הצגה לצורך בריחה מאשמה

 

מה פשר ההצגה המכוערת שערך היום הרמטכ"ל, שכולה ניסיון להשפיל את מפקדי צה"ל שכבר קיבלו על עצמם אחריות ופרשו מצה"ל – בניגוד גמור לדרג המדיני המתועב - ולשם מה להדיח אותם משירות מילואים שממילא לא היו נקראים אליו? קשה להפריד בין האירוע המביש הזה, שאיננו לכבודו של הרמטכ"ל, לבין ההצגה המכוערת עוד יותר של ממשלת האסון, שהטילה על השרים המרושעים ביותר, שכל חייהם מוקדשים להרס מדינת ישראל ומוסדותיה הדמוקרטיים, שכל מעייניהם להפוך את ישראל למדינה ברברית ונפשעת, שמצד אחד מגרשת ומוציאה להורג ערבים, ומצד שני מונעת אכיפת חוק על פושעים ורוצחים יהודים שפוגעים בערבים, להגדיר יעדי חקירה לוועדת בובות שתטייח את אשמת ראש הממשלה ושריו באסון ה-7 באוקטובר שהמיטו על ישראל. "האלוף חליווה ראש אמ"ן עמד במרכז אסון ה-7 באוקטובר" הודיעה בחגיגיות יונית לוי, כשהיא מעווה את פניה לסמן חשיבות וחומרה. אבל זהו השקר שמפיץ בנימין נתניהו, כאילו הבעיה המרכזית היתה העדר התרעה מודיעינית. התרעות מודיעיניות לא חסרו, אך נתניהו סירב להקשיב להן. הגורם המרכזי לאסון ה-7 באוקטובר איננו העדר מודיעין, אלא המדיניות המטורפת של נתניהו לחזק ולממן את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, והנחתה מלמעלה של הקונספציה ש"החמאס מורתע" שאפשרה את דילול הכוחות הנפשע בעוטף עזה והעברתם ליהודה ושומרון. לא רק חטיבות וגדודים הועברו מעוטף עזה ליהודה ושומרון ולגבול הצפון, אלא כל סוללות התותחים ורוב כוחות השריון – רק טנקים בודדים, חלקם לא תקינים, הושארו בעוטף עזה. אילו היו פרושים בגבולות העוטף כוחות בכמות הנדרשת להגן עליהם מפלישת חמאס, היו הכוחות הודפים את מחבלי החמאס, ואם לא מונעים את האסון לגמרי, לפחות מצמצמים אותו במידה ניכרת. הניסיון להעמיד במרכז האסון את מחדלי המודיעין, הוא חלק מטענת "לא העירו אותי" של האחראי הראשי לאסון, בנימין נתניהו, שמנסה להסיט את תשומת הלב מקשריו המפוקפקים עם קטאר, וממדיניות חיזוק החמאס שלו שנמשכה גם אחרי ה-7 באוקטובר: דאגתו העיקרית של נתניהו מתחילת המלחמה היתה למנוע את הכנסת הרשות הפלשתינית לרצועה, וכצפוי חמאס נשאר בשלטון, בהעדר יריב משמעותי לשלטונו.

ערב ההצבעה על ביטול עילת הסבירות נשלח האלוף חליווה לכנסת לדבר על לבו של נתניהו להפסיק את ההפיכה המשטרית, וגם הרמטכ"ל הרצי הלוי הגיע לכנסת והתחנן לפגישה עם נתניהו, אבל נתניהו חמק ממנו, ואת יואב גלנט הוא ניסה לפטר, מכיוון שהזהיר מפני סכנה מוחשית שאורבת לישראל אם נתניהו ולוין לא יחדלו ממסעם נגד שלטון החוק, ובסופו של דבר פיטר אותו, בגלל נקמנות וקנאה, וכדי להחליפו בשר שלעולם לא יאפיל עליו. כדי לקבל התרעות מודיעין אמיתיות צריכה להיות אווירה של הקשבה מצד הדרג המדיני, גם אם דבריהם של אנשי המודיעין ושל מפקדי הצבא בכלל אינם נוחים לראש הממשלה ואינם תואמים את האינטרסים הפוליטיים שלו. אווירה כזו מעולם לא היתה בשלטון נתניהו, שמוכן להקשיב רק למה שנעים ורצוי לו לשמוע, ומפטר את מי שאיננו מחניף לו ושמוסר תחזיות שאינן נוחות לשלטון. שליטים מסוגו של נתניהו לעולם אינם שומעים דברי אמת, משום שאינם מוכנים להקשיב להם, ומשום שהם מענישים בחומרה אמירת אמת, ומעליבים ומשפילים את כל מי שאיננו מוכן לדקלם כתוכי את מסריהם, מופרכים ככל שיהיו. אסון ה-7 באוקטובר קרה בראש וראשונה בגלל האסון המהלך שנקרא בנימין נתניהו, ושום תעלול של ביזוי בכירי צה"ל שכבר קיבלו אחריות למחדליהם ופרשו לא יחפה על כך.

 

מה לא לומר למי שמת לו כלב

 

קברת אותו? עשית לו מצבה?

 

מה עשית עם הגופה?

 

מה העיריה עושה עם הגופה?

 

אני קברתי את הכלב שלי בחצר וגם עשיתי לו מצבה. אם היית אומרת לי הייתי עוזר לך (לקבור אותו? ברחביה? בגן סאקר? ביער ירושלים? פעם מישהו שרצח את בתו בת השנתיים קבר אותה שם. למרבה המזל הבחינו בו והוא יושב בכלא. האיש שהבחין בו קובר משהו וחשב שהוא קובר חתול או כלב, זיהה אותו בתמונות והודיע למשטרה שחפרה ומצאה את גופת הפעוטה. מיקי לוי, שהיה אז מפקד מחוז ירושלים, אמר שהילדה המתה נראתה כמו בובה. שאלו אותו איך האמא הגיבה כשהוא סיפר לה, והוא אמר שהיא הגיבה כמו אמא שאומרים לה שבתה היחידה לא בחיים עוד. גם זאת היתה שאלה מיותרת.)

 

אפשר לעזור במשהו? (למרבה הצער כבר לא, והמון תודה לכל מי שעזר בחודשים האחרונים להעלות את הכלב הזקן והחולה לקומה רביעית, לשכנים טובי הלב: יוסף, שמוליק, שקד, יהל, ליעד, עמיחי, אמיתי, איליה, בטינה ויהב, השוטרים, החיילים, המאבטחים של נתניהו, פועלי הבניין בבניין הסמוך, עוברי האורח, כל אלה שאינני יודעת את שמם או שכחתי להזכיר שריחמו ועזרו. רק בזכותכם החזקנו מעמד).

 

תקחי עכשיו כלב חדש? אולי אחד קטן?

 

אתם יושבים שבעה? (לא יושבים שבעה על כלב. אנחנו פשוט עצובים, וכנראה נישאר עצובים לאורך זמן.)

אושר שלי מת

 

אתמול בבוקר אושר, הכלב שלי, מת. הוא היה כלב זקן וחולה ובחודשים האחרונים המצב שלו הידרדר, אבל חשבתי שיהיו לנו עוד כמה חודשים ביחד, שנשב יחד בגינה בבקרים ובערבים, הוא ינמנם ואני אקרא עיתון ואסתכל בפעוטות שמשחקים. אבל ביום ראשון הוא הרגיש מאד לא טוב, ובערב כבר לא היה לו כוח לרדת לגינה או ללכת בכלל. הוא ירד כמה מדרגות וקרס, והשכנים עזרו לי להכניס אותו הביתה חזרה, ואז הוא קרס ליד הדלת ושכב שם כל הלילה בלי נוע, ובבוקר ראיתי שהוא כבר לא נושם. אושר היה איתי שלוש עשרה וחצי שנים, מאז שהוא היה גור קטן שהבאנו ממושב בנגב, ולא ידעתי שהוא יהיה כלב מאד גדול וחזק. כשהוא היה צעיר הוא היה שובב גדול והיה בורח ממני ורודף אחרי חתולים, אבל בשנים האחרונות כבר לא היה לו כוח לעשות שטויות, ובחודשים האחרונים בכלל לא היה לו כוח ללכת, והיינו רק יושבים בגינה. בכל זאת הוא אהב עדיין ללכת למאהל משפחות החטופים, שלשם הוא היה מלווה אותי שנה וחצי, וכשהחזקתי תמונות של חטופים בצד הכביש הוא היה שוכב מאחורי על הכביש ומנמנם. אפילו ביום חמישי האחרון הוא ביקש ללכת למאהל, וחשבתי שעוד מעט יחזירו את כולם, כך אני מקווה, ואני לא אוכל להסביר לו למה מפרקים את המאהל, אבל אושר כבר לא יראה שכל החטופים הוחזרו והמאהל פורק, אחרי יותר מדי זמן, כי לא חשבנו שהמלחמה תימשך שנתיים ושחטופים חיים יתענו בשבי שנתיים, שזה בלתי נסלח. אני לא יודעת מה אושר הבין מכל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות, אבל הוא התרגל להכל, לרעש בהפגנות, לרמקולים שלפעמים החרישו אוזניים, לגדרות ברחוב סביב בית ראש הממשלה שמנעו ממנו לעבור את רחוב עזה מצד לצד כמו שהוא אהב, והוא התעקש לעבור בין הסורגים שהקיפו את ביתו הפרטי של נתניהו ועמד על זכותו לעבור במדרכות שהוא התרגל לטייל בהן, גם כשכבר לא היה לו כוח ללכת רחוק. כולם בשכונה הכירו את אושר, ואם ראו אותי לבדי שאלו איפה הכלב, ואמרתי להם שהוא בבית, ועכשיו אני אצטרך להגיד להם שהכלב כבר לא בחיים, ובאמת כשהלכתי ברחוב הרגשתי הכי חזק שאושר לא בחיים, כי בבית הוא כאילו נמצא עדיין, כאילו הנשמה שלו עדיין בבית, ואני רגילה מדי פעם להרים את מפת השולחן, כי שם הוא אהב לשכב כל היום ולנמנם, מתחת לשולחן בסלון, זה היה כאילו האוהל שלו, עדיין אני מרימה מבלי דעת את מפת השולחן ומחפשת לראות אותו מנמנם שם, ואני מרגישה כאילו הנשמה שלו עדיין בבית איתי ורק הגוף כבר איננו. הוא היה כלב עם נוכחות, ולא רק בגלל שהוא היה מאד גדול, בגלל שהוא היה כלב כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כל כך הרבה דברים עברנו ביחד, את כל המלחמות והטילים, וישבנו במדרגות כשהחות'ים ירו טילים, ובמלחמה עם איראן ישבנו במקלט ונזהרתי לא להתקרב לכלבים האחרים שבאו לשם עם הזקנים והצעירים והילדים והמשפחות. כמעט אף פעם לא נפרדתי מאושר, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהיומיום שלי, והבוקר קמתי וחשבתי שאני לא ארד יותר לגינה עם אושר, וחשבתי על כל הדברים שאני צריכה לעשות וכאילו יש לי עכשיו יותר זמן לעשות אותם, אבל אין לי באמת חשק לעשות אותם, אני רוצה שאושר יהיה איתי ונרד יחד לגינה ונשב שם והוא לא ירצה לחזור הביתה, כי הוא הכי אוהב לשכב בגינה באוויר הצח ולנמנם וזה הזמן שלנו ביחד, וזה הזמן שכבר אין.   

