר,

מַמְתִּין לְחַסְדֵי הָעֶרֶב.

Robert Duncan

August Sun

God of the idle heat, in this glaring road

you dominate all.

And over the green fields wilted down

under your blaze, these

thirsty unruly plants grow a jungle domesticity

to protect their fruit.

Of all hidden things, I sing, waiting

For evening' grace.

שבוע של אשפוזים

 

אחרי כמעט שבוע של אשפוז וטיפולים שיחררו את אושר מבית החולים והעלינו אותו הביתה באלונקה, ואתמול הוא הצליח לרדת למטה, אבל לא הצליח לעלות. למזלי השכנים באו לעזור לי,  והשכנים החביבים מקומה ראשונה הציעו שנעביר אותו דרך הדירה שלהם לחצר. אי אפשר ללכת איתו ישירות לחצר כי היא מוקפת גדר של חצי מטר בערך וגם לי קשה לעלות אליה, אבל דרך דירת השכנים אפשר לעבור לחצר בקלות ונראה שאושר מרוצה מהסידור הזה. עכשיו אני מחפשת לשכור לנו דירה קטנה בקומת קרקע עם חצר, שאושר לא יצטרך לעלות מדרגות, כי הבנתי שבגילו אי אפשר לסמוך על זה שהמצב שלו ישתפר, וגם אם הוא ישתפר, שאני מאד מתפללת לזה, זה יהיה לתקופה מוגבלת. בהתחלה הייתי מאד מדוכאת מהכל אבל לאט לאט אני מתרגלת לרעיון וחושבת שאולי גם דברים רעים לכשעצמם יכולים לפעמים להוביל למשהו טוב. ארבעים ואחת שנים אני גרה בדירה שלי וקשה לי מאד לעזוב אותה, אבל עכשיו אין ברירה וגם אני לא באמת עוזבת, רק שוכרת דירה בסביבה, אז יותר קל להתרגל לרעיון, ואני אמשיך לבוא לדירה שלי, והבנות שלי תוכלנה להמשיך להתארח בה.

בבית החולים הייתי קצת מחוץ לזמן והספקתי לקרוא שני ספרים, ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה, בעצם לשגרה קצת חדשה, כי אני מורידה לאושר אוכל לחצר ומוציאה אותו רק פעמיים ביום ולא יושבת באמצע הלילה בגינת המשחקים ומסתכלת איך נתניהו חוזר הביתה ופותחים את תריס הברזל הגדול כדי להכניס את המכונית שלו למוסך, שמשם הוא עולה במעלית לפנטהאוז. המאבטחים שלו עזרו לי הרבה כשאושר לא הצליח ללכת, והמאבטחות אמרו לי אתמול והיום שבת שלום. כולם מכירים אותנו וכולם עוזרים כמיטב יכולתם, וזה מחמם את הלב, למרות שהמצב מדכא. יש אנשים שכועסים על המאבטחים, אבל אני כועסת רק על נתניהו והשרים שלו, שמפקירים את החטופים למוות ולא רוצים להפסיק את המלחמה וחושבים שככה הם יישארו בשלטון. אני מאד מקווה שהם טועים.

*

ביום ראשון התלבטתי אם לפני הנסיעה לבית החולים הווטרינרי אבקר בכיכר החטופים. ירדתי בתחנת שאול המלך כי זה הכי קרוב לאוטובוס לבית החולים בבית דגן, וראיתי המוני אנשים צועדים לכיכר החטופים עם בלונים צהובים ושלטים, אז החלטתי ללכת איתם. היה לי קשה ללכת כי החום היה בלתי נסבל, אבל היה מאד משמח לראות כל כך הרבה אנשים באים וממלאים את כיכר החטופים עד אפס מקום. אחר כך הלכתי לתחנת האוטובוס לבית דגן וחיכינו שם שעה ושום אוטובוס לא בא, כי התחילה צעדה מכיכר החטופים לתחנת השלום והכביש נחסם לתנועה. בינתיים סיפרתי לאשה שחיכתה איתי שהכלב שלי מאושפז בבית דגן והבת שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נסעה לבקר את חמותי שבדיוק אושפזה עם דלקת ריאות והיא ניצולת שואה בת מאה שנה. האשה שחיכתה איתי הזמינה מונית ואני הלכתי לתחנה לנסוע ברכבת לצומת חולון כדי לפחות להתקרב לבית דגן. כשירדתי מהרכבת פגשתי שוב את אותה אשה שסיפרה שביטלו לה את המונית והיא החליטה לנסוע לצומת חולון ולבקש מבתה לאסוף אותה. התחלתי ללכת לתחנת האוטובוסים בצומת, אבל היא צעקה לעברי בואי בואי, ואמרה שהן יעשו מצוה וייקחו אותי לבית החולים. אמרתי להן שבעצם אני מאד תומכת בהפגנות לשחרור החטופים, ואם הכלב שלי לא היה חולה הייתי נשארת בהפגנה. הן השתדלו להיכנס הכי קרוב לבית החולים שלא יהיה לי הרבה ללכת, והאשה אמרה שמיד כשאגיע לבית החולים אשתה מים, כי כנראה הייתי די אדומה. הרופאה שאחראית על חדר האשפוז אמרה לי שיעשו לאושר אולטרסאונד רק מחר, כי הרדיולוגים הצטרפו לשביתה ועושים רק בדיקות חירום. אמרתי לה שלא צריך להתנצל, שחייבים לעשות הכל להציל את החטופים ואני תומכת בשביתה. היא מאד שמחה ובסוף האשפוז הפחיתה לי יום אשפוז מהחשבון בגלל שלא כעסתי על יום השביתה. מוכרחים לעשות משהו, ומה האזרחים כבר יכולים לעשות מול כזאת ממשלה, חוץ מהפגנות ושביתות? בערב אמרתי לבתי שהיה לי ביום הזה חוסר מזל וגם מזל. כנראה יותר מזל מחוסר מזל.

*

בבית החולים היה מאושפז גם לברדור זקן. הוא ביקש כל הזמן אוכל וליטופים. כשהייתי מלטפת את אושר והוא היה מחוץ לתא שלו, הוא בא והתחכך בי וביקש גם ליטופים. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה מאד חמוד. הוא היה הרבה מחוץ לתא שלו, כי כל הזמן הוא השתין בתא על השמיכות והסדינים ששמו לו, ואז המטפלים הוציאו אותו מהתא ושטפו את התא עם מים וסבון, ופרשו שמיכות נקיות וסדיניות חדשות שיהיה לו נקי ונעים, ואז הוא נכנס לתא ונעמד והשתין על כל המצעים הנקיים שרק פרשו לו והיו צריכים לנקות ולהחליף שוב ושוב וזה די התיש את הצוות. שוב, הם אמרו, שוב הוא השתין. אבל לא יכלו לכעוס עליו באמת כי הוא היה כל כך חמוד. יום אחד בא לבקר הבעלים שלו, בחור עיוור. הוא בא עם זוג חברים והחבר הוביל אותו. הוא שמח מאד לפגוש את כלב הנחייה הזקן שלו, והתרשם מהשיפור במצבו. כבר מזמן לא ראיתי אותו ככה, הוא אמר.

*

בחדר הקבלה היתה קשישה בוכיה. היא היתה לבושה קצת מוזר, במכנסי טרנינג כחולים עם פסים צהובים זרחניים, כמו שיוצאים לריצה בלילה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שיוצאת לריצה. הכלבה שלה נפגעה ממכונית והיתה בטיפול נמרץ. היא סיפרה שהיא שטפה את הבית והכינה מרק. שמתי עדשים, היא אמרה, וקילפתי גזר, והכלבה באה וביקשה לצאת, ורציתי רק לגמור להכין ואז להוציא אותה, והיא ברחה, ולא ראיתי אותה, ואז ראיתי שלוש שכנות מלטפות מישהו, וזו היתה הכלבה שנפגעה ממכונית והנהג ברח. התחלתי לבכות והשכנה אמרה שהיא תיקח אותנו לבית החולים. זרקתי על עצמי מה שמצאתי והשכנה הביאה אותנו לפה. איזו כלבה חמודה, היא אמרה, איזו כלבה יפה, והראתה לי תמונות שלה בטלפון הנייד. מישהי מטיפול נמרץ באה להגיד שהכלבה הפסיקה לנשום והיא בהחייאה. מפגיעת המכונית נגרם לה קרע בריאות. הקשישה התחילה שוב לבכות וביקשה שיתקשרו לבן שלה. הנייד שלה צילצל וזו היתה נכדתה שהתקשרה ושאלה: סבתא, הכלבה שלך מתה? הקשישה היתה מבולבלת. כמה דקות אחר כך באה הבחורה מטיפול נמרץ להגיד שהכלבה נפטרה. רציתי לנחם את הקשישה אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד. אמרתי לה רק שאני יודעת כמה קשה להיפרד מכלב, כי כבר מתו לי שני כלבים, אבל ידעתי שזה לא אותו הדבר, כי הם מתו בשיבה טובה והכלבה שלה היתה רק בת ארבע.

