תמי שם-טוב / הילדים שומרים עלינו

 

תמיד תהיה שמורה בלבי פינה חמה לעורכת ומתרגמת נילי מירסקי, למרות שביליתי בחברתה רק כמה שעות, ולהן נוספו עוד כמה שיחות טלפון. היא הזמינה אותי לביתה שליד גן מאיר בתל-אביב אחרי שקראה את כתב-היד של סיפורי "הסיוט" ורצתה להוציא אותו בספריית המנויים, אבל הוא היה קצר מדי, ולכן ביקשה שאצרף לו עוד סיפור. היה לי עוד סיפור, אבל הוא לא נועד לפרסום, לכן ביקשתי ש"הסיוט" יתפרסם לבד, ובכך איבדתי את הזכות לעבוד עם נילי מירסקי והתגלגלתי לידיה של עורכת אחרת, שחשדתי בה מלכתחילה שלעולם לא תפרסם יצירה שלי. תחילה היה נדמה שטעיתי, היא דוקא המליצה לפרסם את כתב היד, ובעקבות המלצתה חתם איתי ירון סדן, שניהל אז את הוצאת "עם עובד", חוזה להוצאת הספר, אבל אז החל עיכוב ארוך, וכשהתעניינתי אצל העורכת מה קורה, היא אמרה שהיא נורא מצטערת, היה לה ליקוי מאורות, ובעצם זה טקסט שכמותו כותבים חולי נפש בעת אשפוזם, ואיננו ראוי לדפוס. אמרתי לה שזה בסדר, שתשיב לי את כתב היד ותאמר לירון סדן להתיר לי את החוזה, כדי שאוכל להוציא את הספר בהוצאה אחרת. ואכן כך קרה והבאתי את כתב-היד למו"לית הצנועה של הוצאת "גוונים", מריצה רוסמן, שכבר הוציאה לי ספר, ושמחה מאד לפרסם את "הסיוט", למרות שידעה שלא תראה מכך רווח כספי. היא מעולם לא דיברה איתי ולו מלה על כסף.

אני זוכרת שאמרתי לנילי מירסקי באותה שיחה בביתה שכבר לא אכפת לי מה יגידו עלי. הגעתי לשלב כזה בחיי שלא היה לי אכפת אם יגידו שאני משוגעת, ונילי אמרה שהאשה בספר לא מספיק משוגעת, בעצם לא משוגעת בכלל. היא ידעה שכתבתי על עצמי, אבל זה לא ממש דובר. היו בה כל כך הרבה חום וחמלה כלפיי, שלמרות ההיכרות הקצרה לא יכולתי לשכוח לעולם.  

לכן כשקראתי שתמי שם-טוב כתבה ספר על חייה בשכנותן של האחיות נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי רציתי לקרוא אותו מיד, ובלעתי אותו בשקיקה, אבל גם בזעזוע, ולא בגלל תיאורי השכרות הקשה והמריבות הנוראות בין האחיות, שמעולם לא הביאו אותן להפריד את חייהן זו מזו, ואף לא אחת מהן הקימה משפחה משלה, לפחות לא משפחה במובן המקובל. זה ממואר סוער ורב עוצמה שכתוב מנקודת מבט מאד אישית ומאד טעונה, ממואר מקרוב מאד, אולי קרוב מדי, וחושף מערכת יחסים חולנית בין האחיות ובינן לבין תמי שם-טוב, שגם אם היתה בה לא מעט אהבה ועניין ועזרה והתפתחות, זו היתה מערכת יחסים חולנית לגמרי במהותה, והיא עיצבה את חייה של תמי שם-טוב באופן הכי עמוק, ואולי גם ללא תקנה.

בצעירותה ניהלה נילי מירסקי מערכת יחסים רומנטית עם מתרגם גרמני שנשאר ידיד נפש שלה לכל ימי חייה. היא נכנסה להריון, לא בטוח שממנו, למרות שהוא חשב שהוא אבי הילד שלא נולד, כי היא העדיפה להפיל את הוולד. ככל הנראה הוא לא נשא מעולם אשה אחרת. כמו בסיפורי התנ"ך עלתה בין האחיות מחשבה שהוא יביא לעולם ילד עם אחותה הצעירה של מירסקי, שתמי שם-טוב מכנה בסיפור שרה, אבל ההצעה לא יצאה לפועל, ואולי טוב שכך, כי שרה – ימפה היתה מכורה לאלכוהול עוד יותר מאחותה, וזה גם מה שבסופו של דבר הרג אותה, ואז רקמו האחיות תכנית שתמי שם-טוב תביא לעולם ילד עם אותו מאהב גרמני של נילי מירסקי, וכך היה. התכנית לא עלתה יפה מבחינת האחיות, כי הן קיוו שתמי והבת שנולדה לה תישאר לגור בשכנותן והן תוכלנה לחוות אמהות דרכה, ולהיות בקשר יומיומי עם הילדה, אבל לאחר שנולדה בתה הזדעזעה תמי מהמחשבה שהילדה תהיה חשופה לשכרות, למריבות, לצד החולני כל כך של שתי האחיות, ונמלטה משם לחיים עצמאיים משלה, דבר שהאחיות התקשו לסלוח לה עליו, והיא עצמה חשה אשמה, כאילו לא די בכך שילדה בעבורן בת, יותר משילדה אותה בעבור עצמה, אלא כאילו היה עליה לחיות עבורן כל חייה. כל כך היה חשוב לה שיסלחו לה, כאילו לא היתה לה זכות לחיים משלה, כאילו רק עבורן חיתה, וקשה להימנע מהמחשבה שהמגורים עם שתי האחיות גם פגעו בה והזיקו לה, ואולי היו לה חיים שמחים יותר בלעדיהן.

את הממואר היא עוטפת בסיפור שלטעמי כלל אינו שייך לסיפור יחסיה עם האחיות ואפילו מקלקל – סיפור אהבה כושל עם גבר בעייתי, בעיני סיפור חושפני מדי ואפילו מביך. לעומת זאת הסיפורים שצירפה לספר הם סיפורים טובים וכתובים היטב, שמדגימים יפה את דבריה שבסיפורי מבוגרים הסוף הוא לרוב רע, לעתים רע מדי. הספר הזה הוא חומר קריאה מרתק ומסעיר, ואין ספק לגבי ערכו הספרותי כספר למבוגרים, שמחייב ככל הנראה סוף רע.

 

תמי שם -טוב, הילדים שומרים עלינו, הוצאת אחוזת בית, 2025

 

 

חיזור

 

היא חשבה שבתה מתקשרת, אבל להפתעתה זה היה ההוא שלמד איתה בתיכון, והוא אמר שהוא מנסה לתפוס אותה כבר הרבה זמן, ושהיא האדם היחיד מהתיכון שהוא רוצה לפגוש. היא לא הבינה למה רצה לפגוש אותה, אבל הסתקרנה ואמרה לו שהוא מוזמן לבוא אליה, ואחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר שהוא יגיע לעיר שלה ויבוא אל ביתה בארבע אחר הצהריים. בבוקר היא הלכה לשוק וקנתה דגי ים וירקות ובישלה ארוחה שמתאימה לחולי לב, כי הוא אמר שעבר שני התקפי לב וזה די זעזע אותה. אבל כשהוא בא הוא אמר שהוא לא מסוגל לאכול, למרות שדגים זה הדבר שהוא הכי אוהב, ורק שתה כמה משקאות אלכוהוליים שהביאה ממה שהיה לה בארון, אחרי שענה לשאלתה שהוא שותה אלכוהול, והרבה. למרבה המזל שכחה מבקבוק הוויסקי הכמעט מלא שהסתתר שם.