פרעות המתנחלים הן תגובה למעצר הפרקליטים

 

בתקשורת מדווחים על פרעות המתנחלים בפלשתינים שעוברות כל גבול ומכוונות גם נגד צה"ל, כאילו אין לכך שום קשר למעצר הפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות בשדה תימן, בד בבד עם מסמוס חקירת ההתעללות בשדה תימן, גירוש קורבן ההתעללות לעזה, אי מעצר הפורעים שהתפרצו לשדה תימן בראשות חברי כנסת ושרים ממפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית ואי העמדתם לדין, לכך מצטרפת הכרזת ראש הממשלה שהדלפת הסרטון, שהוא מכנה מבושל ומזויף, למרות שהוא אמיתי לגמרי, היא הפיגוע ההסברתי הקשה בתולדות המדינה – שהרי פרעות המתנחלים בגדה, הכפרים הפלשתינים העולים באש והפלשתינים הפצועים תורמים כנראה לדעת נתניהו להסברה הישראלית ולתדמיתה של מדינת ישראל. התבטאויות דומות השמיע כמובן גם שר הביטחון ישראל כ"ץ. הרי הממשלה עצמה קיבלה את דרישת המתפרעים בשדה תימן והמתעללים בפלשתינים, לכלוא את הפצ"רית ואת כל מי שביקש להעמיד לדין את המתעללים בעציר הפלשתיני, והמתנחלים הבינו נכון, שהפצ"רית והתובע בפרשת ההתעללות נמצאים במעצר לא בגלל שהדליפו סרטון של צילומי מצלמות האבטחה בשדה תימן, ולא בגלל ששיקרו לבג"ץ, שממשלת נתניהו עושה הכל כדי לערער ולקעקע את מעמדו, אלא כדי להתיר את דמם של הפלשתינים, ולרמוס את כל מי שמנסה לשמור על זכויות האדם שלהם. אם כך, אם הממשלה התירה את דמם של הפלשתינים ומתירה להתעלל בהם, לשרוף את בתיהם, לגנוב ולהרוס את רכושם ואפילו לרצוח אותם ללא עונש, ובמקום זאת מענישה את אנשי החוק שביקשו להעניש פשעים אלימים נגד פלשתינים, מדוע שהמתנחלים לא יסיקו את המסקנה המתבקשת: שתחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר דמם של הפלשתינים מותר, ויפעלו בהתאם? כל מי שדרש להעניש את הפצ"רית והכפופים לה, היה צריך להבין שזאת תהיה התוצאה, ושהמתנחלים יבינו נכון שתחת הממשלה הנוכחית הם יכולים לפרוע בפלשתינים , כי נציגיהם יושבים בממשלה ודואגים לתת להם יד חופשית לפרוע בפלשתינים מבלי לחשוש משלטון החוק. יתרה מכך: כל מי שיעז לעצור את פרעות המתנחלים ולרסן את אנשיהם בכנסת ובממשלה, ימצא את עצמו בכלא. הרי גם את היועצת המשפטית לממשלה מנסה הממשלה להכפיש ולהרשיע על לא עוול בכפה, מלבד ניסיונה ההרואי לשמור משהו משלטון החוק במדינה שבממשלתה יושבים פושעים, מי שהסיתו בהצלחה לרצח רבין ומעולם לא חדלו להרוס את שלטון החוק והמוסר ולרמוס את זכויות האדם של כל מי שאיננו מתיישר עם שלטון האימים שלהם. כמובן שהפרעות רק ילכו ויחמירו, כפי שכבר קורה, גם פרעות נגד פלשתינים וגם פרעות נגד צבא הגנה לישראל, והאש שהבעירה ממשלת הדמים תשוב אליה עד שתתקשה לעמוד בכך. בסופו של דבר יקרה בעניין הפרעות בפלשתינים מה שקרה עקב המלחמה הבלתי נגמרת בעזה והרג עשרות אלפי עזתים: תהיה התערבות אמריקאית ובינלאומית וממשלת ישראל תיאלץ לפעול מתוך כפייה של מדינות זרות, ולא על פי רצונה. אם חושבים בממשלה שהשתוללות המתנחלים תמנע מדינה פלשתינית, כנראה שההיפך הוא הנכון. כפי שממשל טראמפ עצר את המלחמה בעזה ומניח כעת את רגלו על צווארה של ישראל בכל מה שקורה בעזה, כך יקרה בסופו של דבר גם בגדה המערבית, וממשלת ישראל בהתנהגותה המחפירה, שמתירה את דמם של הפלשתינים ומעניקה חופש פעולה לאספסוף אלים וחסר מעצורים, ואף מצטרפת בעצמה למתפרעים כפי ששריה נהגו בשדה תימן, תביא על עצמה כפייה של מדינות זרות ובכללן גם מדינות עוינות, כפי שתורכיה מתערבת כעת בנעשה בעזה ודורשת לשלוח לשם חיילים שלה. אם נתניהו לא יתעשת ויעצור את חיות הטרף שהוא שחרר מהכלוב, כדי לזכות במחיאות כפיים מהאספסוף, שלא יתפלא אם ישובו לטרוף גם אותו.

 

שמונים ושבע שנים לליל הבדולח

 

היום מלאו שמונים ושבע שנים לליל הבדולח, ואפילו לא מזכירים את התאריך הזה, שהגרמנים השתדלו מאד למחוק והפילו את חומת ברלין ביום הזה, כדי לסמן שהשואה נמחקה ונשכחה עם איחוד גרמניה. אבל השואה לא נמחקה ולא נשכחה. לא רק גרמנים מנסים למחוק את זכר השואה. גם בישראל יש אנשים שמנסים למחוק אותה. לא במקרה נתניהו אמר שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, שהמופתי נתן לו את הרעיון, ואנגלה מרקל היתה צריכה ללמד אותו היסטוריה. לא במקרה מעריץ נלהב של נתניהו הכריז שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים יהודים, ולא במקרה אנשים שהתנגדו להפגנות נגד הממשלה צעקו לנו שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. הגרמנים רוצים למחוק את זכר השואה, וגם נתניהו רוצה למחוק את זכר השואה, כדי שלא תהיינה לאנשים אסוציאציות. מאז שממשלת האסון עלתה לשלטון, יש לי כל הזמן אסוציאציות, למרות שתמיד הזהרתי אנשים לא להגיד שהיהודים מתנהגים כמו נאצים, כי היסטוריונים צריכים לדייק, אבל בשלוש השנים האחרונות אני מתחלחלת כל הזמן מהמחשבות שעולות בי, כשסמוטריץ' אמר לשרוף את חווארה, ובאמת מתנחלים שרפו את חווארה, הציתו בתים על יושביהם, וחשבתי על ליל הבדולח, ובכל פעם שאני קוראת על המתנחלים שתוקפים כפרים פלשתינים ביהודה ושומרון ומגרשים את תושביהם באלימות, ואף אחד איננו מגן עליהם ואיננו עוצר את המתנחלים הפורעים, אני שוב חושבת על ליל הבדולח וכל הפרעות ביהודים עוד לפני השואה. וכשראיתי את שרי הציונות הדתית יושבים ומתכננים כמה עזתים הם יגרשו בכל יום, חשבתי על ועידת ואנזה. כמובן שכל הדיון הזה היה מגוחך. ישראל מדינה קטנה ומוגבלת בכוחה, ולא יכולה לבצע את הדברים הנוראים שממשלת הזוועות מתכננת, אבל מצליחה לעשות דברים מספיק רעים, להרוג עשרות אלפי אנשים חפים מפשע, כמו שרצחו גם את שלושת החטופים ששחררו את עצמם, ככה רצחו המון עזתים חפים מפשע בלי שום סיבה. זה לא כמו השואה וזה לא רצח עם, כי רצח עם הוא רצח של מיליונים, אבל זה פשע מלחמה, וזה מספיק גרוע, וזה נורא ששרים בממשלת ישראל והתומכים שלהם, אומרים ועושים דברים שגורמים לחשוב על השואה ועל זה שיש יהודים שמעריצים את הנאצים ורוצים לחקות אותם, ואלה אנשים שיושבים בממשלה. וכשהשרים האלה שמעו שהמשטרה הצבאית חוקרת ועוצרת את החיילים שהתעללו בשדה תימן בעציר פלשתיני, ובכלל התעללו בעצירים פלשתינים דרך קבע, השרים האלה באו למנוע את המעצר והחקירה וההעמדה לדין, והנהיגו את תומכיהם לאיים על חיי השוטרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים והפרקליטה הצבאית הראשית ועכשיו הם רוצים להעמיד אותה לדין. אתמול ראיתי שוב את התחקיר של רוני זינגר ב"כאן" על ההתעללות בעציר הפלשתיני. הדבר הכי מזעזע שם זו עצם ההקמה של "כוח מאה", שגייס מתנחלים שבאו במטרה להכות פלשתינים מכות רצח ולהתעלל בהם, ולא אנשים שמתאימים לטפל בכלואים שזו עבודה שדורשת הרבה איפוק והרבה אחריות. מה פתאם מקימים יחידה כזו, שבמקום שהצבא יבחר אנשים לפי התאמתם, מזמינים אנשים שהמניע שלהם הוא להתעלל בפלשתינים ולהפעיל עליהם אלימות מחרידה? ורק אחרי שהם חצו את כל הגבולות פירקו סופסוף את היחידה הזאת. גם בגרמניה כשאפשרו לאנשים להתנדב לשירות, גילו שהרבה ניאו-נאצים התנדבו לשרת בצבא, כדי לממש בצבא את המטרות שלהם. שירות בצבא צריך להיות מבוסס על אנשים שמודעים לאחריות שלהם, ולא על אנשים שמחפשים לגיטימציה להתנהג באלימות. כשאיתמר בן-גביר רצה להתגייס לצבא סירבו לגייס אותו ובצדק, כי זה מה שאיתמר בן-גביר רוצה, להפוך את ישראל למדינה שבה דם ערבים מותר, ומי שנזרק לכלא זה מי שמנסה לאכוף את החוק על אלימות נגד פלשתינים. אם ישימו את הפצ"רית בכלא, זה לא יהיה בגלל הדלפת חומר חקירה ולא בגלל שהיא שיקרה לבג"ץ, אלא בגלל שהיא הורתה לחקור ולהעמיד לדין חיילים שהתעללו בפלשתינים. לכן גם אם המשפט נגד הפצ"רית ייראה לגמרי חוקי, הוא יהיה משפט נפשע, כמו המשפטים בגרמניה הנאצית, כי המטרה האמיתית שלו תהיה להתיר את דמם של הפלשתינים ולהעניש את מי שמנסה למנוע התרת דם של פלשתינים, כי מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית רוצות להפוך רצח של פלשתינים והתעללות בפלשתינים למעשים חוקיים ולגיטימים, ואי אפשר לחשוב על המפלגות האלה ועל מעשיהן בלי לחשוב על גרמניה הנאצית, ועל אותו נאצי בכיר שהזדעזע מזה שגרמנים ששירתו באושוויץ גנבו חפצי ערך של יהודים במקום למסור אותם לגסטאפו, אבל שזה שרצחו אנשים בתאי הגזים לא הפריע לו בכלל, זה נראה לו לגמרי נכון ונורמלי. וזה שבן-גביר אחראי על המשטרה, וכמו שהוא יכול לסכל אכיפת חוק על רוצחי פלשתינים, הוא יכול להתיר את דמם של מתנגדי הממשלה, כמו שהוא פעל בזמנו יחד עם נתניהו להתיר את דמו של יצחק רבין, זה לא יכול לגרום לאנשים להפסיק לחשוב על גרמניה הנאצית כשהם צופים במעשי המתנחלים ובחיילים שבמקום להגן על יהודים מתעללים בפלשתינים ולא נענשים, גם אם למרבה המזל ישראל מדינה קטנה ומוגבלת בכוחה ולא מעצמה מפלצתית כמו גרמניה הנאצית, ובישראל יש מספיק אנשים שיוצאים לרחובות נגד ממשלת הזוועות ולא רוצים שישראל תהיה מדינה כזאת, שמתירה את דמם של ערבים ושל מתנגדי הממשלה, והאנשים האלה לא יוותרו עד שהממשלה הזאת שהרסה לנו את המדינה תיזרק מהשלטון, וצה"ל יחזור להיות צבא הגנה לישראל ולא צבא שמפקיר ישראלים ורוצח פלשתינים חפים מפשע. היום יום טוב לחשוב על כל הדברים האלה, ולהבין שאנשים שגאים בהיטלר ומקווים שהמתנגדים שלהם יישרפו וימותו, לא צריכים להיות בשלטון, לא בשום מדינה ובמיוחד לא במדינת ישראל, שקמה אחרי השואה כדי שלא תקרה יותר שואה, לא ליהודים וגם לא לאחרים.    

שלושים שנה לרצח רבין

 

הראיון עם כרמי גילון ששודר אתמול בערוץ 12, לרגל 30 שנה לרצח רבין, טלטל וזעזע אותי, וחשבתי שיטלטל את המדינה כולה, אבל היום, יום הזיכרון לרצח רבין, הוא בקושי הוזכר – שמעתי רק אזכור חטוף בתכניתה של לוסי האריש בערוץ 13, כשגדי סוקניק ורון בן-ישי התייחסו להבדל התהומי בנהלי האבטחה של ראשי הממשלה לפני ולאחר רצח רבין. הראיון זעזע אותי לא בגלל מידע חדש, אולי אפילו התובנות אינן חדשות, אבל תמיד מזעזעת אותי התמונה של בנימין נתניהו צועד לצד ארון מתים שעליו כתוב "רבין לקבר" וחבל תלייה, אפילו מראה פרצופו של נתניהו כפי שנראה אז, בימים שבהם הסית בכל כוחו לרצח רבין, זעזע אותי עד עמקי נפשי, והמראות מכיכר ציון שבה עמד נתניהו על המרפסת מול שלטים של רבין בכאפיה או במדי אס-אס וצעקות אימים "בדם ואש את רבין נגרש", המראה של מנהיגי המתנחלים הצועדים לפגישה עם כרמי גילון שלא תשנה דבר בהסתה הפרועה, ושביעות רצון מרוחה על פניהם, שביעות רצון של מי שעומדים להשתלט על המדינה מבלי לבחול באמצעים, ובן-גביר שמארגן שלטי " רבין רוצח" ו"רבין בוגד" ומבטיח להגיע לרבין כפי שהגיעו לסמל מכוניתו. הדבר המעורר חלחלה ביותר הוא הידיעה הברורה שרצח רבין לא היה פעולה של אדם יחיד. מחנה פוליטי שלם רצח את רבין. מחנה פוליטי שלם פעל בזדון ובמחשבה תחילה להתיר את דמו ולהביא לרציחתו, ואותו מחנה פוליטי נמצא מאז כמעט ברציפות בשלטון, ועדיין נמצא בשלטון, ועדיין רודף אותנו בכל כוחו ובאותה אכזריות וחוסר מעצורים כפי שרדף את רבין, גם לאחר שהביא עלינו את אסון ה-7 באוקטובר, ובעקבותיו לא חדל מלרדוף אותנו, אלא רק הגביר את רדיפת מתנגדיו. לא למדנו כלום, אמרה לוסי האריש ואמרו אחרים, אבל למה שמישהו ילמד? הרי הרוצחים עלו לשלטון על גופתו של רבין, ורק הלכו והתעצמו בעקבות הרצח. ההסתה והרצח השתלמו למחולליהם וזיכו אותם בנצחון אחר נצחון, ואותנו בתבוסה אחר תבוסה ששיאן בטבח ה-7 באוקטובר, שבמהלכו ובעקבותיו נהרסה התיישבות של מאה שנה שקשה מאד לשקמה, גם בגבול הדרום וגם בגבול הצפון.