*

היתה עוד אשה מבוגרת בחדר הקבלה עם כלבה קטנה חמודה מאד. היא היתה מודאגת כי היא חיכתה המון זמן לבדיקת אולטרסאונד, ופחדה שלא יספיקו לעשות את הבדיקה באותו יום. היא אמרה שהכלבה שלה לא אוכלת. ואני ידעתי שזה סימן מאד רע. אושר דווקא טרף את כל מה שנתנו לו לאכול, וזה מה שעודד אותי. האשה סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני שנתיים וחצי, והיא מאד מתגעגעת לבעלה. הבנות שלה גרות רחוק והיא לבד עם הכלבה, בבית שנהיה גדול מדי בשבילה. אמרתי לה שגם אני גרה לבד עם הכלב, ואני מקוה שהוא יחיה עוד כמה שנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לגדל עוד כלב, ויהיה לי עצוב מדי בלי כלב, והיא אמרה לי שאסור לי לקחת עוד גור, רק כלב בוגר, ואני חשבתי כמה אושר היה קטן ומוזנח כשלקחתי אותו ואיך הוא גדל מהר והיה כל כך שובב, ועכשיו הוא זקן וקשה לו לעמוד על הרגליים. התור של הכלבה לאולטרסאונד הגיע. לקחו את הכלבה לבדה וביקשו מהאשה לחכות בקבלה. כשבאו לספר לה את התוצאות שמעתי רק קטעי דברים ואת המלה "מפושט". נזכרתי בגידול הקטלני שהרג את אחי ומאד התעצבתי בשבילה,

*

ישבתי מול התא הפתוח של אושר והוא שכב על השמיכות מבלי נוע. קמתי לשירותים והשארתי את דלת התא של אושר פתוחה, הרי הבאתי אותו לבית החולים כי הוא לא קם ולא הלך. כשחזרתי מהשירותים האח בוריס מאד כעס עלי: השארת את התא פתוח? לעולם אל תשאירי את התא פתוח. הוא קם וניסה לרוץ אחרייך. למרות שכעסו עלי הייתי מאד מאושרת ולא יכולתי להפסיק לצחוק: אושר קם וניסה ללכת אחרי, ורק צינור האינפוזיה הדקיק עצר בעדו. התמלאתי תקוה.

למחרת הוצאתי את אושר לחצר שליד חדר האשפוז אבל הוא החזיר אותי לחדר האשפוז ומשך אותי לכיוון היציאה מבית החולים. הוא ממש משך אותי, והבנתי שהוא באמת רצה לברוח מבית החולים וללכת הביתה.

*

בגלל שאת קוראת "הארץ", היא אמרה לי, אני מעזה להגיד לך שישראל היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה פשיסטית. גם אני חושבת ככה, אמרתי. היא אמרה שזה מה שהאנשים פה רוצים ולזה לא הסכמתי. הרבה אנשים לא מסכימים לזה. היא אמרה שלאנשים אכפת מהחטופים אבל לא אכפת להם ממה שקורה בעזה, והם כועסים על נתניהו כי הוא לא הורג את כל הערבים. גם לזה לא הסכמתי. אמרתי שכל מי שרוצה להחזיר את החטופים רוצה שיפסיקו את המלחמה, ושבהפגנות קוראים להפסיק את המלחמה. גם אלה שרוצים להחזיר את החטופים וגם אלה שרוצים שיפסיקו להרוג את העזתים, כולם רוצים להפסיק את המלחמה. בכלל אני חושבת שלרוב האנשים נמאס מהמלחמה הבלתי נגמרת. שאלתי אותה אם היא באה להפגנות והיא אמרה שלא, שבשביל לבוא להפגנות צריך תקוה. זה הזכיר לי את הדברים שאמר לי לפני שנים פרופ' יהושע רוטנשטרייך המנוח, כשניהלתי מאבק אחר והייתי קצת נואשת, ושאלתי אם לדעתו יש עוד תקוה וטעם להיאבק, והוא ענה לי "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש", ואני הבנתי שזה לקח לחיים. "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש". בסוף המאבק ההוא דווקא הצליח, כשכבר לא האמנתי. לפעמים צריך לתקוע בשופרות זמן רב, כדי שחומות יריחו יפלו, וצריך ללכת להפגנות, כי כדי להשפיע צריך מה שיותר אנשים, ולפחות כשהולכים להפגנות רואים שיש עוד אנשים שחושבים כמוך ואתה לא לבד. היא אמרה שבכל מקרה במוצאי שבת היא עובדת, שזה אולי נכון, אבל נראה לי שהיא בכל מקרה איננה הולכת להפגנות ולשום פעילות מחאה, ורק מקטרת. אם אנשים רק יקטרו ולא יפגינו, בוודאי שדברים לא ישתנו. חייבים להפגין ולמחות ולצעוק חזק ולדרוש, ומי שבאמת רוצה לשנות חייב לעשות את המאמץ.

*

ביום ששי נפטרה חמותי מדי שרק לפני חודש מלאו לה מאה שנה. היא היתה ניצולת טרנסניסטריה וניצולת צעדת המוות למוגילב. איכרה אוקראינית העסיקה אותה כעוזרת ואיפשרה לה להתחבא במרתף ביתה עם אחיה ואחותה הצעירים ממנה ולהביא להם אוכל וככה שלושתם שרדו את השואה. גם אחיה וגם אחותה מתו בטרם עת בשנות החמישים לחייהם. והם סבלו הרבה פחות ממני, אמרה מדי, כי הם היו קטנים והג'וינט הוציא אותם משם, והיא עוד נשארה עד שהצליחה לצאת מאוקראינה ופגשה ברכבת את חמי, ושלוש שנים הם היו במחנה הג'וינט באיטליה ברומא, באולפני הסרטים של הצ'ינה-צ'יטה ששם נולד בנם הבכור ושם הם נשארו עד שקמה מדינת ישראל ורק אז הם עלו לארץ, מדי היתה עובדת סוציאלית ועזרה להמון אנשים. היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה, כי הרגישה שהעבודה היא חייה. היא היתה בטוחה שתמות צעירה בגלל כל מה שעבר עליה, אבל חיה מאה שנה. לא סיפרו לה שבנה הצעיר מת לפניה, אבל בתי חשבה שהיא בכל זאת ידעה.

מוזר שגם מדי וגם אושר התאשפזו באותו זמן, אבל לפעמים יש צירופי מקרים כאלה, שקשה להבין. אני לא יודעת אם יש בזה איזה מסר בשבילי. לפעמים זה פשוט ככה כי זה מה שקרה.

הטירוף של כיבוש עזה

 