ואז הוא אמר כמו מישהו שלמד בעל פה מה לומר, שהם עברו יחד כמה חוויות סוערות, ושאל אם היא זוכרת שהיתה לו תקרית עם אבא שלה. היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון, אבל לא אמרה דבר, כאילו לא זכרה שכשהיתה חולה מאד, במחלה שאנשים חשבו שכבר עברה מן העולם, הוא בא כאילו לבקר אותה, התיישב על מיטתה ומבלי לומר דבר דחף את ידו לתחתוניה. זה היה בתחילת השמינית. היא היתה חולה מאד במשך כמה שבועות, בהתחלה היתה בסכנת חיים, וגם כשמצבה השתפר מעט, התקשתה לעמוד על רגליה או לעשות משהו מלבד לשכב חסרת אונים במיטתה. אחר צהריים אחד הוא בא, התיישב על מיטתה ודחף את ידו לערוותה, והיא לא התנגדה, לא דיברה ולא זזה, ואז אביה שהיה בחדר הסמוך, בא ואמר לו ללכת הביתה. אחר כך אמר אביה: מחליפים, פעם זו, פעם זו, כי בפעם קודמת בא לבקר אותה יחד עם חברתו הרשמית. היא לא ידעה אם אביה כועס מפני שהיתה לו חברה, או בגלל מה שעשה לה. גם אחרי שהלך הביתה היא לא זזה ולא דיברה.

את זוכרת, הוא אמר לה כעת, שלמדנו לבחינה, והזכיר עוד שתי בנות שלמדו איתם כביכול לבחינה באותו יום, משהו שאולי קרה בזמן אחר, כי הרוצה לשקר מרחיק עדותו, ואז הן הלכו ו"את חשפת  את עצמך בפניי, ואני הייתי רגיל לחיזור, ובכלל היתה לי חברה..." – היא כמעט נחנקה כשאמר את המשפט הזה, "הייתי רגיל לחיזור" – לדחוף את ידו לערוותה? חיזור?  "ואז אבא שלך בא ואמר בשקט, בלי כעס: "אני חושב שאתה צריך ללכת הביתה." לפחות את מה שאמר לו אביה הוא ציטט במדויק. אלה היו דבריו היחידים שלא היו שקר. כן, היא אמרה, ככה בדיוק היה אבא שלי, ולרגע התגעגעה לאביה שמת מזמן, ולא היה עוד בסביבה כדי לזרוק אותו מהבית. כשסיים להעביר את המסר הבחינה בפניו במעין חיוך, כמעט עווית, של רשעות וזדון שהחרידה אותה. "היית חרמן" היא אמרה. זה לא סותר, הוא אמר. בשביל זה הוא בא, היא חשבה לעצמה, בשביל זה התחנחן שהוא רוצה לפגוש רק אותה, יותר מחמישים שנה אחרי שכפה את עצמו עלי, ועשה לי מה שעשה, הוא בא להגיד לי שהוא היה צדיק תמים ואני זונה, שהוא היה נער תמים וחסוד שרגיל לחיזור, ואני חשפתי את עצמי לפניו ופיתיתי אותו - אולי התכוון לכתונת הלילה הלבנה עם הרקמה הסגולה שלבשה במיטת חוליה. היא היתה המומה משקריו, מרשעותו, מכך שלא די שמעולם לא ביקש ממנה סליחה, עוד בא אחרי יותר מחמישים שנה לסלף את האמת ולהעליל עליה עלילה. לכן אמר שרק אותה הוא רוצה לפגוש, כדי שתסכים להיפגש איתו, והוא יוכל לשוב ולפגוע בה, לאנוס את זכרונה ותודעתה. היא תהתה אם אפשר לכנות את מה שעשה לה אונס, ונזכרה בעיתונאית האמריקאית שנעצרה במצריים, ואמרה שהסוהרים אנסו אותה בידיהם. גם הוא אנס אותה בידו, והוא עשה את זה במיומנות רבה, והיה ברור שתיכנן הכל מראש ובא למטרה זו, ושעשה את זה גם לנערות אחרות לפניה. והיא מעולם לא התלוננה ולא אמרה לו דבר, וגם עכשיו שתקה ולא הרגישה שום רצון לומר לו מה באמת קרה, ומה באמת עשה לה. היא רק שתקה, והוא נראה מרוצה. אפילו לא אמרה לו שבעצם אביה רתח מכעס, ורק אדם כמוהו, שאטום לגמרי לרגשות הזולת, יכול היה להחמיץ זאת.

הוא גם אמר שהיתה מאד מוזרה ופעם שכבה על דשא בין העצים ואמרה לו שאם מביטים זמן רב למעלה לצמרות הן נראות כאילו התחברו זו לזו והוא שכב לידה וראה שבאמת הן נראות כאילו התחברו זו לזו. גם את זה אמר כאילו הטיח בה איזו אשמה והיא אמרה שבאמת הרבתה לעסוק באותם ימים ביוגה ומדיטציה. היא לא זכרה את מה שתיאר, אז לא ידעה אם זה קרה או לא קרה. הוא אמר גם שניסתה להתעלס איתו פעם, וזה קרה באמת, כשמצאה את עצמה מטיילת איתו בעמק, היא לא זכרה איך הגיעו לטייל ביחד, אחרי שכבר הבריאה ממחלתה, וחזרה להסתובב וללכת, אבל היתה משוכנעת שלקח אותה לטיול כדי להתעלס איתה, ורצתה שיתעלס איתה באמת, כמו עם נערה נחשקת, ולא כמו עם בובה, כי עדיין השלתה את עצמה שדחף את ידו לערוותה מתוך תשוקה או משיכה, וקיוותה לחלץ ממנו עדנה ורוך שימחקו את עלבונה, אבל הוא היה קר ומנוכר כאבן ורק הכאיב לה, והיא נאלצה להבין שמה שהניע אותו לדחוף את ידו לתחתוניה כשהיתה חולה כל כך, היה דבר מה הרבה יותר אפל ומרושע.