חייו של כרמי גילון נהרסו בעקבות הרצח. הוא מעולם לא סלח לעצמו על שלא הצליח למנוע את רצח רבין, ואת החורבן שהמיט על מדינת ישראל הרצח והעלייה לשלטון של מחולליו. אי אפשר לראות את יסורי נפשו של גילון מבלי לחשוב על האיש שמעולם לא קיבל על עצמו אחריות לשום אסון מהאסונות שהמיט על מדינת ישראל, ולא זו בלבד, אלא שהוא עוד מעז להטיל אשמה על נרדפיו. הדלפת הסרטון על ההתעללות בעציר על ידי הפרקליטה הצבאית הראשית, טען בנימין נתניהו אתמול בבוקר, היתה הפיגוע ההסברתי הגדול בתולדות המדינה. את זאת אמר האיש שבגללו הואשמה ישראל בערכאות בינלאומיות ברצח עם, וגם אם הדיון בבית הדין נבלם בינתיים, הטענה שישראל ביצעה רצח עם בעזה הפכה כמעט למוסכמה בינלאומית, בגלל מדיניותו של בנימין נתניהו להאריך את המלחמה בעזה מסיבות פוליטיות, ובגלל ההתבטאויות של שריו, כמו דרישת סמוטריץ' מהרמטכ"ל להרעיב ולגרש את תושבי העיר עזה, כמו דבריה של גילה גמליאל על טרנספר של תושבי עזה, ודבריהם של איתמר בן-גביר ושריו כמו עמיחי אליהו על אפשרות הטלת פצצת אטום על עזה.

לא חיפוש הצדק והאמת גרמו למתקפות על הפרקליטה הצבאית הראשית, אלא ניסיונה להעמיד לדין חיילי מילואים שהתעללו בעציר, ניסיון שניסו לסכל שרי עוצמה יהודית והציונות הדתית שהתפרצו בבריונות ובאלימות לשדה תימן שבו נכלאו העצירים הפלשתינים, וכעת מנסים להיתלות בהדלפת הסרטון על ידי הפצ"רית כדי למנוע משפט, הן של החיילים המתעללים והן של חברי הכנסת והשרים הפושעים. כמובן שהניסיון למנוע העמדה לדין של מתעללים בפלשתינים ורוצחי פלשתינים הוא חלק מרכזי באידיאולוגיה של מפלגות עוצמה יהודית והציונות הדתית, שהתרת דמם של פלשתינים וערבים בכלל היא מרכיב מרכזי במדיניות שלהם, במטרה להכשיר רצח של פלשתינים וגזל אדמותיהם לצורך השתלטות על יהודה ושומרון וכפי שתיכננו גם להשתלט על עזה, מדיניות שלעולם לא תצא לפועל באופן רשמי, אבל מתבצעת בשטח על ידי המתנחלים שמפלגות פשיסטיות אלה מייצגות בממשלת הדמים.

רצח רבין וה-7 באוקטובר, אמר כרמי גילון וכרך את אצבעותיו אלו באלו. והרי ראשי המסיתים נגד יצחק רבין, בראש כולם בנימין נתניהו, ראשי המתנחלים ורבניהם שפסקו לרבין "דין רודף", איתמר בן-גביר, כל אלה לא רק שמעולם לא נתנו את הדין על פשעיהם, אלא עלו לגדולה על גופתו של רבין ועוד הם רודים בנו ושופכים את דמנו, אלה האנשים שהמיטו עלינו את אסון השביעי באוקטובר, ואותם האנשים עצמם קראו שנתיים להפקיר את חטופינו ומנעו את הצלתם בפועל, בראש כולם איתמר בן-גביר שגם את התינוקות והפעוטות החטופים ביקש להפקיר למוות, ועשרות מהם מתו בגללו, ואחרים הוכו ועונו בגלל דבריו ומעשיו, אבל הוא עולה כפורח ומתנאה ומתקשט באכזריותו ומתמוגג ממנה, כשהוא מחזיק בתפקיד שר המשטרה, התפקיד השני בחשיבותו בכל דיקטטורה פשיסטית, שזה מה שעשה בנימין נתניהו ממדינת ישראל, הפך אותה לרפובליקת בננות, שנשיא ארצות הברית בוחש בהליכים המשפטיים המתנהלים בה לטובת הדיקטטור שנזקק לחסדיו.

למרבה המזל לא התאבדה הפצ"רית, לצערם של אנשי הליכוד שכבר תיכננו את הצעד הבא, כפי שהתבטא דובר הליכוד כשעדיין לא היה ברור מה אירע עם הפצ"רית: הם תיכננו להאשים את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה במותה של הפצ"רית, במסגרת מסע ההסתה האינסופי נגדה, שאיננו נופל ממסע ההסתה שניהלו נגד יצחק רבין, שהרי מדובר במומחים לרצח יריבים בהבל פה, ומי שעלו לשלטון על גופת יריבם, שמעולם לא הגיעו לקרסולי קרסוליו, מתקשים לחדול מכך וגם אין להם סיבה, שהרי עד כה נחלו הצלחה אחר הצלחה.

עוד תעמולה ביביסטית

 

העיתונאית גלי גינת שפכה את חמתה בתוכניתו של גיא זוהר "מהצד השני": מדוע ערוץ 14 מהדהד את תעמולת חמאס, אחרי שסירב בזמנו לשדר את סרטוני החטופים בטענה שמדובר ב"תעמולת חמאס"? נשוא זעמה היה חזרתם של השופרות הביביסטים על דבריו של החטוף המשוחרר איתן מור, שאנשי חמאס אמרו לו שהוא ישוחרר ראשון, כי אביו, צביקה מור, עשה ככל יכולתו להתנגד לעסקה לשחרור חטופים, וזכה לבמה נרחבת בתקשורת, שחששה להיות מואשמת בחוסר איזון, אם לא תעניק במה נרחבת לשתי משפחות המתנחלים המתחנפות לנתניהו, משפחת אור ומשפחת מור, שעשו ככל יכולתן למנוע עסקה לשחרור חטופים ובכלל זה הכפישו והשמיצו בשירות נתניהו את כל מי שפעל לשחרור החטופים: יואב גלנט, הרצי הלוי, רונן בר, ניצן אלון, וכמובן מטה משפחות החטופים, שייצג כמאתיים וחמישים משפחות חטופים שדווקא רצו לשחרר את קרוביהן בעסקה. שופרות נתניהו התענגו על דברי איתן מור, שחמאס אמרו כביכול שהוא ישוחרר ראשון, כי אביו איננו מפגין להשבתו ו"איננו עוזר לחמאס". משום מה איש לא שאל אותם איך הם מסבירים את העובדה שאיתן מור לא שוחרר ראשון, וגם לא שני ולא שלישי, וגם לא עשירי, אלא בקבוצת המשוחררים האחרונה, בדיוק באותו יום שבו שוחררו מתן צנגאוקר, מתן אנגרסט, נמרוד כהן ואלון אוהל, שהוריהם נאבקו כאריות לשחררם, ורק בזכות מאבקם שנגע ללבם של דונלד טראמפ ואנשיו, שוחררו גם איתן מור ואבינתן אור, שלו היו הדברים מתנהלים על פי הוריהם, היו עדיין נמקים במנהרות החמאס, או פשוט מתים. ותנוח גם דעתה של גלי גינת: דברי איתן מור שכביכול אנשי החמאס אמרו לו שהוא ישוחרר ראשון כי אביו איננו מפגין לשחרורו, אינם תעמולת חמאס, ושום איש חמאס לא אמר כדברים האלה, אלא זוהי תעמולה ביביסטית שמכונת הרעל הביביסטית זורה מזה שנתיים, ואיננה מסוגלת לחדול ממנה גם כשהמציאות מכה בפרצופם והופכת את ההסתה הזולה נגד משפחות החטופים שהעדיפו את חיי קרוביהן על פני תאוות השלטון של נתניהו למופרכת ופאתטית בלי גבול. אך ורק מאבקן חובק העולם של משפחות החטופים הביא לשחרור החטופים, ולא שום קשקוש של מכונת הרעל הביביסטית. ויש להזכיר במיוחד שלוש משפחות של ישראלים-אמריקאים שפעילותן תרמה במיוחד לרתום לטובת החטופים את המימשל האמריקאי, ואף לא אחת מהן תזכה לחבק את בנה: רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, שבנם הרש נרצח וגופתו הובאה לקבורה בקיץ שעבר, אורנה ורונן נאוטרה, הוריו של החייל עומר נאוטרה, ורובי וחגית חן, הוריו של החייל איתי חן, שני האחרונים הם חיילים שנפלו וגופותיהם טרם הושבו לישראל. שלוש המשפחות נאבקו כארי להשבת החטופים, גם לאחר שהתברר להן לאסונן שבניהם כבר אינם בחיים, וכולנו מחויבים לתמוך בהם עד שיזכו לקבל את בניהם לקבורה, שזה המעט שמגיע להם. הם תרמו רבות להצלחה לשחרר את החטופים החיים, וביניהם את איתן מור ואבינתן אור.

החטופים ומשפחותיהם מודים בנדיבות לעם ישראל, ואנשים שמעולם לא יצאו לרחוב כדי לקרוא להשבת החטופים צובאים על המכוניות כשהם שבים לביתם, אבל השבת החטופים מעולם לא היתה פעולה כלל ישראלית. ממשלת ישראל היתה עסוקה בעיקר בהסתה נגד המשפחות והסבירה שהן מסייעות לחמאס, ואיתמר בן-גביר היה עסוק בהתעללות מתוקשרת באסירים הפלשתינים, שגרמה מיד להתעללות של השובים בחטופים הישראלים. למעט מקרים בודדים כמו רצח ששת החטופים הצעירים במנהרה באוגוסט 2024 שהוציא לרחובות מאות אלפי אנשים, היה המאבק נחלתם של מעטים. היה כמובן גם מי שדאג לסכסך בין משפחות החטופים לבין המפגינים נגד הממשלה, והיו במטה גם מי שנשבו בתעמולת הרעל הזו ותקפו את המפגינים נגד הממשלה, אבל האמת היא שללא הבלפוריסטים והקפלניסטים, משפחות החטופים היו נשארות לבדן. בירושלים הלכו המפגינים תחילה מהפגנה להפגנה: הפגינו בכיכר צרפת להשבת החטופים ואז פנו אחורה וצעדו להפגין נגד הממשלה מול בית הנשיא, או להיפך, ובמהרה החליטו לאחד את ההפגנות, ומתנגדי הממשלה קיבלו על עצמם למתן ואפילו לחדול מהמאבק בממשלה ולהתמקד בקריאה לסיום המלחמה ולהשבת החטופים. המאמץ הזה לא עזר: למאהל החטופים ליד טרה-סנטה הגיעו כל הזמן ביביסטים, שלמול תמונות החטופים הקוראות להשיבם הביתה – ללא כל מסר פוליטי, צעקו "רק ביבי, ביבי המלך", ואפילו קיללו וירקו, ואחד מהם לחש באוזני "חושבים שמישהו עוד חי שם", כשעוד היו בעזה למעלה ממאה חטופים חיים, ובכך ביטאו את משאלת הלב הביביסטית שהחטופים ימותו, מה שאכן קרה ליותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים וחזרו בארונות, או טרם הוחזרו. גם המציאות שהוכיחה ששחרור בטוח של חטופים ללא קורבנות מתקיים רק בעסקאות לא שינתה דבר אצל הביביסטים, המסממים את עצמם בשקריהם עד אובדן גמור של הקשר עם המציאות. אבל אולי לצפות מאנשים שמשוכנעים שנתניהו הוא מנהיג דגול להיות מחוברים למציאות זו ציפייה מוגזמת מדי.