לאיזו רמת טירוף הידרדרה מדינת ישראל ועד כמה התנתקה משאר האנושות אפשר להבין רק כשמאזינים לדיבור בערוצי החדשות על הרעיון הנפשע והחולני של כיבוש עזה. אפשר לכבוש עיר בצורות שונות, אבל זו שממשלת הפושעים של ישראל בוחרת בה מזכירה יותר תיאורים תנ"כיים, וכנראה לא במקרה. כמובן מאליו מדברים על גירוש כל תושבי עזה לדרום הרצועה, למחנות אוהלים וכיו"ב, מה שכרוך ללא ספק בהרג ובמוות של תושבים רבים, הרג ומוות ישירות מידי צה"ל וגם בהרעבה ובחולי של רבים מהם, כאשר יושלכו מביתם ומפרנסתם על זקניהם וטפם ונשותיהם ההרות. אבל במקום להיחרד ולאבד את הקול מהטירוף האכזרי בלי גבול, בוחרים קריינים להתפלא דווקא על מדינות מתוקנות שמתפלצות מתכניות הזוועה של ממשלת ישראל שהן פשעים נגד האנושות, שעליהם צריכים ראש הממשלה והשרים להישפט ולהישלח לכלא לשנים רבות, אם לא לכל ימי חייהם, אם קשה לכם להבין לאיזו רמת טירוף הגיעה מדינת ישראל, נסו לחשוב שמישהו, שיש לו כוח לבצע זאת, היה בוחר להגלות את כל תושבי ירושלים, שהיא בערך בגודל של עזה, למחנות אוהלים במדבר יהודה או על שפת הים, כולל הזקנים והחולים, הילדים והתינוקות, להפציץ ולהרוס את ירושלים, ובהמשך לשלוח את תושביה להתגורר בדרום סודן ואולי גם באינדונזיה, ותארו לעצמכם שבעולם היו מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם, ומתפלאים שהיהודים זועקים לשמיים שיצילו אותם. עד כמה אפשר להיות מנוכר, ולו גם לאויב אכזר ורצחני, מבלי להבין שהפכנו בעצמנו לסוג של חמאס, ושככה העולם רואה אותנו, מפני שזה מה שנהיה מאיתנו, מפני שכמו שאנשים עומדים מוכי תדהמה מול האכזריות של שרי הממשלה כלפי החטופים ומשפחותיהם, כך כל אדם בעל לב מוכה תדהמה מהאכזריות של ממשלת ישראל כלפי העזתים, ומטירוף הנקמנות, ההרס וההרג הבלתי נגמרים שלה, ולא צריך להיות בשביל זה אנטישמי או פרו פלשתיני, מספיק שיש לך רגש אנושי מינימלי, בשביל שלא תוכל לשאת, לא את התכניות, ולא את הדיבורים, על כיבוש והרס והגלייה והרג, ובוודאי לא את המעשים, כאילו מדובר בהתנהלות נורמלית, ובהתעלמות גמורה מכך שכבר שנתיים ישראל כובשת את עזה והורגת בתושביה עשרות אלפים ועוד מדי יום, ושלא רק העזתים מותשים מהמלחמה הבלתי פוסקת, אלא גם הישראלים הגיעו לקצה היכולת ואנשים חולים ומתאבדים מרוב יאוש ממלחמה של ממשלה מטורפת שמורכבת מאנשים מופרעים ונבערים מדעת, שמעולם לא יצאו מחוץ לבועת המתנחלים, מעולם לא פגשו אנשים מחברות אחרות, מתרבויות אחרות, מעולם לא ניהלו שיחה -וגם אין להם יכולת לכך – עם מי שאיננו מבני חוגם, ואיננו משוכנע כמותם שהם שליחי אלהים, ושטבח החמאס היה נס נפלא שמתיר להם להרוג ולגרש את כל תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות. אם לא נסלק את האנשים האיומים האלה, שהשתלטו על מדינת ישראל בראשות נתניהו, שמזמן איבד את הקשר עם המציאות, וכפי שחתר להשתלט על בתי המשפט מבלי להטות אוזן לאזהרות מבכירי אמ"ן ומשר הביטחון יואב גלנט מפני הסכנה הביטחונית, הוא חותר כעת למלחמת שמד בעזה ואיננו רואה דבר מסביב, וגם אם הוא מבין יותר משריו מה משמעות התנתקותה של ישראל מהעולם, כולל מבני ברית חשובים, כפי שדהר לאסון עם המהפכה המשטרית, הוא דוהר כעת לאסון עם התכנית הנפשעת והמטורפת לכיבוש עזה, ואם לא נעצור ונפיל את ממשלת השטנים הזאת, האל יודע אנה אנו באים.

אושר חולה

 

כל השבוע לא כתבתי למרות שקרו הרבה דברים, וגם היום אני מסוגלת לכתוב רק על הכלב שלי אושר שלא נמצא איתי עכשיו, כי הוא מאושפז בבית חולים לחיות. כבר כמה זמן הוא מתקשה בהליכה, וכבר לפני שבוע הבנתי שהוא חייב לראות רופא, אבל לא רציתי לגרור אותו לרופא בחום של ארבעים מעלות, וחיכיתי יותר מדי, ואתמול בבוקר אושר לא הצליח לעמוד על הרגליים, והיום נאלצנו לאשפז אותו. בבית החולים שמו אותו על עגלה והוא דוקא אהב שמסיעים אותו על עגלה, אבל הרופאים רצו לנסות להעמיד אותו על הרגליים בחוץ, כי הרצפה בבית החולים חלקלקה מדי, והוא לא הצליח לעמוד והשאירו אותו לשכב שם בחוץ ואני ישבתי לידו ואכלתי ונתתי לו חתיכות בשר שהוא נהנה לבלוע, כי אני מקווה כל הזמן שאם הוא אוכל ושותה יש לו תקווה, ושתי נשים שחיכו שם לטיפול עם הכלב החולה שלהן אמרו לי כל הזמן להגיד לרופאים שיכניסו אותו לבית חולים ולא ישאירו אותו מסכן בשמש, ואמרתי להן שאני לא רוצה לריב והן אמרו זה לא לריב זה לדבר. בסוף האשה מהקבלה קראה למישהו ובאו והעלו את אושר על העגלה ואחר כך לקחו אותנו לחדר האשפוז שיש שם הרבה תאים, תאים קטנים לכלבים קטנים ותאים גדולים לכלבים גדולים כמו אושר. בעצם אושר היה הכלב הכי גדול שם ומילא את כל התא. הביאו לי כסא פלסטיק אדום שאני אוכל לשבת שם מולו שהוא יראה אותי ואני אראה אותו. הוא היה מותש ורצה מאד לישון, אבל הכלב שבתא לידו נבח כל הזמן בלי הפסקה, וכשאושר רצה לישון ולנוח הוא מאד הפריע לו וגם לכל הכלבים האחרים. היתה שם כלבה קטנה בתא קטן שמאד רעדה על הזמן, והיה נדמה לי שבכל נביחה של הכלב היא מצטמררת מפחד. גם אני הצטמררתי בכל פעם שהכלב נבח, והוא נבח בלי הפסקה. במשך כמה שעות ישבתי על הכסא האדום והתפללתי שהכלב הנבחן ישתתק, אבל הוא המשיך לנבוח, אחרי כמה שעות הרופאה באה לומר לי שבינתיים לא מצאו משהו אבל ימשיכו את הבדיקות מחר, ושאני אלך הביתה. יצאתי מבית החולים והיה בחוץ חושך ולא היה איש והתחלתי לבכות כי כל עוד ראיתי את אושר מול העיניים לא בכיתי, ורק כשהלכתי הביתה ואושר נשאר שם עם הכלב הנובח התחלתי לבכות. אני גרה בקומה רביעית בלי מעלית עם ששים מדרגות, ואני לא יודעת מה אעשה אם אושר לא יחזור לעמוד על הרגליים וללכת. תמיד היינו בלתי נפרדים ואם אנשים ראו אותי בלעדיו הם שאלו איפה אושר ומה שלומו, והיו גם כאלה שלא אמרו לי שלום כשהייתי בלי אושר, כי הם הכירו אותי רק לפי זה שהלכתי עם אושר. אני קטנה ונעלמת בשטח, והוא כלב גדול עם נוכחות, שאי אפשר לא לשים לב אליו. מוזר לי שאני לא צריכה להוציא את אושר בלילה ולא צריכה להוציא אותו בבוקר כי הוא לא יכול ללכת והוא נשאר בבית החולים ואני רק יכולה להתפלל שיצליחו להציל אותו ושהוא יחזור ללכת. רציתי לבוא לבית החולים מחר בבוקר אבל הרופאה אמרה שלא יכניסו אותי לפני שתים-עשרה. אני עייפה מאד אבל קשה לי ללכת לישון ואני מפחדת ממה שיקרה.