כשליוותה אותו החוצה קנה ושתה בלגימה אחת בקבוק בירה, ושאל אותה אם גם היא רוצה. היא ממש לא רצתה. הם פגשו מכרה שלה והיא הציגה אותה לפניו, ורק בדיעבד נזכרה שלא הציגה אותו בפני המכרה. הם דיברו קצת על המצב הפוליטי והוא אמר שצריך לשים מטעני נפץ לשרי הממשלה והמכרה הביטה בו מזועזעת בעיניים קרועות לרווחה, והיא היתה נבוכה. אחר כך ישבו בגינה ודיברו בגנות הממשלה והוא אמר שבגלל זה הוא מעלים מס בכיף ובכמויות, והיא אמרה שהיא לא מרוויחה די כסף כדי לשלם מסים ולכן אין לה מה להעלים. משום מה הרגישה שעושרו עומד לחובתו, ועוניה עומד לזכותה. היא לא אמרה לו ששנאה מעלימי מס, כי חשבה שמי שמעלים מס פוגע בציבור, ושמי שמשקר ומעלים מס עושה את זה למען עצמו ולא נגד הממשלה. לרגע הוא נאנח עמוקות וכשהביטה בו אמר שטוב להיות צעיר, והיא אמרה שדווקא עכשיו הכי טוב לה, בזקנתה, שאין כבר מי שיציק לה, ואם היא צריכה עזרה, היא מבקשת מבנותיה, וזה בסדר. כן? הוא שאל כלא מאמין, והיא חשבה שלחיים יש דרך משלהם גם לפצות וגם להעניש. כששאל אותה במה היא מאמינה, אמרה לו שהיא מאמינה שאנשים רעים בסוף נענשים על רשעותם, וגם על דבריה אלה הוא הביע פקפוק ותמיהה.

הוא חזר ושאל אם הם יכולים לשבת באיזה בר או בית-קפה שהיו רבים כאלה בסביבה, אבל היא אמרה לו שאם עליו לנהוג הביתה, עדיף שלא ישתה עוד, כי כבר די והותר שתה, והוא אמר נכון. זו היתה העקיצה היחידה שהרשתה לעצמה. אחרי שנסע כעסה על עצמה שלא אמרה לו מה באמת זכרה ומה באמת חשבה. עכשיו כבר לא יכלה לחשוב עליו אחרת, אלא כעל מי שאנס אותה כשהיו בתיכון וכעת, אחרי יותר מחמישים שנה, ביקש לבוא אליה כדי לומר לה שהוא צדיק תמים, והיא זונה, ושבכל מה שעשה לה, בעצם היא אשמה. אבל אנס שאומר לנאנסת שהוא צדיק והיא זונה, חשבה לעצמה, זו הקלישאה הכי עתיקה.  

שנתיים למחדל נתניהו

 

במקום להניח לציבור לשמוח בהושענא רבה עם החטופים השבים משנתיים של סבל ועינויי גוף ונפש, ועם משפחותיהם שסופסוף יכולות להירגע ולשמוח, נחטף האירוע לטובת אסיפת בחירות של הליכוד, שבעבורה הופקעה גם הכנסת לטובת תעמולת נתניהו. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ היה רק אורח הכבוד באירוע, ששיאו לא היה שמחת השבת החטופים, אלא בקשתו של טראמפ מהנשיא יצחק הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, לא חלילה חנינה שמותנית בפרישתו של נתניהו, אלא חנינה שתתניע מסע בחירות להמשך כהונתו, וכפי שכבר הבהיר נתניהו, לא לקדנציה אחת נוספת, אלא לעוד ארבע לפחות, ובקיצור, תמותו ולא תזכו לראות את סוף משטר האימים של נתניהו.

אני שואלת את עצמי אם נתניהו הציב כתנאי להסכמתו למתווה של טראמפ את בקשת החנינה הזו בנאום בכנסת. אולי הרעיון שטראמפ יבוא ביום שיבת החטופים היה בכלל רעיון של נתניהו. ככה בזמן שכמעט חצי מדינה צפו בטלויזיה, כדי לראות את החטופים שבים לישראל ולחיק משפחותיהם, נתניהו דחף לכולנו לגרון את האירוע בכנסת לביטול משפט נתניהו. החמאס בכלל היה מוכן להשיב את החטופים ביום ראשון בלילה, אבל גל הירש הודיע מראש שהחטופים יחזרו רק ביום שני בבוקר, מה שאומר שזו היתה החלטה של נתניהו לתזמן את שיבת החטופים לביקורו של טראמפ ולאירוע בכנסת שהתארך מאד, כדי שכל עם ישראל ישמע את שבחו של נתניהו ומחיאות הכפיים הסוערות בכנס הליכודניקים בכנסת, כולל פנינה רוזנבלום וסנדרה רינגלר ומשפחת פאליק ויאיר לפיד כעלה תאנה, כנגד קריאות הבוז שהושמעו בעת נאומו של וויטקוף בכיכר החטופים. לאכזבתו של נתניהו טראמפ אמר שלפיד נחמד, והוא היה חמוץ מאד, יותר מכל החמוצים השמאלנים.

אני תוהה מה נתניהו חשב לעצמו שיקרה. מה הוא ציפה שתעשה הבקשה הזו של טראמפ מהרצוג לתת חנינה לנתניהו. אולי נתניהו תמך בבחירת הרצוג כדי שייתן לו חנינה, אבל הרצוג, שכולם לועגים לחולשתו מול נתניהו, דווקא בגלל חולשתו, לא יכול לתת לנתניהו חנינה. זה דבר שמתנגדי נתניהו בשום אופן לא יקבלו, והרצוג לא יכול לעשות משהו שיקומם עליו חצי מדינה אם לא יותר מחצי.

כמובן כל מתחנפי נתניהו הסבירו לכלי התקשורת כמה חמור הדבר שהמשפט מבזבז את זמנו של נתניהו על חשבון התמקדות בענייני המדינה, אבל הפתרון לכך איננו ביטול המשפט, אלא התפטרותו של נתניהו מכהונתו, שיכולה בהחלט להיות חלק מעסקת טיעון שתכלול עונש סמלי של מאסר על תנאי וקנס. כמובן שנתניהו לא יתפטר, כי כוונתו היא להשיג את ביטול המשפט לצורך המשך כהונתו לנצח, ולא כדי לפרוש. אבל בכל פעם שהוא מעלה את הקושי לכהן כראש ממשלה ולנהל משפט, קושי שהוא עצמו הכחיש כאשר הוגשו עתירות נגד כהונתו כראש ממשלה, צריך לומר לו שהפתרון הוא התפטרותו, רצוי אחרי לקיחת אחריות למחדל השביעי באוקטובר, שהוא בעצם מחדל הרבה יותר גדול וממושך, שמתחיל בטיפוח החמאס לצורך החלשת הרשות הפלשתינית, מדיניות שנתניהו ממשיך בה עד היום, ותוצאתה הבלתי נמנעת היא הישרדות החמאס בשלטון בעזה, למרבה הזוועה. דווקא היום, יום הזיכרון למחדל, יכול היה להיות יום מצוין להתפטרות נתניהו, יחד עם קבלת אחריות למחדל, או לפחות להודאה שהיה לו חלק במחדל הבלתי נתפס הזה. זה היה צריך לקרות מזמן, אבל זה לא קרה ולא יקרה. נתניהו לא ילך אלא אם כן יסלקו אותו, ואני כן מאמינה שנצליח בסופו של דבר לסלק אותו, ושהוא ירד מהבמה בבושת פנים, כפי שראוי לו, ועל ידיו דמם השפוך של אלפיים הרוגים ונרצחים.