תמי שם-טוב / הילדים שומרים עלינו

 

תמיד תהיה שמורה בלבי פינה חמה לעורכת ומתרגמת נילי מירסקי, למרות שביליתי בחברתה רק כמה שעות, ולהן נוספו עוד כמה שיחות טלפון. היא הזמינה אותי לביתה שליד גן מאיר בתל-אביב אחרי שקראה את כתב-היד של סיפורי "הסיוט" ורצתה להוציא אותו בספריית המנויים, אבל הוא היה קצר מדי, ולכן ביקשה שאצרף לו עוד סיפור. היה לי עוד סיפור, אבל הוא לא נועד לפרסום, לכן ביקשתי ש"הסיוט" יתפרסם לבד, ובכך איבדתי את הזכות לעבוד עם נילי מירסקי והתגלגלתי לידיה של עורכת אחרת, שחשדתי בה מלכתחילה שלעולם לא תפרסם יצירה שלי. תחילה היה נדמה שטעיתי, היא דוקא המליצה לפרסם את כתב היד, ובעקבות המלצתה חתם איתי ירון סדן, שניהל אז את הוצאת "עם עובד", חוזה להוצאת הספר, אבל אז החל עיכוב ארוך, וכשהתעניינתי אצל העורכת מה קורה, היא אמרה שהיא נורא מצטערת, היה לה ליקוי מאורות, ובעצם זה טקסט שכמותו כותבים חולי נפש בעת אשפוזם, ואיננו ראוי לדפוס. אמרתי לה שזה בסדר, שתשיב לי את כתב היד ותאמר לירון סדן להתיר לי את החוזה, כדי שאוכל להוציא את הספר בהוצאה אחרת. ואכן כך קרה והבאתי את כתב-היד למו"לית הצנועה של הוצאת "גוונים", מריצה רוסמן, שכבר הוציאה לי ספר, ושמחה מאד לפרסם את "הסיוט", למרות שידעה שלא תראה מכך רווח כספי. היא מעולם לא דיברה איתי ולו מלה על כסף.

אני זוכרת שאמרתי לנילי מירסקי באותה שיחה בביתה שכבר לא אכפת לי מה יגידו עלי. הגעתי לשלב כזה בחיי שלא היה לי אכפת אם יגידו שאני משוגעת, ונילי אמרה שהאשה בספר לא מספיק משוגעת, בעצם לא משוגעת בכלל. היא ידעה שכתבתי על עצמי, אבל זה לא ממש דובר. היו בה כל כך הרבה חום וחמלה כלפיי, שלמרות ההיכרות הקצרה לא יכולתי לשכוח לעולם.  

לכן כשקראתי שתמי שם-טוב כתבה ספר על חייה בשכנותן של האחיות נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי רציתי לקרוא אותו מיד, ובלעתי אותו בשקיקה, אבל גם בזעזוע, ולא בגלל תיאורי השכרות הקשה והמריבות הנוראות בין האחיות, שמעולם לא הביאו אותן להפריד את חייהן זו מזו, ואף לא אחת מהן הקימה משפחה משלה, לפחות לא משפחה במובן המקובל. זה ממואר סוער ורב עוצמה שכתוב מנקודת מבט מאד אישית ומאד טעונה, ממואר מקרוב מאד, אולי קרוב מדי, וחושף מערכת יחסים חולנית בין האחיות ובינן לבין תמי שם-טוב, שגם אם היתה בה לא מעט אהבה ועניין ועזרה והתפתחות, זו היתה מערכת יחסים חולנית לגמרי במהותה, והיא עיצבה את חייה של תמי שם-טוב באופן הכי עמוק, ואולי גם ללא תקנה.

בצעירותה ניהלה נילי מירסקי מערכת יחסים רומנטית עם מתרגם גרמני שנשאר ידיד נפש שלה לכל ימי חייה. היא נכנסה להריון, לא בטוח שממנו, למרות שהוא חשב שהוא אבי הילד שלא נולד, כי היא העדיפה להפיל את הוולד. ככל הנראה הוא לא נשא מעולם אשה אחרת. כמו בסיפורי התנ"ך עלתה בין האחיות מחשבה שהוא יביא לעולם ילד עם אחותה הצעירה של מירסקי, שתמי שם-טוב מכנה בסיפור שרה, אבל ההצעה לא יצאה לפועל, ואולי טוב שכך, כי שרה – ימפה היתה מכורה לאלכוהול עוד יותר מאחותה, וזה גם מה שבסופו של דבר הרג אותה, ואז רקמו האחיות תכנית שתמי שם-טוב תביא לעולם ילד עם אותו מאהב גרמני של נילי מירסקי, וכך היה. התכנית לא עלתה יפה מבחינת האחיות, כי הן קיוו שתמי והבת שנולדה לה תישארנה לגור בשכנותן, והן תוכלנה לחוות אמהות דרכה, ולהיות בקשר יומיומי עם הילדה, אבל לאחר שנולדה בתה הזדעזעה תמי מהמחשבה שהילדה תהיה חשופה לשכרות, למריבות, לצד החולני כל כך של שתי האחיות, ונמלטה משם לחיים עצמאיים משלה, דבר שהאחיות התקשו לסלוח לה עליו, והיא עצמה חשה אשמה, כאילו לא די בכך שילדה בעבורן בת, יותר משילדה אותה בעבור עצמה, אלא כאילו היה עליה לחיות עבורן כל חייה. כל כך היה חשוב לה שיסלחו לה, כאילו לא היתה לה זכות לחיים משלה, כאילו רק עבורן חיתה, וקשה להימנע מהמחשבה שהמגורים עם שתי האחיות גם פגעו בה והזיקו לה, ואולי היו לה חיים שמחים יותר בלעדיהן.

את הממואר היא עוטפת בסיפור שלטעמי כלל אינו שייך לסיפור יחסיה עם האחיות ואפילו מקלקל – סיפור אהבה כושל עם גבר בעייתי, בעיני סיפור חושפני מדי ואפילו מביך. לעומת זאת הסיפורים שצירפה לספר הם סיפורים טובים וכתובים היטב, שמדגימים יפה את דבריה שבסיפורי מבוגרים הסוף הוא לרוב רע, לעתים רע מדי. הספר הזה הוא חומר קריאה מרתק ומסעיר, ואין ספק לגבי ערכו הספרותי כספר למבוגרים, שמחייב ככל הנראה סוף רע.

 

תמי שם -טוב, הילדים שומרים עלינו, הוצאת אחוזת בית, 2025

 

 

חיזור

 

היא חשבה שבתה מתקשרת, אבל להפתעתה זה היה ההוא שלמד איתה בתיכון, והוא אמר שהוא מנסה לתפוס אותה כבר הרבה זמן, ושהיא האדם היחיד מהתיכון שהוא רוצה לפגוש. היא לא הבינה למה רצה לפגוש אותה, אבל הסתקרנה ואמרה לו שהוא מוזמן לבוא אליה, ואחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר שהוא יגיע לעיר שלה ויבוא אל ביתה בארבע אחר הצהריים. בבוקר היא הלכה לשוק וקנתה דגי ים וירקות ובישלה ארוחה שמתאימה לחולי לב, כי הוא אמר שעבר שני התקפי לב וזה די זעזע אותה. אבל כשהוא בא הוא אמר שהוא לא מסוגל לאכול, למרות שדגים זה הדבר שהוא הכי אוהב, ורק שתה כמה משקאות אלכוהוליים שהביאה ממה שהיה לה בארון, אחרי שענה לשאלתה שהוא שותה אלכוהול, והרבה. למרבה המזל שכחה מבקבוק הוויסקי הכמעט מלא שהסתתר שם.

ואז הוא אמר כמו מישהו שלמד בעל פה מה לומר, שהם עברו יחד כמה חוויות סוערות, ושאל אם היא זוכרת שהיתה לו תקרית עם אבא שלה. היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון, אבל לא אמרה דבר, כאילו לא זכרה שכשהיתה חולה מאד, במחלה שאנשים חשבו שכבר עברה מן העולם, הוא בא כאילו לבקר אותה, התיישב על מיטתה ומבלי לומר דבר דחף את ידו לתחתוניה. זה היה בתחילת השמינית. היא היתה חולה מאד במשך כמה שבועות, בהתחלה היתה בסכנת חיים, וגם כשמצבה השתפר מעט, התקשתה לעמוד על רגליה או לעשות משהו מלבד לשכב חסרת אונים במיטתה. אחר צהריים אחד הוא בא, התיישב על מיטתה ודחף את ידו לערוותה, והיא לא התנגדה, לא דיברה ולא זזה, ואז אביה שהיה בחדר הסמוך, בא ואמר לו ללכת הביתה. אחר כך אמר אביה: מחליפים, פעם זו, פעם זו, כי בפעם קודמת בא לבקר אותה יחד עם חברתו הרשמית. היא לא ידעה אם אביה כועס מפני שהיתה לו חברה, או בגלל מה שעשה לה. גם אחרי שהלך הביתה היא לא זזה ולא דיברה.

את זוכרת, הוא אמר לה כעת, שלמדנו לבחינה, והזכיר עוד שתי בנות שלמדו איתם כביכול לבחינה באותו יום, משהו שאולי קרה בזמן אחר, כי הרוצה לשקר מרחיק עדותו, ואז הן הלכו ו"את חשפת  את עצמך בפניי, ואני הייתי רגיל לחיזור, ובכלל היתה לי חברה..." – היא כמעט נחנקה כשאמר את המשפט הזה, "הייתי רגיל לחיזור" – לדחוף את ידו לערוותה? חיזור?  "ואז אבא שלך בא ואמר בשקט, בלי כעס: "אני חושב שאתה צריך ללכת הביתה." לפחות את מה שאמר לו אביה הוא ציטט במדויק. אלה היו דבריו היחידים שלא היו שקר. כן, היא אמרה, ככה בדיוק היה אבא שלי, ולרגע התגעגעה לאביה שמת מזמן, ולא היה עוד בסביבה כדי לזרוק אותו מהבית. כשסיים להעביר את המסר הבחינה בפניו במעין חיוך, כמעט עווית, של רשעות וזדון שהחרידה אותה. "היית חרמן" היא אמרה. זה לא סותר, הוא אמר. בשביל זה הוא בא, היא חשבה לעצמה, בשביל זה התחנחן שהוא רוצה לפגוש רק אותה, יותר מחמישים שנה אחרי שכפה את עצמו עלי, ועשה לי מה שעשה, הוא בא להגיד לי שהוא היה צדיק תמים ואני זונה, שהוא היה נער תמים וחסוד שרגיל לחיזור, ואני חשפתי את עצמי לפניו ופיתיתי אותו - אולי התכוון לכתונת הלילה הלבנה עם הרקמה הסגולה שלבשה במיטת חוליה. היא היתה המומה משקריו, מרשעותו, מכך שלא די שמעולם לא ביקש ממנה סליחה, עוד בא אחרי יותר מחמישים שנה לסלף את האמת ולהעליל עליה עלילה. לכן אמר שרק אותה הוא רוצה לפגוש, כדי שתסכים להיפגש איתו, והוא יוכל לשוב ולפגוע בה, לאנוס את זכרונה ותודעתה. היא תהתה אם אפשר לכנות את מה שעשה לה אונס, ונזכרה בעיתונאית האמריקאית שנעצרה במצריים, ואמרה שהסוהרים אנסו אותה בידיהם. גם הוא אנס אותה בידו, והוא עשה את זה במיומנות רבה, והיה ברור שתיכנן הכל מראש ובא למטרה זו, ושעשה את זה גם לנערות אחרות לפניה. והיא מעולם לא התלוננה ולא אמרה לו דבר, וגם עכשיו שתקה ולא הרגישה שום רצון לומר לו מה באמת קרה, ומה באמת עשה לה. היא רק שתקה, והוא נראה מרוצה. אפילו לא אמרה לו שבעצם אביה רתח מכעס, ורק אדם כמוהו, שאטום לגמרי לרגשות הזולת, יכול היה להחמיץ זאת.

הוא גם אמר שהיתה מאד מוזרה ופעם שכבה על דשא בין העצים ואמרה לו שאם מביטים זמן רב למעלה לצמרות הן נראות כאילו התחברו זו לזו והוא שכב לידה וראה שבאמת הן נראות כאילו התחברו זו לזו. גם את זה אמר כאילו הטיח בה איזו אשמה והיא אמרה שבאמת הרבתה לעסוק באותם ימים ביוגה ומדיטציה. היא לא זכרה את מה שתיאר, אז לא ידעה אם זה קרה או לא קרה. הוא אמר גם שניסתה להתעלס איתו פעם, וזה קרה באמת, כשמצאה את עצמה מטיילת איתו בעמק, היא לא זכרה איך הגיעו לטייל ביחד, אחרי שכבר הבריאה ממחלתה, וחזרה להסתובב וללכת, אבל היתה משוכנעת שלקח אותה לטיול כדי להתעלס איתה, ורצתה שיתעלס איתה באמת, כמו עם נערה נחשקת, ולא כמו עם בובה, כי עדיין השלתה את עצמה שדחף את ידו לערוותה מתוך תשוקה או משיכה, וקיוותה לחלץ ממנו עדנה ורוך שימחקו את עלבונה, אבל הוא היה קר ומנוכר כאבן ורק הכאיב לה, והיא נאלצה להבין שמה שהניע אותו לדחוף את ידו לתחתוניה כשהיתה חולה כל כך, היה דבר מה הרבה יותר אפל ומרושע.