עמדי נגד חותמי העצומה

 

תחילה לא רציתי בכלל להתייחס לעידן עמדי ולהתנפלותו הגסה על חותמי העצומה נגד פשעי המלחמה של ישראל בעזה ובעד הפסקת המלחמה. קודם לכן דווקא הערכתי וכיבדתי את עמדי, ולכן ההשתלחות שלו בחותמי העצומה, וביניהם אמנים ותיקים ואהובים כמו חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב ורבקה מיכאלי ועוד רבים שיכלו להיות הוריו ומוריו, הדהימה אותי, גם בסגנון וגם בתוכן. כשסירב להשיא משואה חשבתי שהוא מסתייג מממשלת הדמים, ופתאם הוא נראה כמו ראשי אגודת הסופרים בברית המועצות, שגויסו מטעם השלטונות להכפיש ולהעניש סופר דיסידנט, וכל האירועים שקרו אחר כך, שאלון אוליארצ'יק האהוב עלי כל כך חזר בו מהחתימה אחרי שהקרן הקיימת ביטלה הופעה שלו, ואז החזירו את ההופעה, ממש כמו בברית-המועצות כשחינכו אמנים דיסידנטים לחזור למסלול, וגם אסף אמדורסקי חזר בו, ורבקה מיכאלי אמרה שהיא מצטערת שחיילי צה"ל נפגעו וביקשה מהם סליחה, כי ככה עמדי בתפקיד הקומיסר אמר, שהעצומה פגעה בחיילי צה"ל, למרות שבעצומה לא הזכירו בכלל את חיילי צה"ל, אלא את גירוש האוכלוסיה וההרעבה והרג ילדים ובלתי מעורבים והחרבת הערים העזתיות, שאלה החלטות של ממשלת ישראל, והממשלה היא זאת שהעצומה מתייחסת אליה, וזה ספין שקוף של ממשלה דיקטטורית להגיד "פגעתם בחיילים שמקריבים את חייהם, תתנצלו", כאילו לא ברור שהעצומה מתייחסת לפשעי ממשלת ישראל שצה"ל אמנם מבצע, בלית ברירה, אבל כמו בהחלטת הקבינט האחרונה וברבות לפניה, לפחות הרמטכ"ל, הקודם והנוכחי, ובעבר גם שר הביטחון יואב גלנט, רצו כבר לפני שנה לסיים את המלחמה בעסקה ולהשיב את החטופים, ומי שמנע זאת הוא בנימין נתניהו ושותפיו בן-גביר וסמוטריץ', כלומר ברית הפשיסטים בממשלה שגלנט פוטר ממנה כי הפריע לברית הפשיסטים לממש את חזונה כפי שביטא אותו השר עמיחי אליהו, למחוק את עזה ולהפוך אותה ליהודית. לו התקבלה הצעתו של גלנט היו ניצלים עוד חטופים רבים שנהרגו או נרצחו מאז ומצבה של ישראל, גם הפנימי וגם הבינלאומי, היה טוב בהרבה, ולא היינו מגיעים למצב שגם ידידותינו פונות נגדנו וישראלים מפחדים לנסוע לחו"ל כי האנטישמיות קיבלה לגיטימציה והפכה בוטה יותר ויותר, ויותר ממחצית העם מיואש ומדוכא עד היסוד ולפעמים נהיה מרוב יאוש ממש חולה וחיילים מיואשים חולים וגם מתאבדים.

וכדי להסיר ספק עלי לומר, שלי אישית אין שום בעיה למתוח ביקורת קשה על חיילי ומפקדי צה"ל, ובמיוחד על אלה שמגיעים מרקע מתנחלי, כמו ברק חירם שהורה לירות פגזי טנק על בית שהיו בו עשרות מחבלים אבל גם בני ערובה רבים, שחוץ מאחת כולם נהרגו, כולל הילדים התאומים ליאל וינאי חצרוני. אותו ברק חירם פוצץ מאוחר יותר ללא אישור אוניברסיטה בעיר עזה, וזה כידוע לא הפריע לו להפוך למפקד אוגדת עזה, כי ממשלת ישראל מתגמלת התנהגות פשיסטית ופשעי מלחמה, ולצורך ביצוע פשעי מלחמה אלה מקדמת מפקדים מרקע מתנחלי לאומני שלאומנות וגזענות ורמיסת כל ערך אנושי לטובת אלימות אכזרית, הן חלק מהדנ"א שלהם. צה"ל מגייס בתשלום גם אזרחים מרקע מתנחלי לאומני להרס מבנים בעזה, והם עושים זאת בחדווה.

והחמור מכל: צה"ל ממעט להעניש פשעים של חיילים, כולל רצח. בהספד שנישא על חייל שנהרג, גם הוא מתנחל, נאמר שנכנס לבתי פלשתינים בעזה והצית אותם להנאתו, ולא נענש. ומה ששבר אותי אישית הוא כמובן רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, אלון שמריז וסאמר אל-טללקה ויותם חיים, ולפחות במקרה של האחרון, גם בניגוד מפורש לפקודת חדל אש. הם לא נעצרו אפילו. הביאו את ההורים ההמומים והאבלים לחבק אותם ולסלוח להם, כדי להצדיק את העובדה שלא נעצרו ולא נשפטו ולא נענשו כלל, כדי להוכיח לנו לאיזה שפל הידרדר צה"ל תחת ממשלה פשיסטית, שאדישה לחלוטין לירי בניגוד לפקודות פתיחה באש ולרצח יהודים, ובלבד שתקבל יד חופשית לרצח חסר הבחנה של פלשתינים. את רצח שלושת החטופים מכנים בתקשורת "ירי בשגגה", ומתעלמים כליל ממה שחושף רצח החטופים, שחיילי צה"ל הורגים גם אנשים שאינם מהווים כל סכנה, גם אנשים שמרימים דגל לבן, שזה פשוט רצח ופשע מלחמה, ושלו נהגו חיילי צה"ל כראוי, היו החטופים ניצלים. לא שגגה היתה כאן, אלא פשע מלחמה.

ואיך כינה עמדי את חותמי העצומה? "פריבילגים", כינוי לשמאלנים אשכנזים בשיח הפשיסטי של משטר נתניהו, שמנסה לצייר את תומכי נתניהו כ"עממיים" ו"אותנטים", וכמובן כמופלים ומקופחים, ואת מתנגדיו הוא מעצב כ"קוסמופוליטים מנותקים", בדומה לאופן שבו תיארו משטרים אנטישמים את היהודים, כמי שאינם שייכים באמת לקולקטיב. אבל חוה אלברשטיין היא בת לניצולי שואה מהקריות, ואף לא אחד מהחותמים ששמותיהם אוזכרו איננו בן למשפחה חזקה ועשירה ומבוססת כמו משפחת עמדי, שלא לומר שבט עמדי מירושלים, המקורבים מאד לליכוד ולשלטון, מה שאיננו מזיק לעסקים. כן כן, הפריבילג הוא דווקא עמדי, למרות שאיננו אשכנזי, מה שלא מפריע לו להיות גם גזען. ולהיות מקורב לשלטון ולחסדו טוב תמיד.

ותודה לאל על גידי גוב, שלא התקפל ולא התחרט ולא ביקש מהפשיסטים סליחה ומחילה. גידי גוב וכל הלא מתחרטים לנצח.

ולשופט בדימוס עודד מודריק המתחנף לנתניהו, שלא היתה לו מלה רעה לומר, לא על רצח החטופים ששחררו את עצמם, ולא על טרפוד העסקאות והפקרת החטופים למוות ביסורי תופת, גם לא על דברי הבלע של סמוטריץ' ועמיחי אליהו על הרעבת ומחיקת אוכלוסיה של שני מיליון נפש, אבל הוא נורא מזועזע מעצומת האמנים, טוב שלא תלך להופעה של חוה אלברשטיין. אינך ראוי להאזין לשירתה.

 

כשלונו הנוסף של נתניהו

 

מאז שצפיתי בסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי שמורעבים למוות, אני רואה אותם כל הזמן לנגד עיניי, בין אם עיני פקוחות ובין אם אני עוצמת אותן, המראה של הבחורים הגוססים מרעב איננו מניח לי, ואין גבול לאימה ולחוסר האונים שאני חשה. בעצרת למען החטופים במוצאי שבת ביקשו לא לקרוא בוז לנתניהו ולא לצעוק, ולמרות שהקריאו את מגילת איכה שמלותיה לגמרי מתאימות למצב, הרגשתי שאפילו למגילת איכה אין לי סבלנות, רק לצעוק צעקה גדולה ומרה, צעקה שקורעת את השמיים. הרבה יותר אנשים מהרגיל באו לעצרת, שנמשכה כפול זמן מהרגיל, אבל אחרי יותר משעה או שעה וחצי ראיתי שדוקא נשים שבאות כל שבוע לעצרת ועומדות קרוב לבמה וצועקות בכל הכוח קמו והלכו, וחשבתי שאולי הן הרגישו כמוני שעכשיו לא צריך לדבר יפה אלא דוקא לצעוק בכל הכוח. איזה מין דבר זה להיות מנומסים מול הרעבה למוות של אנשים? האם מי שמדבר בנימוס כשאנשים גוססים מול עיניו הוא אדם ראוי, או שהוא סוג של שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' – אנשים ששכחו להיות בני אדם.