 

אויאויאוי

 

אויאויאוי, צעקו בוז בכיכר החטופים כשהוזכר שמו של נתניהו, איש כל כך נחמד ומנומס, שתמיד מדבר כל כך יפה לאנשים. איך הוא ענה בנימוס לכתב מיכאל שמש ששאל אותו שאלה, תשובה כל כך מנומסת ועניינית, ואיך הוא דיבר יפה לכתבת יולן כהן, ובכלל הוא תמיד מתייחס כל כך יפה לעיתונאים ותמיד עונה על השאלות שלהם כל כך בנימוס, ותמיד מתראיין לתקשורת הישראלית כל כך באדיבות, ואיך הוא דיבר יפה על מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שהכין דו"ח על תפקוד משרדי הממשלה במלחמה, כי נתניהו כל כך מקבל יפה ביקורת, ובכלל הקואליציה של נתניהו כל כך אדיבה ומנומסת, איך הם מדברים יפה ליועצת המשפטית לממשלה ולעוזרים שלה, בכל כך הרבה נימוס והכרת טובה לייעוץ שהיא נותנת בשנתיים של מלחמה, כדי למנוע מהממשלה ומצה"ל הסתבכויות עם החוק הבינלאומי, וכמה יפה נתניהו דיבר על שר הביטחון יואב גלנט, ועל ראש השב"כ רונן בר, ועל הרמטכ"ל הרצי הלוי, כל כך הרבה נימוס וטוב לב היה ביחס של נתניהו אליהם, וגם לרמטכ"ל אייל זמיר מדברים בממשלה כל כך יפה וכל כך מכבדים את המומחיות הצבאית שלו, במיוחד השרים שמעולם לא שירתו בצבא, ובוועדות הכנסת מדברים כל כך יפה למומחים ובכלל לאנשים, ובמיוחד לבני משפחות שכולות ומשפחות חטופים, נתניהו וכל הממשלה שלו והקואליציה שלו פשוט משדרים נימוסים טובים להפליא וערימות של טוב לב, והיה תמיד כל כך נעים לעמוד עם תמונות של חטופים ולשמוע קללות ועלבונות מתומכי נתניהו, במיוחד אני זוכרת את זה שהתקרב כל כך לאוזני ולחש פנימה "חושבים שמישהו עוד חי שם", כשהיו עוד למעלה ממאה חטופים חיים, זה היה כל כך יפה מצדו, וגם זאת שירקה עלינו אחרי שלעגה שאין במאהל הרבה אנשים, וזה שעמד מול המאהל עם שלט "מחלל שבת חייב מיתה", ואלה שסתם צעקו "רק ביבי" או "ביבי המלך" והניפו אגרוף, כאילו רצו להכות אותנו, תמיד עטף אותנו הנימוס המושלם של תומכי נתניהו ונהרות טוב הלב שזרמו אלינו ממנו באמצעותם. וזה רק מהשנתיים האחרונות כמובן. לא דיברנו על המרפסת בכיכר ציון, על בדם ואש את רבין נגרש, על ארון המתים שכתוב עליו רבין לקבר ועל חבל התלייה ליד, ועל השמאל שכח להיות יהודים, ועל נהג המונית שאמר שהוא לא מרחם על משפחות החטופים כי הם רק עוזרים לחמאס ולשמאלנים – חמאס והשמאלנים זו אותה קטיגוריה – גם זו מורשת נתניהו, ומיד אמר שלא יעזור לשמאלנים, נתניהו יהיה ראש ממשלה עד שיבוא המשיח. ואיך אפשר לשכוח את שלטי "שמאלנים בוגדים". כבר שלושים שנה אנחנו מוקפים בנימוסים טובים ונועם הליכות שהולכים ומשתבחים מרגע לרגע. באמת בכל תועפות הנימוסים הטובים והאדיבות והכבוד לזולת שמקיפים ומציפים אותנו מידו הטובה של נתניהו, מהבל פיו הנעים ומליבו החם, באמת המחשבה על כך שצעקו לו בוז פשוט מזעזעת, בניגוד לבעיטה בראש של אבא של תמר קדם סימן-טוב שנרצחה עם כל משפחתה, והדריסות של מפגינים להשבת החטופים, והסוס שדרס את נטלי צנגאוקר, והרימון שכרת למפגין אוזן, והאגרוף בשיניים שקיבל נער בן שמונה-עשרה שהפגין והפה שלו היה מלא דם, והמשטרה טענה שלא עשו לו שום דבר, בכמה עדנה ונימוסים טובים והתחשבות וחביבות זיכה אותנו נתניהו בכל שנותיו בשלטון, שאין דבר חמור יותר מלצעוק לו בוז, ודווקא בנוכחות נציגי הפטרון האמריקני, זה באמת נורא ואיום, ואין דבר יותר מזעזע בשנתיים האחרונות מהבוז שצעקו לנתניהו, ואם אתם בוחרים להזדעזע דוקא מדברים אחרים, כמו ההתאבדות של ניצול הנובה רועי שליו שביקש שלא יכעסו עליו, כי הוא לא יכול לסבול יותר את הכאב על אהובתו שמתה בזרועותיו ועל כל חבריו הנרצחים בידי החמאס המורתע של נתניהו, אז משהו כנראה משובש אצלכם, ואתם פשוט לא ראויים לנימוסיו הטובים של נתניהו, ולנועם ההליכות שהוא מעתיר עליכם.  

זרזיף של תקוה

  

אתמול היה יום כל כך עצוב ולא הצלחתי להתרכז ולכתוב, אבל רציתי לפחות להתייחס לפוסט שכתבתי אחרי פרסום מתווה טראמפ, כשהייתי מאוכזבת מאד, כי ראיתי שנתניהו הצליח להכניס למתווה את המוקשים הרגילים שלו, שמאפשרים לו לטרפד כל עסקה, כמו הדרישה מחמאס למסור נשק אישי, דבר שממילא אי אפשר לבדוק ולפקח עליו. אבל לא הבאתי בחשבון די הצורך את המעורבות של טראמפ, שהחליט לסיים את המלחמה בעזה ויהי מה, וישמור אותו אלהים שאכן יצליח בכך. התכונות הגרועות של טראמפ ידועות ובולטות לעין, אבל לא מספיק מעריכים את התכונות הטובות שלו, שהן למעשה אותן תכונות עצמן: קוצר-רוח, או העדר סבלנות יתר לתככים של נתניהו, העדר קטנוניות, שקל היה להגדיר כשטחיות וחובבנות, כשמה שבאמת חשוב לצורך סיום המלחמה הוא ראיית התמונה הגדולה וההזדמנויות, ולאו דווקא ההתעמקות בפרטים, שתמיד שירתה את ניסיונות הטרפוד של נתניהו, וכמובן הכוחנות, שבמקרה זה משקפת כוח אמיתי, שהכרחי למי שמנסה לכפות פשרה בין ממשלת נתניהו ונתניהו עצמו בפרט לבין הנהגת חמאס. אחרי שהקשבתי להסבריו של אליאור לוי, פרשן ערוץ "כאן" שאני מעריכה מאד, מדוע תשובת חמאס היא בעצם סירוב למתווה, כי לא הסכימו לשום תנאי במתווה כלשונו, שמעתי את טראמפ מודיע שחמאס הסכים למתווה, ומיד את דבריו שעכשיו ישראל צריכה להפסיק להפציץ בעזה, וזאת היתה תגובה כל כך חכמה, להגיד שחמאס ענה כן, ומיד לדרוש מישראל להפסיק להפציץ בעזה, הפצצות בלתי פוסקות שכבר עברו כל גבול, וכבר מזמן אינן מגינות על ישראל, אלא מחריבות את עזה וזורעות מוות, בתקווה שעל נהרות הדם בעזה יקים נתניהו עוד ממשלת אסון שתמשיך את החרבת ישראל ועזה גם יחד עוד שנה ועוד שנה. כמו כותב המכתבים של גבריאל מרקס, שכותב מכתבים מהבחור לבחורה ומהבחורה לבחור, וכך מחבר את שני האנלפביתים באהבה, מכתיב טראמפ לצדדים מה עליהם להשיב ומה לכאורה השיבו, שזה כנראה הסיכוי היחיד להשיג את מימוש העסקה.