כשליוותה אותו החוצה קנה ושתה בלגימה אחת בקבוק בירה, ושאל אותה אם גם היא רוצה. היא ממש לא רצתה. הם פגשו מכרה שלה והיא הציגה אותה לפניו, ורק בדיעבד נזכרה שלא הציגה אותו בפני המכרה. הם דיברו קצת על המצב הפוליטי והוא אמר שצריך לשים מטעני נפץ לשרי הממשלה והמכרה הביטה בו מזועזעת בעיניים קרועות לרווחה, והיא היתה נבוכה. אחר כך ישבו בגינה ודיברו בגנות הממשלה והוא אמר שבגלל זה הוא מעלים מס בכיף ובכמויות, והיא אמרה שהיא לא מרוויחה די כסף כדי לשלם מסים ולכן אין לה מה להעלים. משום מה הרגישה שעושרו עומד לחובתו, ועוניה עומד לזכותה. היא לא אמרה לו ששנאה מעלימי מס, כי חשבה שמי שמעלים מס פוגע בציבור, ושמי שמשקר ומעלים מס עושה את זה למען עצמו ולא נגד הממשלה. לרגע הוא נאנח עמוקות וכשהביטה בו אמר שטוב להיות צעיר, והיא אמרה שדווקא עכשיו הכי טוב לה, בזקנתה, שאין כבר מי שיציק לה, ואם היא צריכה עזרה, היא מבקשת מבנותיה, וזה בסדר. כן? הוא שאל כלא מאמין, והיא חשבה שלחיים יש דרך משלהם גם לפצות וגם להעניש. כששאל אותה במה היא מאמינה, אמרה לו שהיא מאמינה שאנשים רעים בסוף נענשים על רשעותם, וגם על דבריה אלה הוא הביע פקפוק ותמיהה.

הוא חזר ושאל אם הם יכולים לשבת באיזה בר או בית-קפה שהיו רבים כאלה בסביבה, אבל היא אמרה לו שאם עליו לנהוג הביתה, עדיף שלא ישתה עוד, כי כבר די והותר שתה, והוא אמר נכון. זו היתה העקיצה היחידה שהרשתה לעצמה. אחרי שנסע כעסה על עצמה שלא אמרה לו מה באמת זכרה ומה באמת חשבה. עכשיו כבר לא יכלה לחשוב עליו אחרת, אלא כעל מי שאנס אותה כשהיו בתיכון וכעת, אחרי יותר מחמישים שנה, ביקש לבוא אליה כדי לומר לה שהוא צדיק תמים, והיא זונה, ושבכל מה שעשה לה, בעצם היא אשמה. אבל אנס שאומר לנאנסת שהוא צדיק והיא זונה, חשבה לעצמה, זו הקלישאה הכי עתיקה.  

שנתיים למחדל נתניהו

 

במקום להניח לציבור לשמוח בהושענא רבה עם החטופים השבים משנתיים של סבל ועינויי גוף ונפש, ועם משפחותיהם שסופסוף יכולות להירגע ולשמוח, נחטף האירוע לטובת אסיפת בחירות של הליכוד, שבעבורה הופקעה גם הכנסת לטובת תעמולת נתניהו. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ היה רק אורח הכבוד באירוע, ששיאו לא היה שמחת השבת החטופים, אלא בקשתו של טראמפ מהנשיא יצחק הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, לא חלילה חנינה שמותנית בפרישתו של נתניהו, אלא חנינה שתתניע מסע בחירות להמשך כהונתו, וכפי שכבר הבהיר נתניהו, לא לקדנציה אחת נוספת, אלא לעוד ארבע לפחות, ובקיצור, תמותו ולא תזכו לראות את סוף משטר האימים של נתניהו.

אני שואלת את עצמי אם נתניהו הציב כתנאי להסכמתו למתווה של טראמפ את בקשת החנינה הזו בנאום בכנסת. אולי הרעיון שטראמפ יבוא ביום שיבת החטופים היה בכלל רעיון של נתניהו. ככה בזמן שכמעט חצי מדינה צפו בטלויזיה, כדי לראות את החטופים שבים לישראל ולחיק משפחותיהם, נתניהו דחף לכולנו לגרון את האירוע בכנסת לביטול משפט נתניהו. החמאס בכלל היה מוכן להשיב את החטופים ביום ראשון בלילה, אבל גל הירש הודיע מראש שהחטופים יחזרו רק ביום שני בבוקר, מה שאומר שזו היתה החלטה של נתניהו לתזמן את שיבת החטופים לביקורו של טראמפ ולאירוע בכנסת שהתארך מאד, כדי שכל עם ישראל ישמע את שבחו של נתניהו ומחיאות הכפיים הסוערות בכנס הליכודניקים בכנסת, כולל פנינה רוזנבלום וסנדרה רינגלר ומשפחת פאליק ויאיר לפיד כעלה תאנה, כנגד קריאות הבוז שהושמעו בעת נאומו של וויטקוף בכיכר החטופים. לאכזבתו של נתניהו טראמפ אמר שלפיד נחמד, והוא היה חמוץ מאד, יותר מכל החמוצים השמאלנים.

אני תוהה מה נתניהו חשב לעצמו שיקרה. מה הוא ציפה שתעשה הבקשה הזו של טראמפ מהרצוג לתת חנינה לנתניהו. אולי נתניהו תמך בבחירת הרצוג כדי שייתן לו חנינה, אבל הרצוג, שכולם לועגים לחולשתו מול נתניהו, דווקא בגלל חולשתו, לא יכול לתת לנתניהו חנינה. זה דבר שמתנגדי נתניהו בשום אופן לא יקבלו, והרצוג לא יכול לעשות משהו שיקומם עליו חצי מדינה אם לא יותר מחצי.

כמובן כל מתחנפי נתניהו הסבירו לכלי התקשורת כמה חמור הדבר שהמשפט מבזבז את זמנו של נתניהו על חשבון התמקדות בענייני המדינה, אבל הפתרון לכך איננו ביטול המשפט, אלא התפטרותו של נתניהו מכהונתו, שיכולה בהחלט להיות חלק מעסקת טיעון שתכלול עונש סמלי של מאסר על תנאי וקנס. כמובן שנתניהו לא יתפטר, כי כוונתו היא להשיג את ביטול המשפט לצורך המשך כהונתו לנצח, ולא כדי לפרוש. אבל בכל פעם שהוא מעלה את הקושי לכהן כראש ממשלה ולנהל משפט, קושי שהוא עצמו הכחיש כאשר הוגשו עתירות נגד כהונתו כראש ממשלה, צריך לומר לו שהפתרון הוא התפטרותו, רצוי אחרי לקיחת אחריות למחדל השביעי באוקטובר, שהוא בעצם מחדל הרבה יותר גדול וממושך, שמתחיל בטיפוח החמאס לצורך החלשת הרשות הפלשתינית, מדיניות שנתניהו ממשיך בה עד היום, ותוצאתה הבלתי נמנעת היא הישרדות החמאס בשלטון בעזה, למרבה הזוועה. דווקא היום, יום הזיכרון למחדל, יכול היה להיות יום מצוין להתפטרות נתניהו, יחד עם קבלת אחריות למחדל, או לפחות להודאה שהיה לו חלק במחדל הבלתי נתפס הזה. זה היה צריך לקרות מזמן, אבל זה לא קרה ולא יקרה. נתניהו לא ילך אלא אם כן יסלקו אותו, ואני כן מאמינה שנצליח בסופו של דבר לסלק אותו, ושהוא ירד מהבמה בבושת פנים, כפי שראוי לו, ועל ידיו דמם השפוך של אלפיים הרוגים ונרצחים.

 

אויאויאוי

 

אויאויאוי, צעקו בוז בכיכר החטופים כשהוזכר שמו של נתניהו, איש כל כך נחמד ומנומס, שתמיד מדבר כל כך יפה לאנשים. איך הוא ענה בנימוס לכתב מיכאל שמש ששאל אותו שאלה, תשובה כל כך מנומסת ועניינית, ואיך הוא דיבר יפה לכתבת יולן כהן, ובכלל הוא תמיד מתייחס כל כך יפה לעיתונאים ותמיד עונה על השאלות שלהם כל כך בנימוס, ותמיד מתראיין לתקשורת הישראלית כל כך באדיבות, ואיך הוא דיבר יפה על מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שהכין דו"ח על תפקוד משרדי הממשלה במלחמה, כי נתניהו כל כך מקבל יפה ביקורת, ובכלל הקואליציה של נתניהו כל כך אדיבה ומנומסת, איך הם מדברים יפה ליועצת המשפטית לממשלה ולעוזרים שלה, בכל כך הרבה נימוס והכרת טובה לייעוץ שהיא נותנת בשנתיים של מלחמה, כדי למנוע מהממשלה ומצה"ל הסתבכויות עם החוק הבינלאומי, וכמה יפה נתניהו דיבר על שר הביטחון יואב גלנט, ועל ראש השב"כ רונן בר, ועל הרמטכ"ל הרצי הלוי, כל כך הרבה נימוס וטוב לב היה ביחס של נתניהו אליהם, וגם לרמטכ"ל אייל זמיר מדברים בממשלה כל כך יפה וכל כך מכבדים את המומחיות הצבאית שלו, במיוחד השרים שמעולם לא שירתו בצבא, ובוועדות הכנסת מדברים כל כך יפה למומחים ובכלל לאנשים, ובמיוחד לבני משפחות שכולות ומשפחות חטופים, נתניהו וכל הממשלה שלו והקואליציה שלו פשוט משדרים נימוסים טובים להפליא וערימות של טוב לב, והיה תמיד כל כך נעים לעמוד עם תמונות של חטופים ולשמוע קללות ועלבונות מתומכי נתניהו, במיוחד אני זוכרת את זה שהתקרב כל כך לאוזני ולחש פנימה "חושבים שמישהו עוד חי שם", כשהיו עוד למעלה ממאה חטופים חיים, זה היה כל כך יפה מצדו, וגם זאת שירקה עלינו אחרי שלעגה שאין במאהל הרבה אנשים, וזה שעמד מול המאהל עם שלט "מחלל שבת חייב מיתה", ואלה שסתם צעקו "רק ביבי" או "ביבי המלך" והניפו אגרוף, כאילו רצו להכות אותנו, תמיד עטף אותנו הנימוס המושלם של תומכי נתניהו ונהרות טוב הלב שזרמו אלינו ממנו באמצעותם. וזה רק מהשנתיים האחרונות כמובן. לא דיברנו על המרפסת בכיכר ציון, על בדם ואש את רבין נגרש, על ארון המתים שכתוב עליו רבין לקבר ועל חבל התלייה ליד, ועל השמאל שכח להיות יהודים, ועל נהג המונית שאמר שהוא לא מרחם על משפחות החטופים כי הם רק עוזרים לחמאס ולשמאלנים – חמאס והשמאלנים זו אותה קטיגוריה – גם זו מורשת נתניהו, ומיד אמר שלא יעזור לשמאלנים, נתניהו יהיה ראש ממשלה עד שיבוא המשיח. ואיך אפשר לשכוח את שלטי "שמאלנים בוגדים". כבר שלושים שנה אנחנו מוקפים בנימוסים טובים ונועם הליכות שהולכים ומשתבחים מרגע לרגע. באמת בכל תועפות הנימוסים הטובים והאדיבות והכבוד לזולת שמקיפים ומציפים אותנו מידו הטובה של נתניהו, מהבל פיו הנעים ומליבו החם, באמת המחשבה על כך שצעקו לו בוז פשוט מזעזעת, בניגוד לבעיטה בראש של אבא של תמר קדם סימן-טוב שנרצחה עם כל משפחתה, והדריסות של מפגינים להשבת החטופים, והסוס שדרס את נטלי צנגאוקר, והרימון שכרת למפגין אוזן, והאגרוף בשיניים שקיבל נער בן שמונה-עשרה שהפגין והפה שלו היה מלא דם, והמשטרה טענה שלא עשו לו שום דבר, בכמה עדנה ונימוסים טובים והתחשבות וחביבות זיכה אותנו נתניהו בכל שנותיו בשלטון, שאין דבר חמור יותר מלצעוק לו בוז, ודווקא בנוכחות נציגי הפטרון האמריקני, זה באמת נורא ואיום, ואין דבר יותר מזעזע בשנתיים האחרונות מהבוז שצעקו לנתניהו, ואם אתם בוחרים להזדעזע דוקא מדברים אחרים, כמו ההתאבדות של ניצול הנובה רועי שליו שביקש שלא יכעסו עליו, כי הוא לא יכול לסבול יותר את הכאב על אהובתו שמתה בזרועותיו ועל כל חבריו הנרצחים בידי החמאס המורתע של נתניהו, אז משהו כנראה משובש אצלכם, ואתם פשוט לא ראויים לנימוסיו הטובים של נתניהו, ולנועם ההליכות שהוא מעתיר עליכם.  