וחייבים להזכיר שוב ושוב, מול צונאמי השקרים והתעתועים השוטף אותנו, כאילו חמאס מסרב לעסקה, שלקראת השבעתו  של דונלד טראמפ בינואר האחרון, חמאס הסכים לעסקה שהיתה אמורה להשיב את כל החטופים בשלושה שלבים תמורת נסיגה ישראלית מעזה, וגם קיים את השלב הראשון שבו הושבו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, וציפה לדון בהמשך העסקה, אבל בנימין נתניהו הפר את ההסכם וחזר להילחם במבצע שהוא כינה "מרכבות גדעון", וכרגיל שיקר לגבי מטרתו השקופה בחזרה ללחימה: השבת בן-גביר לממשלה וביצור שלטונו, העניין היחיד שהוא עוסק בו. בכך גזר את גורל החטופים בדם קר.

ומה היו תוצאותיה של השיבה ללחימה, שהוצגה כדרך למוטט את חמאס סופית? מוות מיותר של עשרות חיילים, בעיקר תוך כדי פעילות של הריסת מבנים בעזה שכבר כמעט לא נותר בה מתום, ובלי שום שיפור במצבה האסטרטגי של ישראל, ההיפך מכך: אובדן לגיטימציה גמור ללחימה הנמשכת של ישראל בעזה, והתארגנות של מדינות חשובות מאד לישראל להכרה במדינה פלשתינית בספטמבר הקרוב, שאני שמחה על כך, אבל זו בוודאי לא היתה כוונתו של נתניהו. זאת בנוסף לכפי שנכתב היום ב"דה-מארקר" על מבצע "מרכבות גדעון": "כישלון בעלות של 25 מיליארד דולר", שנגרעו מתקציב המדינה שזקוקה להשקעות ענק בשיקום וריפוי של תושביה הפצועים, שהפקרת החטופים קורעת את לבם השבור ממילא. גם כסף רב ירד לטמיון, אבל מה מחירם של חיי אדם שאבדו - בישראל ובעזה – מה מחיר דמם השפוך של כל כך הרבה אנשים? מי יפצה על מחיר הדמים?

זהו כישלון נורא נוסף של נתניהו, אחרי הפקרת עוטף עזה וטיפוח החמאס, הנמר שגידל נתניהו מעבר לגבול כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שתושבי ישראל יהיו הראשונים ליפול כטרף לנמר הנורא שהוא גידל והזין מעבר לדלת. גם על הכישלון הזה יסרב נתניהו לקחת אחריות. כל עוד הוא יושב על כסאו, והמשך הישיבה על כסאו היא עניינו היחיד, הוא ימשיך להביא עלינו אסונות שעולים בחיי אדם, ויאשים את חמאס ואת כל מי שאפשר, מלבד את עצמו, שורש אסוננו.

וכל מה שהיה לו לומר הוא שחמאס רוצה לשבור אותנו. חמאס כבר שבר אותנו בטבח הנורא, ושברינו עדיין מוטלים על הארץ, מתקשים להתאחות. אבל לא פחות מחמאס רוצה נתניהו לשבור אותנו, להפוך אותנו למתים מהלכים. לרוחות רפאים נטולות דעה וקול, והשבר הזה מכאיב ושובר אפילו יותר.

  

הדס קלדרון / לראות את השמיים הכחולים

 

את הדס קלדרון פגשתי פעם פנים אל פנים ליד ביתי, כשבאה עם כמה חברות לה פגין מול ביתו של נתניהו להשבת החטופים. זה היה די הרבה זמן אחרי שילדיה חזרו מהשבי, אבל אביהם עופר קלדרון עדיין היה בשבי. היא שאלה אותי איך אפשר לגור מול נתניהו ואני שאלתי אותה איך אפשר לגור מול עזה, והיא שתקה והסתכלה בי בעיניים עצובות. זאת היתה גסות רוח מצדי לשאול שאלה כזו. עכשיו אני יודעת שכמה פעמים עזבה את ניר עוז, אבל תמיד חזרה אל הקיבוץ שהוריה היו ממייסדיו והיא נולדה וגדלה בו, ופגשה שם את עופר קלדרון והקימה איתו משפחה ושם הם גידלו ארבעה ילדים. אמנם עזבו לזמן מה למקום אחר כדי שיהיה להם ממ"ד, אבל כשבנו גם בניר עוז ממ"דים הם שבו לשם. זה היה בשבילם הבית והמקום שלהם, ורק הטבח וההפקרה והשבי שברו אותם. הם חוו את ההפקרה המשולשת: שלא הגנו על ניר עוז מפני הפלישה והטבח, שצה"ל לא הגיע לניר עוז להציל אותם, אלא רק אחרי שהמחבלים כבר עזבו עם חטופים בכל הגילאים והותירו אחריהם עשרות גופות וקיבוץ שרוף, ושממשלת הדמים הפקירה וממשיכה להפקיר את החטופים והשבויים, ומתנערת מאחריותה לאסון.

איפה צה"ל, מדוע איננו מגיע להציל את הקיבוץ, זאת השאלה שליוותה אותה בשעות הנוראות שבהן הסתגרה בממ"ד שלה ואחזה בכל כוחה בידית הדלת, בזמן שהמחבלים משוטטים בביתה, משחיתים והורסים הכל ומנסים להיכנס לממ"ד, ולמרבה המזל אינם מצליחים. האופן שבו מתארת הדס את שעבר עליה בשעות האלו בממ"ד עוצר נשימה. כשהסוללה נגמרה היא איבדה את הקשר עם ילדיה, אבל רק לאחר שחולצה גילתה שהם נעדרים, ומאוחר יותר התברר שכולם נפלו בשבי, אבל היא דימיינה אותם יחד, את שני ילדיה הצעירים ואביהם, תומכים זה בזה. בכך היא מצאה מעט נחמה. רק לאחר שהילדים חזרו התברר לה שהם הופרדו זה מזה מיד וכל אחד מהם עבר את השבי בנפרד.

היא מתארת את המאבק להשבתם ואת השמחה על שובם, אבל במהרה היא מגלה את השפעתו הקשה של השבי על ילדיה ואת הקושי שלהם לשוב לחייהם הקודמים. זהו החלק שובר הלב ביותר בספר – קשיי ההסתגלות של הילדים לחיי החופש, שנהיים קשים במיוחד, מכיוון שבניגוד לשבויי מלחמות אחרות ששבו הביתה, להם אין כבר בית לחזור אליו, לכל היותר הם יכולים להצטרף לקהילת ניר עוז ששהתה אז במלון באילת, ולימים עברה לכרמי גת, כדי שיוכלו לפחות להימצא בחיק קהילתם הקטנה והפגועה מאד, ולהמתין יותר משנה לשובו של אביהם. הספר שנכתב בטרם עופר קלדרון שב מן השבי, מנכיח בעוצמה את מצוקת השבים מן השבי, ובפרט כאשר מדובר בילדים שאולצו להשאיר מאחור את אביהם. כמה וכמה ילדים כאלה, חלקם קטנים מאד, מצפים עדיין לשובו של אביהם, ומתחננים לשווא לזכות בהקשבתה של ממשלה מרושעת ואטומת-לב. קשה מאד לשמוע את דבריה של קלדרון, כי בנפשם, ילדיה נמצאים עדיין בעזה.

"לראות את השמיים הכחולים", שם הספר, מתמצת את תקוות החטופים לצאת לחופש מחשכת המנהרות תרתי משמע. הוא כתוב בפשטות, ברהיטות ובכנות, והדס קלדרון מתארת בו איך נאלצה להפוך מאשה אלמונית לרוב הציבור, לדמות ציבורית שנאבקת על הצלת ילדיה, ואחר כך על הצלת אביהם, למען הצלתו, אך גם כדי לאפשר לילדיה הלומי-השבי להשתקם. לא תמיד קל לה להביט באשה שהפכה להיות כדי להציל את חיי אהוביה. אני מצדי דווקא שמחתי מאד להתוודע להדס קלדרון ולדמותה הסוערת ורבת העוצמה, לאחותה גלית שבתה נויה נרצחה עם סבתה כרמלה דן, לאחיו של עופר ניסן ובת דודתו יפעת, לאיילה מצגר, לדני אלגרט, לעינב צנגאוקר, לרחל וג'ון גולדברג-פולין, ולבני משפחות חטופים אחרים, שהפכו בעל כורחם לגיבורים של טרגדיה נוראה שהמיטה עלינו ומוסיפה להמיט עלינו ממשלת הזדון, ושדווקא בשעתם הקשה ביותר לימדו אותנו כמה עוצמה יש במסירות ובאהבה, והחזירו לנו את האמון באדם.