וכך אנחנו מיטלטלים בין יאוש לתקווה, בין האימה מכשלון נוסף שמפחיד אפילו לדמיין, לבין הסיכוי שטראמפ יצליח לגרור את הצדדים בציצית ראשם להגיע להסכמות ולסיים סופסוף את המלחמה, כשכל אחד מהם מנסה להכריז על נצחונו, בזמן שבפועל אין מנצחים במלחמת ישראל והחמאס, יש רק מפסידים רבים והרבה יותר מדי קורבנות. ולמרות שמימוש העסקה עדיין בסימן שאלה, לתוך הייאוש הגדול והשחור ששרר פה שנתיים נכנס זרזיף דק של תקווה שמתפשט אט אט ומחייה את הרוח הנכאה כמו מים רעננים שנשפכו על צמח שקמל בצמאונו וזוקפים את קומתו. פתאם האנשים שמחים יותר, מחייכים יותר. פתאם מעזים לייחל למשהו טוב, שעדיין איננו כאן, אבל אולי מצפה מעבר לפינה, פתאם הברכה "בשורות טובות" נשמעת כמו משהו שיכול להתממש ולא רק כמו קלישאה.

וכמו בלידת תינוק אסור להרפות לרגע מהלחץ. יותר מתמיד חשובות המחאות וההפגנות. כמה מחזקים ומעודדים דבריו של טראמפ שצפה במפגינים שנושאים שלטים שקוראים אליו להשיב את החטופים ולסיים את המלחמה, ואלה עודדו אותו לפעול. מכל המאמצים של משפחות החטופים והציבור התומך בהן, מתגלה החנופה לטראמפ כמעשה הנכון ביותר, כאפיק המועיל ביותר, וכהכרח לא יגונה, שהרי בהצלת חיי אדם מדובר, ובשונה מנתניהו, טראמפ באמת יכול, ומה שחשוב יותר, טראמפ באמת רוצה. ולא נותר לנו אלא לברך על רצונו הטוב ולחזק את ידיו, ולהתפלל שלמען כולנו יצליח הפעם במלאכתו, ושהחג שבו נצטווינו לשמוח, יהיה שמח באמת.

דינה ורינה, שתי חברות / סיפור ליום כיפור

 

הן באמת חברות טובות, חשבתי לעצמי, כאשר שוב ראיתי את דינה ורינה יושבות יחד אצל רחל בשדרה. כמעט בכל יום ראיתי אותן יושבות שם, כשטיילתי אחר הצהריים עם הכלב. הן שתו קפה ועישנו, ודינה תמיד גם אכלה משהו, עוגה או כריך. רינה הסתפקה לרוב בקפה וסיגריה. היא שמרה על משקלה והקפידה לשחות בכל בוקר, ואחרי שדינה היתה חוזרת הביתה היא יצאה תמיד לטיול בשכונה או בעמק המצלבה. היו לה רגליים חטובות ותסרוקת קארה מוקפדת. בשבת בבוקר ראיתי אותה הולכת לבית הכנסת. דינה מיעטה לצאת בשבת מהבית, והיתה יושבת בכורסא שמול הטלויזיה ומעשנת סיגריה אחר סיגריה, ופה ושם אוכלת מילקי או קרמבו, שאסור היה לה לאכול ולכן מתקו לה במיוחד.

את רינה ראיתי הרבה גם לבדה כי היא גרה ממש קרוב אליי. לעתים ראיתי אותה עם אחד מילדיה וכמה מנכדיה הרבים. הם היו פזורים ברחבי הארץ וגם ביהודה ושומרון, ומדי פעם היא נסעה במכוניתה לבקר אותם, אבל העדיפה לחזור ולישון בדירתה. היא אמרה לי שהדירה שלה קטנה מאד ואין לה מקום לארח את הילדים והנכדים הרבים. היא סיפרה תמיד על בית הוריה הענק שהיו בו שבעה מפלסים, ותמיד חלמה על בית גדול, ופעם כשפגשה אותי מטיילת עם הכלב בטלביה הצביעה על אחד הבתים המפוארים ושאלה אם לא הייתי רוצה בית כזה. אמרתי לה שאני אוהבת את הדירה שלי ולא רוצה בכלל לעבור דירה והיא שוב שאלה: אבל לא היית רוצה בית כזה? השיחה הזאת עצבנה אותי ורציתי שהיא כבר תלך ותשאיר אותי לבד עם הכלב, שהיתרון שלו זה שהוא לא מדבר. דינה התגוררה רחוק ממרכז העיר אבל הגיעה העירה במכוניתה, או שנסעה במוניות. כמעט בכל אחר צהריים, כשטיילתי עם הכלב, ראיתי אותן יושבות אצל רחל בשדרה, ולפעמים ישבתי איתן קצת, ולפעמים רק החלפתי איתן כמה מלים בעמידה והלכתי הלאה, והן המשיכו לשבת ולפעמים הזמינו עוד כוס קפה ועישנו עוד סיגריה, או עוד כמה סיגריות, עד שהעשן עטף אותן בעננה סמיכה, שהרחיקה מהן את העוברים ושבים.

פעם אחת הן גם נסעו לחופשה ביחד, בכרתים. רני, הבן היחיד של דינה, חשד ברינה שהיא שכנעה את דינה לנסוע לחופשה הזאת, וגם חשד שדינה מימנה את נסיעתה של רינה, למרות שלא היו לו שום הוכחות לכך. לא מתאים לאמא שלי לנסוע לכרתים, הוא אמר, זה כל מה שהיא שונאת: ים וחול ומזג אוויר חם ולח. גם עתיקות לא ממש עניינו אותה. היא העדיפה לבקר בערים גדולות ולבלות בקניות. האמת היתה שהיא יצאה לקניות גם בכרתים, כי מאוחר יותר רינה סיפרה לי שדינה ביקשה ממנה לשים במזוודה של רינה תמרוקים ובשמים שקנתה בכרתים, אבל בשדה התעופה אמרו לרינה להוציא אותם מהמזוודה, והיא נאלצה לזנוח את הקניות של דינה בכרתים. כשדינה שמעה על כך היא כעסה מאד ורבה עם רינה ולזמן מה הן לא דיברו ולא ישבו יחד אצל רחל בשדרה. רינה  נפגעה מאד, כי כפי שסיפרה לי, במשך כל הנסיעה היא קמה מוקדם ודאגה לדינה לקפה וארוחת-בוקר, גם בגלל שהיתה צעירה מדינה בעשר שנים והרבה יותר בריאה וגם בגלל שכפי שחזרה ואמרה, דינה היתה החברה הכי טובה שלה. אחרי זמן לא רב הן שוב השלימו ושוב ישבו אחר הצהריים לשתות קפה ולעשן אצל רחל בשדרה.