זרזיף של תקוה

  

אתמול היה יום כל כך עצוב ולא הצלחתי להתרכז ולכתוב, אבל רציתי לפחות להתייחס לפוסט שכתבתי אחרי פרסום מתווה טראמפ, כשהייתי מאוכזבת מאד, כי ראיתי שנתניהו הצליח להכניס למתווה את המוקשים הרגילים שלו, שמאפשרים לו לטרפד כל עסקה, כמו הדרישה מחמאס למסור נשק אישי, דבר שממילא אי אפשר לבדוק ולפקח עליו. אבל לא הבאתי בחשבון די הצורך את המעורבות של טראמפ, שהחליט לסיים את המלחמה בעזה ויהי מה, וישמור אותו אלהים שאכן יצליח בכך. התכונות הגרועות של טראמפ ידועות ובולטות לעין, אבל לא מספיק מעריכים את התכונות הטובות שלו, שהן למעשה אותן תכונות עצמן: קוצר-רוח, או העדר סבלנות יתר לתככים של נתניהו, העדר קטנוניות, שקל היה להגדיר כשטחיות וחובבנות, כשמה שבאמת חשוב לצורך סיום המלחמה הוא ראיית התמונה הגדולה וההזדמנויות, ולאו דווקא ההתעמקות בפרטים, שתמיד שירתה את ניסיונות הטרפוד של נתניהו, וכמובן הכוחנות, שבמקרה זה משקפת כוח אמיתי, שהכרחי למי שמנסה לכפות פשרה בין ממשלת נתניהו ונתניהו עצמו בפרט לבין הנהגת חמאס. אחרי שהקשבתי להסבריו של אליאור לוי, פרשן ערוץ "כאן" שאני מעריכה מאד, מדוע תשובת חמאס היא בעצם סירוב למתווה, כי לא הסכימו לשום תנאי במתווה כלשונו, שמעתי את טראמפ מודיע שחמאס הסכים למתווה, ומיד את דבריו שעכשיו ישראל צריכה להפסיק להפציץ בעזה, וזאת היתה תגובה כל כך חכמה, להגיד שחמאס ענה כן, ומיד לדרוש מישראל להפסיק להפציץ בעזה, הפצצות בלתי פוסקות שכבר עברו כל גבול, וכבר מזמן אינן מגינות על ישראל, אלא מחריבות את עזה וזורעות מוות, בתקווה שעל נהרות הדם בעזה יקים נתניהו עוד ממשלת אסון שתמשיך את החרבת ישראל ועזה גם יחד עוד שנה ועוד שנה. כמו כותב המכתבים של גבריאל מרקס, שכותב מכתבים מהבחור לבחורה ומהבחורה לבחור, וכך מחבר את שני האנלפביתים באהבה, מכתיב טראמפ לצדדים מה עליהם להשיב ומה לכאורה השיבו, שזה כנראה הסיכוי היחיד להשיג את מימוש העסקה.

וכך אנחנו מיטלטלים בין יאוש לתקווה, בין האימה מכשלון נוסף שמפחיד אפילו לדמיין, לבין הסיכוי שטראמפ יצליח לגרור את הצדדים בציצית ראשם להגיע להסכמות ולסיים סופסוף את המלחמה, כשכל אחד מהם מנסה להכריז על נצחונו, בזמן שבפועל אין מנצחים במלחמת ישראל והחמאס, יש רק מפסידים רבים והרבה יותר מדי קורבנות. ולמרות שמימוש העסקה עדיין בסימן שאלה, לתוך הייאוש הגדול והשחור ששרר פה שנתיים נכנס זרזיף דק של תקווה שמתפשט אט אט ומחייה את הרוח הנכאה כמו מים רעננים שנשפכו על צמח שקמל בצמאונו וזוקפים את קומתו. פתאם האנשים שמחים יותר, מחייכים יותר. פתאם מעזים לייחל למשהו טוב, שעדיין איננו כאן, אבל אולי מצפה מעבר לפינה, פתאם הברכה "בשורות טובות" נשמעת כמו משהו שיכול להתממש ולא רק כמו קלישאה.

וכמו בלידת תינוק אסור להרפות לרגע מהלחץ. יותר מתמיד חשובות המחאות וההפגנות. כמה מחזקים ומעודדים דבריו של טראמפ שצפה במפגינים שנושאים שלטים שקוראים אליו להשיב את החטופים ולסיים את המלחמה, ואלה עודדו אותו לפעול. מכל המאמצים של משפחות החטופים והציבור התומך בהן, מתגלה החנופה לטראמפ כמעשה הנכון ביותר, כאפיק המועיל ביותר, וכהכרח לא יגונה, שהרי בהצלת חיי אדם מדובר, ובשונה מנתניהו, טראמפ באמת יכול, ומה שחשוב יותר, טראמפ באמת רוצה. ולא נותר לנו אלא לברך על רצונו הטוב ולחזק את ידיו, ולהתפלל שלמען כולנו יצליח הפעם במלאכתו, ושהחג שבו נצטווינו לשמוח, יהיה שמח באמת.

דינה ורינה, שתי חברות / סיפור ליום כיפור

 

הן באמת חברות טובות, חשבתי לעצמי, כאשר שוב ראיתי את דינה ורינה יושבות יחד אצל רחל בשדרה. כמעט בכל יום ראיתי אותן יושבות שם, כשטיילתי אחר הצהריים עם הכלב. הן שתו קפה ועישנו, ודינה תמיד גם אכלה משהו, עוגה או כריך. רינה הסתפקה לרוב בקפה וסיגריה. היא שמרה על משקלה והקפידה לשחות בכל בוקר, ואחרי שדינה היתה חוזרת הביתה היא יצאה תמיד לטיול בשכונה או בעמק המצלבה. היו לה רגליים חטובות ותסרוקת קארה מוקפדת. בשבת בבוקר ראיתי אותה הולכת לבית הכנסת. דינה מיעטה לצאת בשבת מהבית, והיתה יושבת בכורסא שמול הטלויזיה ומעשנת סיגריה אחר סיגריה, ופה ושם אוכלת מילקי או קרמבו, שאסור היה לה לאכול ולכן מתקו לה במיוחד.

את רינה ראיתי הרבה גם לבדה כי היא גרה ממש קרוב אליי. לעתים ראיתי אותה עם אחד מילדיה וכמה מנכדיה הרבים. הם היו פזורים ברחבי הארץ וגם ביהודה ושומרון, ומדי פעם היא נסעה במכוניתה לבקר אותם, אבל העדיפה לחזור ולישון בדירתה. היא אמרה לי שהדירה שלה קטנה מאד ואין לה מקום לארח את הילדים והנכדים הרבים. היא סיפרה תמיד על בית הוריה הענק שהיו בו שבעה מפלסים, ותמיד חלמה על בית גדול, ופעם כשפגשה אותי מטיילת עם הכלב בטלביה הצביעה על אחד הבתים המפוארים ושאלה אם לא הייתי רוצה בית כזה. אמרתי לה שאני אוהבת את הדירה שלי ולא רוצה בכלל לעבור דירה והיא שוב שאלה: אבל לא היית רוצה בית כזה? השיחה הזאת עצבנה אותי ורציתי שהיא כבר תלך ותשאיר אותי לבד עם הכלב, שהיתרון שלו זה שהוא לא מדבר. דינה התגוררה רחוק ממרכז העיר אבל הגיעה העירה במכוניתה, או שנסעה במוניות. כמעט בכל אחר צהריים, כשטיילתי עם הכלב, ראיתי אותן יושבות אצל רחל בשדרה, ולפעמים ישבתי איתן קצת, ולפעמים רק החלפתי איתן כמה מלים בעמידה והלכתי הלאה, והן המשיכו לשבת ולפעמים הזמינו עוד כוס קפה ועישנו עוד סיגריה, או עוד כמה סיגריות, עד שהעשן עטף אותן בעננה סמיכה, שהרחיקה מהן את העוברים ושבים.

פעם אחת הן גם נסעו לחופשה ביחד, בכרתים. רני, הבן היחיד של דינה, חשד ברינה שהיא שכנעה את דינה לנסוע לחופשה הזאת, וגם חשד שדינה מימנה את נסיעתה של רינה, למרות שלא היו לו שום הוכחות לכך. לא מתאים לאמא שלי לנסוע לכרתים, הוא אמר, זה כל מה שהיא שונאת: ים וחול ומזג אוויר חם ולח. גם עתיקות לא ממש עניינו אותה. היא העדיפה לבקר בערים גדולות ולבלות בקניות. האמת היתה שהיא יצאה לקניות גם בכרתים, כי מאוחר יותר רינה סיפרה לי שדינה ביקשה ממנה לשים במזוודה של רינה תמרוקים ובשמים שקנתה בכרתים, אבל בשדה התעופה אמרו לרינה להוציא אותם מהמזוודה, והיא נאלצה לזנוח את הקניות של דינה בכרתים. כשדינה שמעה על כך היא כעסה מאד ורבה עם רינה ולזמן מה הן לא דיברו ולא ישבו יחד אצל רחל בשדרה. רינה  נפגעה מאד, כי כפי שסיפרה לי, במשך כל הנסיעה היא קמה מוקדם ודאגה לדינה לקפה וארוחת-בוקר, גם בגלל שהיתה צעירה מדינה בעשר שנים והרבה יותר בריאה וגם בגלל שכפי שחזרה ואמרה, דינה היתה החברה הכי טובה שלה. אחרי זמן לא רב הן שוב השלימו ושוב ישבו אחר הצהריים לשתות קפה ולעשן אצל רחל בשדרה.

בהתחלה חשבנו שהבעיה של דינה היא רק ההליכה שהלכה וקשתה עליה, וגילו שעל עמוד השדרה שלה מעיק גידול שפיר וקבעו לה מועד לניתוח. אחרי הניתוח גילו שיש לה זיהום ושוב הרדימו אותה כדי לנקות את הזיהום והיה קשה מאד להעיר אותה מההרדמה. הקרובים שבאו לבקר אותה כשהתעוררה לבסוף הרגישו שמשהו מוזר, אבל לא יכלו בדיוק לשים עליו את האצבע. העבירו אותה למחלקת שיקום, אבל היא שנאה את תרגילי ההתעמלות שהיה עליה לעשות שם, ורק רצתה ללכת הביתה. בסוף, אחרי כמה ניסיונות בריחה באישון ליל שנבלמו על ידי מאבטחי בית החולים, היא הצליחה לברוח הביתה ללא ידיעת האחיות. היא התקשרה לשכן שלה שהיה נהג מונית ולקח אותה תמיד לכל מקום שרצתה. בתמימותנו חשבנו שהוא מסיע אותה בחינם. רינה אמרה שדינה צריכה להוריש את רכושה לשכן שגר לידה ועוזר לה, ולא לרני שגר באמריקה ומגיע רק לעתים רחוקות.

כשבאתי לבקר את דינה במחלקת השיקום גם רינה הגיעה לשם. כל החפצים של דינה היו מאד מבולגנים ורינה סידרה הכל יפה במדפים. המיומנות שלה מאד הרשימה אותי. אחר כך יצאנו לחצר ודינה ורינה עישנו ורינה הציעה לדינה ארוחה שהכינה וארזה בשבילה, פיתה אורגנית עם ביצה אורגנית וירקות אורגנים שרינה קיבלה כל שבוע בארגז ממשק אורגני, אבל דינה לא רצתה לאכול, רק לעשן. השיער שלה היה פרוע והבגדים תלו עליה כמו סמרטוטים. המראה שלה דיכא אותי מאד. אחר כך רינה ואני נסענו ביחד הביתה באוטובוס, כי אנחנו גרות קרוב, ורינה באה באוטובוס ולא במכונית כי אין בהר הצופים מקום לחנות.

כשדינה חזרה הביתה, האחיינית שלה התנדבה לטפל בה ולהביא לה אוכל, כי רני גר באמריקה ויש לו שם עסק, וחוץ מרני לא היו לדינה עוד ילדים. אני באתי לפעמים לבקר והשתדלתי להביא לדינה אוכל שהיא אהבה, והיא לא אכלה הרבה, אבל שמחה שבאתי.

רינה אמרה לי שהיא שאלה את דינה אם היא רוצה לבוא לרחל בשדרה ודינה לא רצתה, ואני אמרתי לרינה שדינה כבר לא מסוגלת להסתובב לבדה, וצריך לבקר אותה אצלה בבית. רינה אמרה שהיא תבוא לבקר אותה ביום חמישי אחרי הבריכה והספר. עכשיו כשהיינו נפגשות ברחוב  רינה היתה שואלת אותי מה שלום דינה ואמרתי לה שלא משהו וכשהיא היתה מבקרת אצל דינה היא סיפרה לי על הביקור ואמרה שדינה מאד מבולבלת ושלא כל כך נעים לשבת אצלה. אני מאד שמחתי שרינה עדיין באה לבקר את דינה, כי רוב המכרים והקרובים כבר לא באו לבקר את דינה, חוץ מהאחיינית שבילתה אצלה שעות רבות למרות שהיו לה בעל וילדה ועבודה והיה לה לא קל, אבל היא ריחמה על דינה שהיא לבד, כי רני גר באמריקה וזה נורא רחוק ולכן רוב הזמן דינה לגמרי לבדה. אני השתדלתי לבוא לפחות פעם בשבוע, אבל לא תמיד זה הסתדר לי, כי קרו כל מיני דברים, לפעמים הנכד היה חולה, לפעמים הכלב היה חולה, ולפעמים גם הייתי חולה בעצמי והביקור שלי אצל דינה נדחה.