 

הדס קלדרון, לראות את השמיים הכחולים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024

הכרה במדינה פלשתינית

 

אני שמחה מאד על הכרזתו של נשיא צרפת שהוא עומד להכיר במדינה פלשתינית בספטמבר, ואני מקוה שאכן כך יעשה ושמדינות רבות תצטרפנה אליו. חבל מאד שמדינות אירופה לא הכירו ברשות הפלשתינית כמדינה כבר לפני שנים. זה היה מאד מחזק את הרשות הפלשתינית ומחליש את חמאס, ואולי אפילו מונע ממנו לטבוח בעוטף עזה, וזה היה מחליש מאד את נתניהו - אבי התיאוריה של טיפוח חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית - ואולי מציל את ישראל משלטון האימים שלו ושל שותפיו המבעיתים, ששואפים להרוס את עזה ולהרוג ולגרש את כל תושביה, שזה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.

כמובן יכול להיות שמקרון אמר את דבריו רק כדי ללחוץ על נתניהו לסיים סופסוף את המלחמה בעזה, שזה דבר טוב בפני עצמו, כי המלחמה הזו היא סיוט לעזתים ולא פחות לישראלים. אחרי טבח החמאס בעוטף עזה התקשיתי מאד לחמול על העזתים, אך ככל שהמלחמה נמשכה, ומספרי ההרוגים בעזה הפכו מחרידים יותר ויותר, והתברר יותר ויותר שמטרתה היחידה של המלחמה הבלתי-נגמרת היא שימור שלטונו של נתניהו וממשלת הדמים שלו, שלטון שמתנער כליל מאחריותו לטבח, הרגשתי יותר ויותר שגם אנו הישראלים וגם העזתים, ובפרט תושבי עזה הבלתי מעורבים בפשעי החמאס, כולנו שבויים של שלטון נתניהו, שרואה בכולנו בשר תותחים ואדיש לחלוטין לסבל האנושי העצום בשני הצדדים, שהרי גם דמם השפוך של חיילים וחטופים מתקבל בממשלה באדישות גמורה. אתמול החליט נתניהו לסיים סופית את הספין הארוך של מו"מ כביכול על עסקה לשחרור חטופים, שהוא עצמו מונע בסירובו לסיים את מצב המלחמה ואת הרג החיילים במשימות שווא של הרס בתים אינסופי שאין לו כל מטרה, מלבד לרצות את הזיות פינוי עזה מכל תושביה של בן-גביר וסמוטריץ', עמיחי אליהו ואורית סטרוק, וגם גילה גמליאל שמצגת הבינה המלאכותית שלה תצטרף מן הסתם לתיק בבית הדין בהאג כעדות נוספת לכוונות ישראל לבצע רצח עם בעזה. מזה חודשים מתחנן מקרון לנתניהו להפסיק את ההרס לשם הרס בעזה,שכבר בקושי נותרו בה בניינים העומדים על תילם, וטירוף ההריסה של צה"ל איננו פוסח על בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות וכנסיות, שמשמשים מקום מקלט לתושבי עזה. נתניהו אטם את אוזניו, ומקרון הבין, שחבל לשחת מלים על אוזנם של נתניהו ושל פטרונו טראמפ – כמובן שגם טראמפ רוצה מאד בסיום המלחמה, אך הוא גם מעוניין בהמשך שלטונו של נתניהו, להוותם של הישראלים והפלשתינים גם יחד. כדי להציל את מדינת ישראל צריך לאפשר לה לסיים את שלטון נתניהו ולבחור ממשלה שמעוניינת לשקם את מדינת ישראל הפגועה כל כך משנתיים של מלחמה, ולא להישאר שבויים בידי ממשלת דמים מטורפת שאין גבול לטירופה, ושאדישה באופן מוחלט לדמם השפוך של ערבים ויהודים כאחד, ומוכרת סיפורים על פינוי כל העזתים לארצות אחרות, ועל שלום עם סעודיה, שאין לה כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל שהרגה עשרות אלפי עזתים, וגם לו חפצה בכך, לא היתה יכולה לעמוד בזעמם של אזרחיה ואזרחי מדינות ערב האחרות. סעודיה איננה פועלת כעת לנורמליזציה עם ישראל אלא להכרה במדינה פלשתינית מצד מדינות רבות ככל האפשר, ולמרות זעמם של נתניהו ותומכיו על הכרה כזו, ייתכן בהחלט שזו ההתפתחות הכי רצויה, כמובן לפלשתינים, אבל גם לתושבי ישראל שילדיהם נהרגים בכניסה המי יודע כמה לשוג'עיה או לחאן-יונס, רק כדי לשמר את הזיית ייהוד עזה והקמתו מחדש של גוש קטיף.

השומרון במאהל החטופים

 

אתמול לפנות ערב הגיעו למאהל החטופים בירושלים שליד בניין טרה-סנטה ארבעה נערי גבעות. הם היו יחפים ומלוכלכים מאד, היו להם שיער ארוך וציציות מתנפנפות, ואי אפשר להסביר עד כמה הנוכחות שלהם היתה מאיימת. התורנים במאהל היו עסוקים בהכנות לעצרת שמתקיימת בכל מוצאי שבת והמאהל עצמו היה ריק. במקרה הגעתי לשם בדיוק עם הכלב שלי. בדרך כלל אני רק לוקחת תמונה של חטוף ויוצאת לעמוד בכביש, אבל פחדתי לעזוב את ארבעת הנערים במאהל ולצאת. הם נגעו וחיטטו בכל החפצים שהיו מסודרים למכירה במאהל: חולצות, סיכות, תיקים. אחד מהם שאל אם אפשר לקנות חולצה. אמרתי לו שכן, אבל צריך לשלם באשראי או בביט. הוא אמר שהוא לא יכול לשלם כי עדיין שבת. חשבתי לעצמי שאין הרבה סיכוי שיש למי מהם כרטיס אשראי. אמרתי להם שיחזרו במוצאי שבת, שבמוצאי שבת יש עצרת וישנם דוכנים שבהם אפשר לקנות דברים. הם אמרו שקשה להם להגיע לא בשבת, ואני תהיתי איך לא קשה להם להגיע בשבת, אם הם שומרים שבת. אחד מהם דיבר ללא הפסקה על כך שמאד אכפת לו מהחטופים והוא מאד לוקח ללב בגללם. שאלתי אותם איפה הם גרים, וזה שאמר שהוא נורא מצטער על החטופים ענה שכל אחד מהם גר במקום אחר, והוא הצביע על חברו, שהיה הגבוה והמפחיד ביניהם, ואמר שהוא למשל, כלומר זה שהוא הצביע עליו, גר בשומרון. רציתי לשאול איפה בשומרון ואיפה גרים האחרים, אבל הם כבר פנו לכיוון החדר הפנימי שלא מיועד לקהל הרחב ויש בו הרבה ציוד וניסו להיכנס גם לשם. ביקשתי שלא יכנסו לחדר הפנימי והסברתי להם שהחדר הפנימי לא מיועד לקהל הרחב, אבל הם נכנסו בכל זאת והציצו לשם ואז חזרו לחדר הפתוח והגבוה המפחיד התחיל להתעסק במכשיר קירור שעמד שם וביקשתי שלא ייגע. אמרתי להם שהתשלום על הדברים שנמכרים במאהל מיועד למימון המאבק להחזרת החטופים והגבוה המפחיד שאל אם האיראנים לא נותנים לנו כסף. העדפתי להתעלם מהשאלה. הם שוב חזרו לחטט בדברים, בספרים, בדגלים למכירה, ואני ניסיתי נואשות לשכנע אותם לעזוב וללכת, ואמרתי שוב ושוב שיחזרו במוצאי שבת, ללא הצלחה. ואז הם מצאו דגל חטופים שהוכן למצעד הגאווה, עם כל צבעי דגל הגאווה, ופס צהוב רחב במיוחד. הם שאלו מה זה הדגל הזה, ופחדתי להגיד להם שזה דגל למצעד הגאווה. הם לא נראו אוהדים לקהילה הלהט"בית. אמרתי להם שהצבע הצהוב מסמל את הציפיה לחטופים והם שאלו אז מה זה כל הצבעים האחרים ולא ידעתי מה להגיד."זה דגל אש"ף", טען אחד מהם, ונבהלתי עוד יותר. פחדתי שהם יעברו לאלימות גלויה, אבל למרבה המזל הם איבדו עניין וסופסוף הלכו. רק אחרי שהם הלכו התורנית חזרה ועוד מתנדבת באה, ואמרתי לה שהנערים האלה היו מפחידים ופחדתי לצאת ולהשאיר אותם ושחשבתי שהם רוצים לגנוב דברים, והיא אמרה שהם באמת לא נראים טוב ושהם היו שם כבר קודם. תהיתי למה הם שבו וחזרו. אולי הם קיוו שלא יהיה במאהל איש ואז הם יעשו נזקים או יגנבו דברים. חשבתי שככה הם בוודאי נכנסים לבתים של פלשתינים בשומרון ומחטטים להם בדברים ואולי גם גורמים נזקים ואולי גם פוגעים בהם ומטילים עליהם אימה. היה ברור שהם רגילים לעשות מה שמתחשק להם ולהיכנס לאן שמתחשק להם, ולהפחיד אנשים או גרוע מכך. אחרי שהם הלכו הכל חזר לקדמותו, באו המתנדבים והתחילו לסדר הכל לעצרת, וקיוויתי שהנערים מהשומרון לא השאירו כתמים על הבגדים והחפצים במאהל. המתנדבים הצעירים היו מאד עסוקים ואני הלכתי בינתיים הביתה ולא דיברתי יותר עם אף אחד על הנערים מהשומרון, אבל לא הפסקתי לחשוב מה הם רצו לעשות לנו ואם גם בירושלים, ממש ליד בית ראש הממשלה בבלפור, הם מרגישים שמותר להם הכל ושהרשויות נותנות להם גיבוי לכל דבר. בערב זרקו בנס-ציונה לבנים על המכונית של איימן עודה וצעקו "מוות לערבים" וכולם אמרו שהוא אמר שעזה ניצחה ועזה תנצח, למרות שבעצם הוא אמר "עזה הוכיחה את תבוסת האידיאולוגיה של הימין הקיצוני, עזה ניצחה ועזה תנצח", ואני הבנתי שזאת אמירה שהניסיון של בן-גביר וסמוטריץ' לכבוש את עזה ולגרש את כל הפלשתינים נכשל ויכשל, אבל זה מה שאני הבנתי – יש לי נטייה כזו להתייחס לאמירות בהקשרן, לומדים את זה כשעוסקים הרבה שנים בהיסטוריה, אבל מי אני לעומת אביחי בוארון שרצה להדיח את עודה מהכנסת, וטלי גוטליב שתומכת באלימות נגד איימן עודה. אני מרגישה שהאנשים שזרקו לבנים על המכונית של עודה וצעקו "מוות לערבים" מסוגלים להרוג גם אותי. גם אני נגד המלחמה בעזה. כבר שנה וחצי אני חושבת, וגם כותבת שצריך לסיים את המלחמה, ושמי שהורג בלי הבחנה ערבים הורג גם יהודים, כמו שקרה עם בני הערובה בבארי ועם עשרות מהחטופים, שנהרגו או נרצחו כי נתניהו וממשלתו טירפדו שוב ושוב עסקאות לשחרורם ועדיין מטרפדים עסקה, ממש בימים אלה, ומניחים לנערי הגבעות להתעלל בפלשתינים ואפילו לרצוח אותם, ומה שקורה בשומרון יכול לקרות גם בירושלים, כי כשאין גבולות אין גבולות, לא בשטח ולא במעשים.