בהתחלה חשבנו שהבעיה של דינה היא רק ההליכה שהלכה וקשתה עליה, וגילו שעל עמוד השדרה שלה מעיק גידול שפיר וקבעו לה מועד לניתוח. אחרי הניתוח גילו שיש לה זיהום ושוב הרדימו אותה כדי לנקות את הזיהום והיה קשה מאד להעיר אותה מההרדמה. הקרובים שבאו לבקר אותה כשהתעוררה לבסוף הרגישו שמשהו מוזר, אבל לא יכלו בדיוק לשים עליו את האצבע. העבירו אותה למחלקת שיקום, אבל היא שנאה את תרגילי ההתעמלות שהיה עליה לעשות שם, ורק רצתה ללכת הביתה. בסוף, אחרי כמה ניסיונות בריחה באישון ליל שנבלמו על ידי מאבטחי בית החולים, היא הצליחה לברוח הביתה ללא ידיעת האחיות. היא התקשרה לשכן שלה שהיה נהג מונית ולקח אותה תמיד לכל מקום שרצתה. בתמימותנו חשבנו שהוא מסיע אותה בחינם. רינה אמרה שדינה צריכה להוריש את רכושה לשכן שגר לידה ועוזר לה, ולא לרני שגר באמריקה ומגיע רק לעתים רחוקות.

כשבאתי לבקר את דינה במחלקת השיקום גם רינה הגיעה לשם. כל החפצים של דינה היו מאד מבולגנים ורינה סידרה הכל יפה במדפים. המיומנות שלה מאד הרשימה אותי. אחר כך יצאנו לחצר ודינה ורינה עישנו ורינה הציעה לדינה ארוחה שהכינה וארזה בשבילה, פיתה אורגנית עם ביצה אורגנית וירקות אורגנים שרינה קיבלה כל שבוע בארגז ממשק אורגני, אבל דינה לא רצתה לאכול, רק לעשן. השיער שלה היה פרוע והבגדים תלו עליה כמו סמרטוטים. המראה שלה דיכא אותי מאד. אחר כך רינה ואני נסענו ביחד הביתה באוטובוס, כי אנחנו גרות קרוב, ורינה באה באוטובוס ולא במכונית כי אין בהר הצופים מקום לחנות.

כשדינה חזרה הביתה, האחיינית שלה התנדבה לטפל בה ולהביא לה אוכל, כי רני גר באמריקה ויש לו שם עסק, וחוץ מרני לא היו לדינה עוד ילדים. אני באתי לפעמים לבקר והשתדלתי להביא לדינה אוכל שהיא אהבה, והיא לא אכלה הרבה, אבל שמחה שבאתי.

רינה אמרה לי שהיא שאלה את דינה אם היא רוצה לבוא לרחל בשדרה ודינה לא רצתה, ואני אמרתי לרינה שדינה כבר לא מסוגלת להסתובב לבדה, וצריך לבקר אותה אצלה בבית. רינה אמרה שהיא תבוא לבקר אותה ביום חמישי אחרי הבריכה והספר. עכשיו כשהיינו נפגשות ברחוב  רינה היתה שואלת אותי מה שלום דינה ואמרתי לה שלא משהו וכשהיא היתה מבקרת אצל דינה היא סיפרה לי על הביקור ואמרה שדינה מאד מבולבלת ושלא כל כך נעים לשבת אצלה. אני מאד שמחתי שרינה עדיין באה לבקר את דינה, כי רוב המכרים והקרובים כבר לא באו לבקר את דינה, חוץ מהאחיינית שבילתה אצלה שעות רבות למרות שהיו לה בעל וילדה ועבודה והיה לה לא קל, אבל היא ריחמה על דינה שהיא לבד, כי רני גר באמריקה וזה נורא רחוק ולכן רוב הזמן דינה לגמרי לבדה. אני השתדלתי לבוא לפחות פעם בשבוע, אבל לא תמיד זה הסתדר לי, כי קרו כל מיני דברים, לפעמים הנכד היה חולה, לפעמים הכלב היה חולה, ולפעמים גם הייתי חולה בעצמי והביקור שלי אצל דינה נדחה.

רני ניסה למצוא לדינה מטפלת שתישן אצלה ותהיה איתה כל הזמן, כי מרים העוזרת באה רק בבקרים, אבל הוא התקשה למצוא מטפלת שתסכים לחיות עם אשה שכל הזמן מעשנת ותמיד יש סביבה עננה כחלחלה. גם מרים תמיד ביקשה מדינה לשבת בסלון כשמרים עבדה במטבח, כי היה לה קשה לנשום את העשן. בפיליפינים וגם בהודו לא כל כך מקובל שאשה מעשנת, ורוב העובדות הזרות לא מעשנות. אחת החברות של דינה רצתה לסדר לה מטפל גבר, אבל דינה לא רצתה מטפל גבר. היא לא רצתה שגבר יטפל בה וירחץ אותה. האמת שהיא בכלל לא רצתה כל כך להתרחץ. היא לבשה כל הזמן חלוק מלוכלך או שמלה ישנה, והדבר היחיד שהמשיכה להקפיד עליו היו ציפורניה הארוכות שמשכה בלק צבעוני והתכשיטים שעדיין ענדה, במיוחד התכשיט הגדול של פדני שהקפידה לענוד תמיד על צווארה. זה קרה אחרי שרני ומשפחתו ביקרו בישראל ודינה שמחה מאד ונראה היה שחל שיפור במצבה. בדיעבד התברר שהשיפור התבטא בכך שדינה ביקרה בחנות תכשיטים וקנתה את התכשיט הגדול של פדני בשמונים אלף שקל בתשלומים. רני גילה את הקנייה בדיעבד. הוא היה אחראי כעת על חשבונות הבנק של דינה. אמרתי לו שאולי אפשר להחזיר את התכשיט ולבטל את העסקה, או לפחות להציל חלק מן הסכום, אבל רני אמר שכבר אי אפשר לבטל את העסקה. הייתי בהלם מכל הסיפור ובמיוחד מגודל הסכום, וכעסתי מאד על המוכרים שמכרו לדינה את התכשיט, כשכל בן-אדם היה יכול לראות שהיא מבולבלת ולא מבינה מה היא עושה, אבל חשבתי שאולי כשמוכרים רואים אשה קונה תכשיט איכותי מאד ויקר מאד ומציגה כרטיס אשראי שהבנק מכבד, אולי הם אנוסים לחשוב שהיא לגמרי כשירה.