רני ניסה למצוא לדינה מטפלת שתישן אצלה ותהיה איתה כל הזמן, כי מרים העוזרת באה רק בבקרים, אבל הוא התקשה למצוא מטפלת שתסכים לחיות עם אשה שכל הזמן מעשנת ותמיד יש סביבה עננה כחלחלה. גם מרים תמיד ביקשה מדינה לשבת בסלון כשמרים עבדה במטבח, כי היה לה קשה לנשום את העשן. בפיליפינים וגם בהודו לא כל כך מקובל שאשה מעשנת, ורוב העובדות הזרות לא מעשנות. אחת החברות של דינה רצתה לסדר לה מטפל גבר, אבל דינה לא רצתה מטפל גבר. היא לא רצתה שגבר יטפל בה וירחץ אותה. האמת שהיא בכלל לא רצתה כל כך להתרחץ. היא לבשה כל הזמן חלוק מלוכלך או שמלה ישנה, והדבר היחיד שהמשיכה להקפיד עליו היו ציפורניה הארוכות שמשכה בלק צבעוני והתכשיטים שעדיין ענדה, במיוחד התכשיט הגדול של פדני שהקפידה לענוד תמיד על צווארה. זה קרה אחרי שרני ומשפחתו ביקרו בישראל ודינה שמחה מאד ונראה היה שחל שיפור במצבה. בדיעבד התברר שהשיפור התבטא בכך שדינה ביקרה בחנות תכשיטים וקנתה את התכשיט הגדול של פדני בשמונים אלף שקל בתשלומים. רני גילה את הקנייה בדיעבד. הוא היה אחראי כעת על חשבונות הבנק של דינה. אמרתי לו שאולי אפשר להחזיר את התכשיט ולבטל את העסקה, או לפחות להציל חלק מן הסכום, אבל רני אמר שכבר אי אפשר לבטל את העסקה. הייתי בהלם מכל הסיפור ובמיוחד מגודל הסכום, וכעסתי מאד על המוכרים שמכרו לדינה את התכשיט, כשכל בן-אדם היה יכול לראות שהיא מבולבלת ולא מבינה מה היא עושה, אבל חשבתי שאולי כשמוכרים רואים אשה קונה תכשיט איכותי מאד ויקר מאד ומציגה כרטיס אשראי שהבנק מכבד, אולי הם אנוסים לחשוב שהיא לגמרי כשירה.

סיפרתי על דינה לחברים שלי שמצאו לאמא שלהם מטפלת טובה מהודו, ושאלתי אותם מה הם ממליצים לעשות כדי למצוא לדינה מטפלת, והם אמרו שהם משלמים למטפלת מעבר למה שביטוח לאומי משלם, ואמרתי לרני שבתשלום נוסף אולי הוא יוכל להשיג מטפלת לדינה, למרות שהיא מעשנת בלי הפסקה, ורני אמר שעכשיו הוא צריך לטפל בכל החובות של דינה כולל שמונים אלף השקלים עבור התכשיט של פדני והוא לא יכול לשלם למטפלת משכורת חריגה, בנוסף לכך שהוא משלם למרים, עוזרת הבית הוותיקה של דינה, שהיתה מאד נאמנה לה, ובלית ברירה תפקדה גם כמטפלת שלה.

המצב של דינה הלך והידרדר והיא אכלה פחות ופחות. הכנתי לה אוכל רך שאפילו תינוק יכול לאכול, אבל היא בקושי אכלה מזון בריא ורק עישנה ועישנה ולפעמים אכלה מילקי או קרמבו שהיה אסור לה, אבל כבר לא היה אכפת לה. כשפגשתי את מרים העוזרת, היא אמרה לי שדינה כבר בכלל לא מתרחצת ובקושי אוכלת, ושהיא לא תחזיק מעמד ככה. גם אני הרגשתי שהמצב הולך ורע. הזעקתי את רני מאמריקה והוא בא לשבוע וניסה לטפל בדינה והזמין אחות לרחוץ אותה. האחות רחצה אותה בכוח וצעקה עליה שאם היא לא תשמור על עצמה היא עלולה לאבד איברים ולמות, ויותר רני לא רצה להזמין אותה. הוא דיבר על המצב של דינה עם רופא המשפחה ושאל אותו אם הוא יכול לעזור. הרופא אמר לרני שהוא לא יכול לעזור לדינה ושגם רני לא יכול לעזור לדינה כי דינה לא רוצה שיעזרו לה, והיא ייאשה את כל האחים והאחיות שהרופא שלח אליה כי היא סירבה לשתף פעולה. בכל זאת רני ניסה לטפל בדינה ולגרום לה לאכול חומוס וטחינה במקום מילקי וקרמבו, אבל דינה מאד התעקשה לאכול את כל הדברים שהיה אסור לה.

הביקור של רני שימח את דינה והפיח בנו מעט תקוה, אבל אחרי שרני חזר לאמריקה שוב הידרדר מצבה. יום אחד מרים באה ומצאה אותה קודחת מחום על הרצפה ולקחו אותה לשערי צדק, ושם ניסו להציל אותה אבל דינה כבר לא הגיבה לשום תרופה, והרופאים אמרו לרני שיבוא כי דינה גוססת והיא כבר בלי הכרה. כמה ימים אחרי שרני הגיע דינה נפטרה.

התקשרתי לרינה ואמרתי לה שדינה נפטרה והיא אמרה איזו בשורה אני מקבלת ליום ההולדת שלי. הילדים חוגגים לי היום יום הולדת והחברה הכי טובה שלי מתה. אמרתי לה שאני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תרצה לדעת שדינה נפטרה, והיא אמרה בוודאי, בוודאי. היא אמרה שהיא לא תבוא להלוויה, אבל היא תבוא לניחום אבלים.

אחרי השבעה רינה פגשה אותי ברחוב ושאלה אם רני עוד בארץ ואמרתי שכן והיא אמרה שהיא רוצה מזכרת מדינה – תכשיט. אמרתי לה שיש הרבה דברים בדירה שרני רוצה לתת, בגדים וספרים וכלי בית יפים, אבל רינה אמרה, לא, תכשיט. תשאלי את רני אם אני יכולה לבחור תכשיט. הרגשתי לא הכי נוח, אבל בכל זאת סיפרתי לנועה, אשתו של רני, שרינה רוצה תכשיט למזכרת. היה לי יותר נוח להגיד את זה לנועה מאשר לרני, ונועה אמרה את מה שכבר ידעתי, שרני שונא את רינה ולא רוצה שום עסק איתה. נועה שאלה את רני מה דעתו והוא אמר שבטח רינה רוצה את הפדני בשמונים אלף שקל.

נועה ורני התחילו לסדר את החפצים בבית של דינה והתלבטו מה למסור ומה להשאיר ולקחת לאמריקה. הם הזמינו חבר תכשיטן שיגיד כמה התכשיטים של דינה שווים, כי היו לה המון תכשיטי זהב יקרים, והחבר התכשיטן היה קצת המום מהכמות ושקל את התכשיטים ונתן להם הערכת מחיר. נועה בחרה לעצמה טבעת וביקשה שגם אני אבוא ואבחר תכשיט אחד. בחרתי שרשרת אחת עם אלמוגים קטנים, ורני שאל אם אני רוצה לדעת כמה היא שווה אבל לא רציתי.

השכן נהג המונית רצה לקנות את המכונית הדי חדשה של דינה בעשרת אלפים שקל, אבל לשמחתי רני נתן את המכונית במתנה לבת הדודה שלו שטיפלה בדינה.

בגלל שרינה גרה ממש קרוב אליי, פגשתי אותה כל הזמן ברחוב והיא ביקשה שוב ושוב שאני אשאל את רני אם היא יכולה לקבל תכשיט של דינה למזכרת, כי דינה היתה החברה הכי טובה שלה. התחלתי כבר קצת להתעצבן ואמרתי לה שהתכשיטים של דינה מאד יקרים וכל אחד ואחד שווה עשרות אלפי שקלים והערך שלהם הוא לא רק סנטימנטלי והם שייכים לרני, והחבר שלו התכשיטן כבר נתן לו הצעת מחיר. אני יודעת, אמרה רינה, אני הייתי איתה כשהיא קנתה כל תכשיט ותכשיט, היא רק קנתה פדני ושטרן. ואני לא יכולה לשלם את מחיר התכשיט אבל אני יכולה לשלם את מחיר הזהב לפי המשקל, כמו שהתכשיטן ישלם לרני. את זה אני יכולה לשלם.

זו בהחלט היתה הצעה משופרת לעומת הבקשה לקבל בחינם תכשיט של דינה כמזכרת, אבל אני הייתי בהלם מהווידוי של רינה. היא קנתה כל תכשיט ותכשיט יחד עם דינה? גם את התכשיט הגדול של פדני? ואנחנו תהינו איך דינה, כשכבר היתה מבולבלת לגמרי, הלכה לבדה לקנות תכשיטים יקרי ערך. ובכן היא לא הלכה לבדה. רינה הלכה איתה, ורינה היתה איתה גם כשקנתה את התכשיט הגדול של פדני, בשמונים אלף שקל, ולא מנעה אותה מללכת לשם, ולא מנעה אותה מלקנות תכשיטים כל כך יקרים. אולי אפילו עודדה אותה. אולי אפילו מדדה בעצמה את התכשיטים, משחרת ליום שבו תזכה לפחות באחד מהם, "למזכרת מחברתה הטובה ביותר".

סיפרתי לנועה ורני אבל הם אפילו לא הופתעו. אני עדיין הייתי בהלם. עוד כמה פעמים רינה שאלה אותי בעניין התכשיטים ואמרתי לה שהם בכספת ואני לא יודעת לפתוח אותה ושאם היא רוצה שתשאל את רני. אחרי שרינה התייאשה ממני ראיתי אותה הרבה פחות, למרות שהיא עדיין גרה לידי. היא כבר לא ישבה אצל רחל בשדרה. היא העדיפה לשתות קפה עם בן-זוגה בקפה יהושע, למרות שהוא היה קפה לא כשר והיא היתה דתיה. כשנפגשנו ברחוב ובירכתי אותה לשלום היא סיננה בין שפתיה שלום ומיהרה לדרכה.

  

אכזבה מרה

 

אתמול באחת בלילה שוב נאלצו בתי ונכדי בן השש להתעורר משנתם ולרוץ למקלט. הנכד ירד קומה אחת וקרס מול דלתה של השכנה. לא היה לו כוח לרדת למקלט. זו הפעם השנייה השבוע ששנתם מופרעת בגלל טיל חות'י. אמרתי להם שאולי זאת הפעם האחרונה. מאד קיוויתי שהמלחמה תסתיים סופסוף. זו איננה מלחמה של ישראל בחמאס. זו מלחמה של נתניהו וחסידיו נגד מדינת ישראל ואזרחיה, שהם שונאים בכל לבם. הם מעדיפים את השפה האנגלית. העברית איננה שפתם. הציבור הישראלי מבחינתם איננו ראוי לשום התייחסות או התחשבות מצדם. הוא אך ורק מושא להתעללות בתואנות שונות ומשונות, שמזכירות את משל לפונטיין על הזאב שמתרץ תירוצים כדי לטרוף את הטלה הרך: ההתנתקות – שהם עצמם הגו וביצעו, עסקת שליט – שעשה נתניהו. וכן, גם הסכמי אוסלו – שעשה רבין שאת דמו הם התירו ועל גופתו עלו לשלטון. וגם – השמאל שהם מבזים ורומסים, שאת מנהיגו הם רצחו וטווים עליו כל העת עלילות דם, איננו אוהב אותם, איזו חוצפה. איך אפשר שלא לאהוב את מי שרוצח אותך וקורא לך בוגד, ומתאר אותך כסייען של החמאס, בזמן שהוא עצמו מממן ומטפח את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית. גם היום תקף נתניהו את הרשות הפלשתינית, כי החמאס הוא כידוע חברו הטוב ביותר.

יערה שפירא ממש חגגה: איזו הצלחה, מצבנו נשאר כשהיה. כאילו לא היה מצבנו נורא בתכלית, כאילו כל מה שדרוש לנו הוא הסכמה של טראמפ להמשך מלחמת הדמים שהורגת את העזתים ואת אזרחי ישראל כאחת. הרי כפי שאמר טראמפ נכונה, הציבור הישראלי מייחל לכך שיכפה על נתניהו את הפסקת המלחמה והשבת החטופים. הציבור הישראלי מתחנן לעזרה מול הפלנגות הפשיסטיות של המתנחלים, שפורעות בפלשתינים ורומסות את הישראלים, בעוד נציגיהם בכנסת הורסים את המדינה ורודפים את מתנגדיהם.

מעולם לא היה לנתניהו רוב בציבור הישראלי. הוא ביצר את שלטונו אך ורק בקניית הציבור החרדי בבצע כסף וטובות הנאה – פטור מגיוס. מעולם לא ייצג את הציבור הישראלי הציוני והעברי, זה שאוהב לקרוא ספר עברי, לשמוע שיר עברי, להאזין לחדשות בעברית ולקרוא עיתון עברי. התרבות העברית מבחינת ממשלתו היא אויב. זו תרבותם של שנואי נפשו הישראלים, שהוא רוצה לשלוט בהם לנצח, אבל מתעב אותם, שומר מהם מרחק, נמלט מפניהם.