ישראל בונה כ"צט

 

לצערי למרות שאינני מאמינה לנתניהו, האמנתי גם אני שביקורו בוושינגטון יניב עסקה לשחרור חטופים. לא האמנתי לנתניהו ואנשיו, אבל כן האמנתי לטראמפ ולאנשיו שעסקה להפסקת אש ולשחרור חטופים קרובה. האמנתי שהממשל האמריקני יפעיל לחץ כבד על נתניהו לסיים את המלחמה בעזה, כפי שלחץ עליו, בהצלחה, לסיים את המלחמה באיראן, ולהשיב אחורה מטוסים שכבר יצאו להפצצה באיראן. אבל לחץ כזה לא היה. כל הדיבורים על עסקה קרובה היו מזימה להפחית את הלחץ על נתניהו. במקום הפגנות זועמות נגד הפקרת החטופים שהיו צריכות לקבל את פניו בכל מקום, נסעו משפחות חטופים אומללות לחלות את פניו בתחנונים לכלול את קרוביהם בין המשתחררים, כאשר הוא עצמו לא התכוון כלל לשחרר איש מהחטופים, אלא רק להמשיך את ההתעללות בהם ובמשפחותיהם, כשכולו זחוח ומדושן עונג מהחיבוק שהוא זוכה לו מצד טראמפ ואנשיו, שמסיבותיהם שלהם אינם מפעילים את הלחץ שהיו יכולים להפעיל כדי לסיים את הסיוט של עזה וישראל גם יחד. כנראה שכפי שאמר טראמפ בקריאתו לבטל את משפטו של נתניהו, חשוב לו יותר להציל את נתניהו מסכנת אובדן השלטון, מאשר לסיים את המלחמה בעזה. פרס נובל הוא לא יקבל על ההעדפה הזו, אם היה לו בכלל אי פעם סיכוי כלשהו לקבל את הפרס (לדעתי לא היה ואין שום סיכוי לכך שמנהיג שדרש להעביר את השליטה בגרינלנד מדנמרק לארצות-הברית יקבל פרס ממדינות סקנדינביות, וכל הדיבור על פרס נובל לטראמפ הוא קשקוש, כמו הטענה שלחץ צבאי ישחרר חטופים).

השיטה שבה מטרפד נתניהו עסקאות עם חמאס פשוטה מאד: הוא מביא למשא-ומתן מפות שבהן מסומנת ישראל כשולטת בעזה או בחלקים נרחבים ממנה, ואילו תושבי עזה מסומנים בהן כמיועדים לעקירה ממקומות מגוריהם. כמובן שחמאס מסרב להסכם שכולל מפות כאלה, שהן למעשה תכניות גירוש ורצח של תושבי עזה, ועצם העלאתן הוא פשע מלחמה, אפילו אם אין היתכנות להוציאן לפועל. אסור ליזום גירוש המוני של מאות אלפי אזרחים, ומי שמתכנן גירוש כזה מקומו בכלא לפושעי מלחמה. העובדה שטראמפ, שהוא קשקשן גדול, השמיע אמירות הזויות על העברת תושבי עזה למקום אחר, איננה מכשירה את תכניות העקירה והגירוש של בצלאל סמוטריץ' ואנשיו, ששר הביטחון ישראל כ"ץ מורה ליישם ונוזף בכל מי שמעז לומר שמדובר בהזיה שהיא גם פשע מלחמה. נתניהו וכ"ץ הזחוחים, שהמחמאות שקיבלו על המתקפה באיראן, שהישגיה מפוקפקים ונזקיה מרובים וקשים, ניפחו את יוהרתם המרושעת לממדים לא טבעיים, מדברים על העברת תושבי עזה בכפייה לעיר אוהלים שתוקם על חורבות רפיח, פשע מלחמה נורא שצה"ל איננו מוכן לשתף אתו פעולה, מה שגורם לשרים הפושעים לתקוף את הרמטכ"ל, שאיננו מוכן לתת את ידו למימושם של פשעי מלחמה כאלה.

לנתניהו המנוול אין די בכך שהוא מפקיר את החטופים ומתעלל במשפחותיהם ללא מעצורים לצורך שרידותו הפוליטית ודחיית משפטו. בשפלותו האינסופית הוא איננו מתבייש לטעון שהמלחמה נמשכת בגלל החטופים, כאשר ההיפך הגמור הוא הנכון: הנבל נתניהו מונע את שחרור החטופים כדי להמשיך את המלחמה, שכן מלחמה בלתי נגמרת היא האמצעי שבחר כדי להתיש ולשבור את מתנגדיו ולשרוד בשלטון, המטרה היחידה שלמענה הוא פועל, במחיר חייהם של חיילים וחטופים שהם בעיניו כקליפת השום. מקומם של נתניהו וממשלתו בכלא – לא רק על קבלת שוחד וטובות הנאה, אלא על הפקרה נפשעת והמתה בקלות דעת, גם של תושבי עזה, וגם של אזרחי ישראל.

להציל תחילה את החטופים החיים

 

הדבר שמטריף את דעתי בעסקה המתגבשת עם חמאס, הוא שמתכוונים להוציא רק עשרה חטופים חיים ולהביא גופות של חללים, ולהשאיר בשבי החמאס למשך זמן בלתי ידוע לפחות עשרה חטופים חיים מורעבים ומעונים, ועוד יותר מטריף את דעתי שאיש איננו אומר שמטורף להביא חללים לקבורה לפני שמצילים את כל החטופים שעדיין חיים, ושקודם כל חייבים להציל את כל החטופים שעדיין בחיים, עשרים או יותר במספר, ולהשיב אותם הביתה.