סיפרתי על דינה לחברים שלי שמצאו לאמא שלהם מטפלת טובה מהודו, ושאלתי אותם מה הם ממליצים לעשות כדי למצוא לדינה מטפלת, והם אמרו שהם משלמים למטפלת מעבר למה שביטוח לאומי משלם, ואמרתי לרני שבתשלום נוסף אולי הוא יוכל להשיג מטפלת לדינה, למרות שהיא מעשנת בלי הפסקה, ורני אמר שעכשיו הוא צריך לטפל בכל החובות של דינה כולל שמונים אלף השקלים עבור התכשיט של פדני והוא לא יכול לשלם למטפלת משכורת חריגה, בנוסף לכך שהוא משלם למרים, עוזרת הבית הוותיקה של דינה, שהיתה מאד נאמנה לה, ובלית ברירה תפקדה גם כמטפלת שלה.

המצב של דינה הלך והידרדר והיא אכלה פחות ופחות. הכנתי לה אוכל רך שאפילו תינוק יכול לאכול, אבל היא בקושי אכלה מזון בריא ורק עישנה ועישנה ולפעמים אכלה מילקי או קרמבו שהיה אסור לה, אבל כבר לא היה אכפת לה. כשפגשתי את מרים העוזרת, היא אמרה לי שדינה כבר בכלל לא מתרחצת ובקושי אוכלת, ושהיא לא תחזיק מעמד ככה. גם אני הרגשתי שהמצב הולך ורע. הזעקתי את רני מאמריקה והוא בא לשבוע וניסה לטפל בדינה והזמין אחות לרחוץ אותה. האחות רחצה אותה בכוח וצעקה עליה שאם היא לא תשמור על עצמה היא עלולה לאבד איברים ולמות, ויותר רני לא רצה להזמין אותה. הוא דיבר על המצב של דינה עם רופא המשפחה ושאל אותו אם הוא יכול לעזור. הרופא אמר לרני שהוא לא יכול לעזור לדינה ושגם רני לא יכול לעזור לדינה כי דינה לא רוצה שיעזרו לה, והיא ייאשה את כל האחים והאחיות שהרופא שלח אליה כי היא סירבה לשתף פעולה. בכל זאת רני ניסה לטפל בדינה ולגרום לה לאכול חומוס וטחינה במקום מילקי וקרמבו, אבל דינה מאד התעקשה לאכול את כל הדברים שהיה אסור לה.

הביקור של רני שימח את דינה והפיח בנו מעט תקוה, אבל אחרי שרני חזר לאמריקה שוב הידרדר מצבה. יום אחד מרים באה ומצאה אותה קודחת מחום על הרצפה ולקחו אותה לשערי צדק, ושם ניסו להציל אותה אבל דינה כבר לא הגיבה לשום תרופה, והרופאים אמרו לרני שיבוא כי דינה גוססת והיא כבר בלי הכרה. כמה ימים אחרי שרני הגיע דינה נפטרה.

התקשרתי לרינה ואמרתי לה שדינה נפטרה והיא אמרה איזו בשורה אני מקבלת ליום ההולדת שלי. הילדים חוגגים לי היום יום הולדת והחברה הכי טובה שלי מתה. אמרתי לה שאני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תרצה לדעת שדינה נפטרה, והיא אמרה בוודאי, בוודאי. היא אמרה שהיא לא תבוא להלוויה, אבל היא תבוא לניחום אבלים.

אחרי השבעה רינה פגשה אותי ברחוב ושאלה אם רני עוד בארץ ואמרתי שכן והיא אמרה שהיא רוצה מזכרת מדינה – תכשיט. אמרתי לה שיש הרבה דברים בדירה שרני רוצה לתת, בגדים וספרים וכלי בית יפים, אבל רינה אמרה, לא, תכשיט. תשאלי את רני אם אני יכולה לבחור תכשיט. הרגשתי לא הכי נוח, אבל בכל זאת סיפרתי לנועה, אשתו של רני, שרינה רוצה תכשיט למזכרת. היה לי יותר נוח להגיד את זה לנועה מאשר לרני, ונועה אמרה את מה שכבר ידעתי, שרני שונא את רינה ולא רוצה שום עסק איתה. נועה שאלה את רני מה דעתו והוא אמר שבטח רינה רוצה את הפדני בשמונים אלף שקל.

נועה ורני התחילו לסדר את החפצים בבית של דינה והתלבטו מה למסור ומה להשאיר ולקחת לאמריקה. הם הזמינו חבר תכשיטן שיגיד כמה התכשיטים של דינה שווים, כי היו לה המון תכשיטי זהב יקרים, והחבר התכשיטן היה קצת המום מהכמות ושקל את התכשיטים ונתן להם הערכת מחיר. נועה בחרה לעצמה טבעת וביקשה שגם אני אבוא ואבחר תכשיט אחד. בחרתי שרשרת אחת עם אלמוגים קטנים, ורני שאל אם אני רוצה לדעת כמה היא שווה אבל לא רציתי.

השכן נהג המונית רצה לקנות את המכונית הדי חדשה של דינה בעשרת אלפים שקל, אבל לשמחתי רני נתן את המכונית במתנה לבת הדודה שלו שטיפלה בדינה.

בגלל שרינה גרה ממש קרוב אליי, פגשתי אותה כל הזמן ברחוב והיא ביקשה שוב ושוב שאני אשאל את רני אם היא יכולה לקבל תכשיט של דינה למזכרת, כי דינה היתה החברה הכי טובה שלה. התחלתי כבר קצת להתעצבן ואמרתי לה שהתכשיטים של דינה מאד יקרים וכל אחד ואחד שווה עשרות אלפי שקלים והערך שלהם הוא לא רק סנטימנטלי והם שייכים לרני, והחבר שלו התכשיטן כבר נתן לו הצעת מחיר. אני יודעת, אמרה רינה, אני הייתי איתה כשהיא קנתה כל תכשיט ותכשיט, היא רק קנתה פדני ושטרן. ואני לא יכולה לשלם את מחיר התכשיט אבל אני יכולה לשלם את מחיר הזהב לפי המשקל, כמו שהתכשיטן ישלם לרני. את זה אני יכולה לשלם.

זו בהחלט היתה הצעה משופרת לעומת הבקשה לקבל בחינם תכשיט של דינה כמזכרת, אבל אני הייתי בהלם מהווידוי של רינה. היא קנתה כל תכשיט ותכשיט יחד עם דינה? גם את התכשיט הגדול של פדני? ואנחנו תהינו איך דינה, כשכבר היתה מבולבלת לגמרי, הלכה לבדה לקנות תכשיטים יקרי ערך. ובכן היא לא הלכה לבדה. רינה הלכה איתה, ורינה היתה איתה גם כשקנתה את התכשיט הגדול של פדני, בשמונים אלף שקל, ולא מנעה אותה מללכת לשם, ולא מנעה אותה מלקנות תכשיטים כל כך יקרים. אולי אפילו עודדה אותה. אולי אפילו מדדה בעצמה את התכשיטים, משחרת ליום שבו תזכה לפחות באחד מהם, "למזכרת מחברתה הטובה ביותר".