המלחמה הבלתי נגמרת שנתניהו כופה עלינו הר כגיגית מדכאת את הציבור, הורגת ופוצעת בו, מונעת ממנו לשקם את פצעי המדינה והעם. זו מלחמה שנעשית על ידינו נגדנו. היא נועדה להתנקם בנו על שאיננו מעריצים את המנהיג העליון כפי שהיה רוצה, על שאנו מעזים להתנגד לו, על שאנו נחרדים מהרג עשרות אלפי עזתים והרס בתיהם, על שאנו מזועזעים מאכזריותו כלפי החטופים ומשפחותיהם ושואפים להשיב את החטופים באמת, בהצעה שהחמאס יקבל, לא בהצעה שנוסחה כדי להבטיח שחמאס ידחה אותה, והמוות וההרג ימשיכו עד צאת נשמתנו.

ארור אתה נתניהו, וארורה ממשלת הדמים שלך, ממשלת רצח רבין, רצח השלום והבערת המלחמה הבלתי נגמרת. קיוויתי באמת שיבוא סוף לסיוט, אבל קודם צריך כנראה להפיל ולסלק את ממשלתך, בטרם נוכל להביא עתיד טוב יותר. ואתה יודע מה? על אפך ועל חמתך, אתה תסולק ואנחנו נצא לחופשי, ונביא עתיד של שלום ואמת.

האמת תנצח

 

בשקט בשקט ובחשאי פינו את משפחות החטופים מרחוב עזה, אינני יודעת אפילו מתי, כנראה באישון ליל. כשקראתי את כתבתו של ניר חסון ב"הארץ", על ליל ראש השנה עם משפחות החטופים, הם כבר לא היו שם. בערב החג עוד היתה הפגנה ספונטנית, שמעתי מביתי את הצעקות להשבת החטופים, ולמחרת הם כבר נעלמו משם כאילו לא היו מעולם. גם הבדים הלבנים שנמתחו על הגדרות נעלמו, וגם השוטרים הרבים שהסתובבו שם, וחלקם ישבו בפתח חנות הפילבוקס בצומת הרחובות עזה ובנימין מטודלה והרוו את צמאונם, וחלקם ישבו בגן טיכו ולפעמים שיחקו כדורגל עם ילדי השכונה. רק הגדרות והמחסומים נשארו כשהיו, ומראה בית הסוהר עומד בעינו. לשווא ציפיתי לדיווחים על הפינוי, באתרי החדשות או בערוצי הטלויזיה. שקט דממה, כאילו לא היה מעולם. גם ראיונות עם בני המשפחות שפונו לא ראיתי, ולא שמעתי אף אחד ששאל איך הם פונו ומתי, למרות שהרבה אנשים רוצים לדעת, ואולי דווקא בגלל זה. רק הוריו של אלון אוהל התראיינו על הסרטון שחמאס פירסם שמתעד את עינו העיוורת, שאולי יכלו להציל, לו היה משוחרר בזמן ולא מופקר לסבלו לטובת בוננזת הנדל"ן של סמוטריץ', שהיא ככל הנראה מטרת המלחמה האמיתית.

יותר משבוע הם היו כאן, עינב צנגאוקר שנדמה כי שנתיים לא בא אוכל לפיה, ענת אנגרסט – עדינה וקטנת קומה, מישל אילוז, אביו של גיא שנרצח, גבר גבוה וכריזמטי שבלט בקרב החבורה העצובה, וכלב נשך אותו ברגלו. אינני יודעת של מי הכלב, אבל ראיתי את השוטרים וחיילי מג"ב משתעשעים איתו, וחשבתי שאולי הוא שייך למשפחת נתניהו, אם יש להם עדיין כלב. גם הכלבה הקודמת שלהם נשכה אנשים. זה דבר די נדיר שכלב נושך אנשים. רוב כלבי הבית אינם נשכנים. לפני כמה חודשים טענו שכלב הרג תינוקת, ואני משוכנעת שזה שקר, כי שמעתי הקלטה של השכנה מדווחת למד"א שהתינוקת נפלה מביתה למטה והיא מלאה דם, וברור שהיא מתה מהנפילה ולא מנשיכה של כלב, אבל השופטים לא רצו לחקור ממה באמת התינוקת מתה, כי לא רצו להאשים את האמא ברשלנות או גרוע מכך. הרבה פעמים שופטים מתעקשים על גרסה שאיננה אמת, גם כשברור שזו איננה אמת, ואחר כך כבר אי אפשר לתקן את המעוות, וכלבים לא יכולים להתלונן שנגרם להם עוול. השופטים קוראים לזה אמת משפטית, אבל זה שקר משפטי ולא אמת, וזה ששופטים כותבים שקר לא הופך אותו לאמת.

אחר כך שמעתי את טראמפ נואם באו"ם ואומר שהאנרגיה הירוקה הורסת את העולם ושהדבר הכי טוב זה להשתמש בפחם. כנראה תעשיית הפחם תרמה לטראמפ הרבה כסף. כל הנאום שלו היה אוסף של שקרים, וגם מה שהוא אמר על זה שקשה לשחרר את החטופים היה שקר. לא קשה בכלל לשחרר את החטופים ויכלו לעשות את זה מזמן אם היו מפסיקים את המלחמה ונסוגים מעזה וחותמים על עסקה כמו שגם כוחות הביטחון המליצו לעשות. אם נתניהו היה ממלא בחודש ינואר אחרי העסקה שהוא עצמו חתם עליה במקום ללהג שקרים על ציר פילדלפי, כל החטופים וגם החללים יכלו להיות כבר מוחזרים, והסבל של המשפחות היה נפסק, והשבר הגדול באמון של אזרחי ישראל היה אולי נרפא קצת, ויחסינו עם אירופה לא היו מידרדרים לשפל המדרגה. מחר נתניהו ידבר באו"ם, וגם הנאום שלו יהיה אוסף של שקרים והוא יגיד כרגיל שמדינה פלשתינית היא פרס לחמאס. מדינה פלשתינית היא זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, כמו שמדינת ישראל היא זכותם של היהודים להגדרה עצמית, ולו היתה מדינה פלשתינית, לא היה השביעי באוקטובר, כי הסיבה העיקרית למה שהחמאס כינה מבול אל-אקצה היתה העובדה שנתניהו טען שהוא הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, והסיבה השנייה היתה ההתגרויות של בן-גביר בהר הבית. אלה הסיבות שאנשי החמאס בעצמם ציינו ואני מאמינה להם, והעדרה של מדינה פלשתינית והסירוב המוחלט של ישראל להקמת מדינה כזו הוא מה שמעניק לגיטימציה בעיני העולם לטרור נגד ישראל, ולו היתה מדינה פלשתינית לא היתה לגיטימציה כזו, והסיבה האמיתית שממשלת נתניהו מתנגדת למדינה פלשתינית היא שהמתנחלים רוצים להשתלט על יהודה ושומרון וגם על עזה ולקבל בוננזת נדל"ן כמו שסמוטריץ' אמר, ולא אכפת להם כמה חיילים וכמה חטופים וכמה ישראלים אחרים ימותו בשביל זה. לשקר שקרים אפשר תמיד ותמיד יש אנשים שמאמינים לשקרים, אבל כמו שאמרה לי לוחמת הגיטאות ברונקה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, ואני מאמינה שהאמת תנצח.

 

 

מול בית נתניהו

 

רק כשקראתי את טורו של רוגל אלפר  על עינב צנגאוקר. הזועקת לבדה מול בית ראש הממשלה הריק, הבנתי איך נראים הדברים בטלויזיה, ולא מגובה הרחוב, כפי שאני צופה בהם ליד ביתי. רק בני משפחות חטופים הורשו להיכנס לשטח הכביש שמול הבית – האחרים חויבו לעמוד מעבר למחסומים, בצומת עזה- בנימין מטודלה, ולכן נדמה היה למי שראה רק את קטע הכביש שמול הבית, שהמשפחות נמצאות שם לבדן. הן לא. תומכי המשפחות נמצאים מעבר למחסום. חלקם קרובים רחוקים יותר, וחלקם פעילי מטה החטופים ותומכים אחרים. הייתי רוצה שיבואו עוד הרבה יותר אנשים. הייתי רוצה שמיליונים יציפו את הרחובות. אבל באים מאות ולפעמים אלפים. יש גם אנשים שמגיעים ממקומות אחרים בארץ. רובם בעלי מכוניות. הרבה פעמים שואלים מדוע מספר המפגינים איננו גדול כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, ושוכחים שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה אחרי כמה שבועות. מלחמת עזה נמשכת כבר שנתיים, ומאות אלפי אנשים עדיין מגויסים, שלא קשה לנחש שביניהם נמצאים מי שבוודאי היו מוחים לולא היו מגויסים, וכמובן אין זה מקרה שהם עדיין מגויסים ושלמלחמה אין סוף. את המחאה והאהלים אפשר היה להעביר לגן טיכו שמול בית נתניהו, ללא הפרעה לתנועה בכביש. אבל המשטרה תמיד התנכלה בצורה הקשה ביותר להפגנות בגן טיכו, שנמצא בדיוק מול ביתו של נתניהו. נראה שחסימת רחוב עזה רצויה לא רק למוחים, אלא גם למשפחת נתניהו, שכבר שלוש שנים דואגת לחסימת הכביש גם כשאין ממש צורך בכך. רחוב עזה הוא ציר תנועה מרכזי בעיר שעוברים בו כעשרה קווי אוטובוסים החוצים את העיר מצפון לדרום וממערב למזרח. כאשר רחוב עזה חסום, תושבי ירושלים שאין להם מכוניות פרטיות, וזה מצבם של רוב תושבי ירושלים, אינם יכולים לנוע בעיר, וגם לא להגיע להפגנות. זה כמובן מצב רצוי לנתניהו, וכך הוא יכול גם להסית את חסידיו נגד המפגינים, שכביכול אחראים לחסימת הרחוב והתנועה בעיר, למרות שהמשטרה, מן הסתם לא למורת רצונה של משפחת נתניהו, היא זו שחוסמת את רחוב עזה. כל הפגנה שמושכת תשומת לב מביאה גם להקמת יסודות נוספים בארכיטקטורה של הדיקטטורה: מדי פעם נוספו והוגבהו הגדרות ברחוב, והמחסומים התעבו, הניידים הוחלפו במחסומי לחץ קבועים ואף בשערי בטון שננעלים. כעת לכבוד הפגנת המשפחות הנואשות כוסו הגדרות בבדים לבנים שמסתירים את מבוא הבית, ובאמצע הוקם מין ריבוע כחול דמוי מאהל, קוסטרוקציה שמסתירה את הכניסה לבית ומאפשרת למשפחת נתניהו לצאת ולהיכנס לבית מבלי שייראו על ידי העוברים ושבים ברחוב. כאשר חושבים על מתחם בלפור-סמולנסקין שבו התגוררה המשפחה בטרם הפכה את ביתה הפרטי ברחוב עזה למעון רשמי, שגם שם הוקמו בשלבים סורגים ושערים ולבסוף מאהל שחוסם את רחוב סמולנסקין, נראה שגם רחוב עזה עלול להפוך למתחם מגורים סגור של המשפחה, ושרחביה כולה הופכת אט אט לעיר האסורה, שהמתרחש בה ממחיש את חסימת הגישה של אזרחי ישראל לראש הממשלה, שהופך לבלתי נראה, ובניגוד לדני דין גם איננו רואה את אזרחיו, בחינת רחוק מן העין, רחוק מן הלב.

מזמן חדל נתניהו לדבר אל האזרחים שאינם נמנים על חסידיו המושבעים, ומיד לאחר השביעי באוקטובר הקפיד להקים לו פורום משפחות חטופים משלו, בן שלוש משפחות שמאוחר יותר פחת מספרן לשתיים בלבד, אבל הן הצליחו לגרום נזק לא קטן לכל מי שפעל לשחרור החטופים, ובפרט למטה משפחות החטופים שייצג כמאתיים וחמישים משפחות. הביקור המאד מאוחר בניר עוז נועד להרגיע את השטח לפני הנסיעה לארצות הברית, ולטעת בלב המשפחות האומללות תקוות שווא שנתניהו מעולם לא התכוון למלא, אבל איפשרו לו לעבור את הביקור בארצות הברית ללא מחאות סוערות. הוא היה שמח לחזור על התרגיל גם כעת, לפני נסיעתו לאו"ם, אבל כנראה שיש גבול כמה אפשר לרמות את אותם האנשים, ועם תחילת התמרון בעזה המשפחות כבר אינן קונות את השקרים והולכת השולל. נתניהו כבר איננו מעז להיפגש עם משפחות החטופים וגם לא להביט בעיניהן הכלות. כעת הוא לא רק מופרד בגדרות ומחסומים אלא גם מוסתר ביריעות בד, לא רואה ולא נראה.

הרבה זעם יש ברחוב עזה, ועוד יותר ממנו עצב. בכל עת מישהו פורץ בבכי, ואחרים מנסים לעודד. האם נתניהו באמת ירוויח מהייאוש והצער שהוא זורע? אתם לא לבד, אנחנו אתכם, זועקים הפעילים למול המשפחות. מגשי אוכל מגיעים בהמוניהם לאהלים הקטנים, כמו משבים קטנים של אהדה ותמיכה. למרות הכל, הם לא לבד, ויש גם אוזניים שמקשיבות ושומעות.  

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.