אינני מזלזלת בסבלן של משפחות החללים שלא זכו להביא את יקיריהן לקבורה ואין להן מקום להתייחד בו עם זכרם. אני לגמרי מסכימה שצריך להביא גם את גופות החללים לקבורה בישראל. אבל קודם כל חייבים להציל את כל החטופים החיים המעונים שנמצאים בכל רגע בסכנת מוות. כאשר על כף המאזניים עומדת הבאת חללים לקבורה מול הצלת חיים, המאזניים חייבים לנטות לצד הצלת החיים, וזה מה שחייב לקבל קדימות.

בצדק דורש מטה משפחות החטופים להוציא את כל החטופים יחדיו ולא להשאיר שבויים וחטופים מאחור ובכך לדון אותם לא רק להמשך סבל נורא אלא חלילה גם למוות. אבל למרבה הצער מטה משפחות החטופים שאחוז פחד מפני נתניהו, איננו מעז לדרוש בפה מלא קודם כל את החזרת החטופים החיים, ורק אחר כך את השבת החללים לקבורה בישראל. במטה משפחות החטופים חוששים גם להרגיז את משפחות החללים שכמהות לראות את יקיריהן מובאים לקבורה בישראל, והתוצאה בפועל היא שנתניהו קובע, ולנתניהו מאד חשוב להשאיר חטופים חיים בעזה. הוא איננו מעוניין לסיים את המלחמה ומעדיף עסקאות חלקיות שמענות את החטופים ומשפחותיהם ואת הציבור כולו. לכן באופן אבסורדי נוצרה שותפות אינטרסים בין נתניהו לבין משפחות החללים, להשיב גופות חללים לפני השבת כל החטופים החיים.                                                                                                                                                 גם משפחות החטופים שחרדות כי יקיריהן יישארו מאחור אינן מעזות לדרוש בפה מלא: "השיבו תחילה את כל החטופים החיים", והן מסתפקות באמירה שיש להשיב את כולם, החטופים החיים והחללים, ומכיוון שלנתניהו וממשלתו אין כל כוונה להשיב את כולם יחד, הדרישה להציל מיד את כל החטופים שעדיין חיים איננה מושמעת כלל, וכך ממשיכים החטופים שהצליחו לשרוד עד כה בשבי לעמוד בסכנת מוות ברורה ומוחשית.

בקרב משפחות החטופים ותומכיהן שולט הפחד: לאחר עשרים ואחד חודשים נוראים, שבהם נהרגו או נרצחו למעלה מארבעים מן החטופים שנחטפו חיים, הם מפחדים שכל מלה או דרישה מצדם עלולה לגזור את גורל יקיריהם, ולכן הם נמנעים מלומר את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: הצלת חיים תחילה. לנתניהו המצב נוח מאד: הוא מעדיף להחזיר גופות, זה קל ופשוט יותר. החטופים החיים המעונים לא זו בלבד שהם מאפשרים את המשך שרידות הקואליציה המזוויעה שלו, ששולחת חיילים למות בעזה לשוא בתקוה להקים שם התנחלויות ומעדיפה להקריב למטרה זו את חיי החטופים, אלא שעצם הישארות החטופים שם משמשת את נתניהו להפצת תעמולת שקר, כאילו המשך הלחימה בעזה נועד להציל את חיי החטופים, כשההיפך הוא הנכון: רק הפסקת המלחמה תציל את חיי החטופים. כך ממשיכים החטופים להתענות בשבי, לא רק כדי למנוע את נפילת ממשלת הזוועות, אלא גם כדי להצדיק את המשך המלחמה, שנתניהו רואה בה מכשיר להישרדותו בשלטון. מאות אלפי משרתי מילואים הם מאות אלפי מפגינים שאינם יכולים לצאת להפגין. המשך מלחמת השוא משרת את נתניהו מכל הבחינות.

לכן חייבים לקום ולדרוש: קודם כל להשיב את החטופים החיים. רק לאחר שתסתיים הצלתם מהשבי של החטופים החיים אפשר להתפנות להשבת החללים לקבורה.

 

פרנץ קפקא / קטעי יומן מאוקטובר 1921

 

היום, ה-3 ביולי, הוא יום הולדתו של קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן כמה קטעים מיומנו.

 

פרנץ קפקא, רישומי יומן 1921

21 באוקטובר

היה בלתי אפשרי עבורו להיכנס הביתה, כי הוא שמע קול שאמר לו: "חכה עד שאוביל אותך!" וכך הוא שכב תמיד בעפר לפני הבית, למרות שהכל כבר היה חסר סיכוי (כפי ששרה היתה אומרת).

הכל הוא פנטסיה, המשפחה, המשרד, החברים, הרחוב, הכל פנטסיה, רחוק יותר או קרוב יותר, האשה, אבל האמת הקרובה ביותר היא רק שאתה לוחץ את הראש כנגד קיר של תא נטול חלון ודלת.

 

22 באוקטובר

מכר, בעל מקצוע, אחד שיודע את חלקו, אמנם יֶדָע, שלא ניתן למסור, אבל למרבה המזל לא נראה שהוא נחוץ למישהו.

 

23 באוקטובר

אחר הצהריים. סרט על פלשתינה.

 

24 באוקטובר

אתמול, אהרנשטיין.

ההורים שיחקו בקלפים: אני ישבתי לבדי, לגמרי זר. אבא אמר שעלי להשתתף במשחק או לפחות לצפות בו. איכשהו הצדקתי את עצמי. מה פשר הסירוב הזה שחזר פעמים רבות מאז ילדותי? חיי הקהילה, בוודאי החיים הציבוריים, הפכו נגישים עבורי באמצעות ההזמנה. הביצוע שנדרש ממני, כלומר ההשתתפות, לא צלח היטב, אלא בקושי. המשחק אמנם לא לגמרי שיעמם אותי כנראה – אף על פי כן סירבתי. אם שופטים על פי זאת, אינני צודק כאשר אני מתלונן, שנהר החיים מעולם לא סחף אותי, שמעולם לא השתחררתי מפראג, שמעולם לא נמשכתי לספורט או למלאכה וכיו"ב – כנראה תמיד דחיתי את ההצעה, כמו את ההזמנה למשחק. רק דברים חסרי משמעות קיבלו רשות כניסה: לימודי המשפטים, המשרד, מאוחר יותר נספחים חסרי משמעות, כמו קצת גינון, נגרות וכיו"ב. את הנספחים האלה צריך להבין בדומה להתנהלותו של אדם, שאת הקבצן הנזקק משליך אל מחוץ לדלת, ואז משחק לבדו את הנדבן, בכך שהוא מעביר נדבה מידו הימנית לידו השמאלית.

אבל תמיד סירבתי, הרבה מתוך חולשה כללית ובמיוחד חולשת הרצון. הבנתי את זה רק מאד מאוחר יחסית. קודם לכן חשבתי את הסירוב הזה לסימן טוב (מפותה על ידי התקוות הגדולות שקיוויתי לעצמי). כיום נותרה רק שארית מן התפיסה הידידותית הזו.

 

29 באוקטובר

באחד מן הערבים הבאים אכן השתתפתי, בכך שרשמתי לאמא את התוצאות. אבל זה לא גרם לשום התקרבות, ואם גם היה שם איזה סימן לכך, כיסו עליו עייפות, שעמום וצער על הזמן האבוד. כך היה תמיד. את אזור הגבול שבין הבדידות והשבת-יחד חציתי רק לעתים רחוקות ביותר. התמקמתי בו אפילו יותר מאשר בבדידות עצמה, שהיתה ארץ תוססת בהשוואה לאי הנ"ל של רובינזון.

 

 

 

בגינת המשחקים

לניצן וגיא ליום נישואיכם 

בְּגִנַּת הַמִּשְׂחָקִים

אִמָּהוֹת צְעִירוֹת

חוֹשְׂפוֹת רַגְלַיִּם חֲטוּבוֹֹת.

כַּמָּה הֵן יָפוֹת, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,

כַּמָּה הֵן צְעִירוֹת.

וַאֲנִי, כְּשֶׁהָיִיתִי אֵם צְעִירָה מֵהֵן,

הִרְגַּשְׁתִּי כָּל כָּךְ זְקֵנָה.

 

עַכְשָׁיו כְּשֶׁאֲנִי זְקֵנָה בֶּאֱמֶת,

אֲנִי וְהַכֶּלֶב עַל סַפְסָל בַּפִּנָּה,

נָחִים אֶת זִקְנָתֵנוּ,

וּכְבָר אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה לַחֲשׁוֹב

עַל עַצְמִי הַצְּעִירָה,

שֶׁלֹא הִרְגִּישָׁה צְעִירָה מֵעוֹלָם.