סיפרתי לנועה ורני אבל הם אפילו לא הופתעו. אני עדיין הייתי בהלם. עוד כמה פעמים רינה שאלה אותי בעניין התכשיטים ואמרתי לה שהם בכספת ואני לא יודעת לפתוח אותה ושאם היא רוצה שתשאל את רני. אחרי שרינה התייאשה ממני ראיתי אותה הרבה פחות, למרות שהיא עדיין גרה לידי. היא כבר לא ישבה אצל רחל בשדרה. היא העדיפה לשתות קפה עם בן-זוגה בקפה יהושע, למרות שהוא היה קפה לא כשר והיא היתה דתיה. כשנפגשנו ברחוב ובירכתי אותה לשלום היא סיננה בין שפתיה שלום ומיהרה לדרכה.

  

אכזבה מרה

 

אתמול באחת בלילה שוב נאלצו בתי ונכדי בן השש להתעורר משנתם ולרוץ למקלט. הנכד ירד קומה אחת וקרס מול דלתה של השכנה. לא היה לו כוח לרדת למקלט. זו הפעם השנייה השבוע ששנתם מופרעת בגלל טיל חות'י. אמרתי להם שאולי זאת הפעם האחרונה. מאד קיוויתי שהמלחמה תסתיים סופסוף. זו איננה מלחמה של ישראל בחמאס. זו מלחמה של נתניהו וחסידיו נגד מדינת ישראל ואזרחיה, שהם שונאים בכל לבם. הם מעדיפים את השפה האנגלית. העברית איננה שפתם. הציבור הישראלי מבחינתם איננו ראוי לשום התייחסות או התחשבות מצדם. הוא אך ורק מושא להתעללות בתואנות שונות ומשונות, שמזכירות את משל לפונטיין על הזאב שמתרץ תירוצים כדי לטרוף את הטלה הרך: ההתנתקות – שהם עצמם הגו וביצעו, עסקת שליט – שעשה נתניהו. וכן, גם הסכמי אוסלו – שעשה רבין שאת דמו הם התירו ועל גופתו עלו לשלטון. וגם – השמאל שהם מבזים ורומסים, שאת מנהיגו הם רצחו וטווים עליו כל העת עלילות דם, איננו אוהב אותם, איזו חוצפה. איך אפשר שלא לאהוב את מי שרוצח אותך וקורא לך בוגד, ומתאר אותך כסייען של החמאס, בזמן שהוא עצמו מממן ומטפח את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית. גם היום תקף נתניהו את הרשות הפלשתינית, כי החמאס הוא כידוע חברו הטוב ביותר.

יערה שפירא ממש חגגה: איזו הצלחה, מצבנו נשאר כשהיה. כאילו לא היה מצבנו נורא בתכלית, כאילו כל מה שדרוש לנו הוא הסכמה של טראמפ להמשך מלחמת הדמים שהורגת את העזתים ואת אזרחי ישראל כאחת. הרי כפי שאמר טראמפ נכונה, הציבור הישראלי מייחל לכך שיכפה על נתניהו את הפסקת המלחמה והשבת החטופים. הציבור הישראלי מתחנן לעזרה מול הפלנגות הפשיסטיות של המתנחלים, שפורעות בפלשתינים ורומסות את הישראלים, בעוד נציגיהם בכנסת הורסים את המדינה ורודפים את מתנגדיהם.

מעולם לא היה לנתניהו רוב בציבור הישראלי. הוא ביצר את שלטונו אך ורק בקניית הציבור החרדי בבצע כסף וטובות הנאה – פטור מגיוס. מעולם לא ייצג את הציבור הישראלי הציוני והעברי, זה שאוהב לקרוא ספר עברי, לשמוע שיר עברי, להאזין לחדשות בעברית ולקרוא עיתון עברי. התרבות העברית מבחינת ממשלתו היא אויב. זו תרבותם של שנואי נפשו הישראלים, שהוא רוצה לשלוט בהם לנצח, אבל מתעב אותם, שומר מהם מרחק, נמלט מפניהם.

המלחמה הבלתי נגמרת שנתניהו כופה עלינו הר כגיגית מדכאת את הציבור, הורגת ופוצעת בו, מונעת ממנו לשקם את פצעי המדינה והעם. זו מלחמה שנעשית על ידינו נגדנו. היא נועדה להתנקם בנו על שאיננו מעריצים את המנהיג העליון כפי שהיה רוצה, על שאנו מעזים להתנגד לו, על שאנו נחרדים מהרג עשרות אלפי עזתים והרס בתיהם, על שאנו מזועזעים מאכזריותו כלפי החטופים ומשפחותיהם ושואפים להשיב את החטופים באמת, בהצעה שהחמאס יקבל, לא בהצעה שנוסחה כדי להבטיח שחמאס ידחה אותה, והמוות וההרג ימשיכו עד צאת נשמתנו.

ארור אתה נתניהו, וארורה ממשלת הדמים שלך, ממשלת רצח רבין, רצח השלום והבערת המלחמה הבלתי נגמרת. קיוויתי באמת שיבוא סוף לסיוט, אבל קודם צריך כנראה להפיל ולסלק את ממשלתך, בטרם נוכל להביא עתיד טוב יותר. ואתה יודע מה? על אפך ועל חמתך, אתה תסולק ואנחנו נצא לחופשי, ונביא עתיד של שלום ואמת.

האמת תנצח

 

בשקט בשקט ובחשאי פינו את משפחות החטופים מרחוב עזה, אינני יודעת אפילו מתי, כנראה באישון ליל. כשקראתי את כתבתו של ניר חסון ב"הארץ", על ליל ראש השנה עם משפחות החטופים, הם כבר לא היו שם. בערב החג עוד היתה הפגנה ספונטנית, שמעתי מביתי את הצעקות להשבת החטופים, ולמחרת הם כבר נעלמו משם כאילו לא היו מעולם. גם הבדים הלבנים שנמתחו על הגדרות נעלמו, וגם השוטרים הרבים שהסתובבו שם, וחלקם ישבו בפתח חנות הפילבוקס בצומת הרחובות עזה ובנימין מטודלה והרוו את צמאונם, וחלקם ישבו בגן טיכו ולפעמים שיחקו כדורגל עם ילדי השכונה. רק הגדרות והמחסומים נשארו כשהיו, ומראה בית הסוהר עומד בעינו. לשווא ציפיתי לדיווחים על הפינוי, באתרי החדשות או בערוצי הטלויזיה. שקט דממה, כאילו לא היה מעולם. גם ראיונות עם בני המשפחות שפונו לא ראיתי, ולא שמעתי אף אחד ששאל איך הם פונו ומתי, למרות שהרבה אנשים רוצים לדעת, ואולי דווקא בגלל זה. רק הוריו של אלון אוהל התראיינו על הסרטון שחמאס פירסם שמתעד את עינו העיוורת, שאולי יכלו להציל, לו היה משוחרר בזמן ולא מופקר לסבלו לטובת בוננזת הנדל"ן של סמוטריץ', שהיא ככל הנראה מטרת המלחמה האמיתית.

יותר משבוע הם היו כאן, עינב צנגאוקר שנדמה כי שנתיים לא בא אוכל לפיה, ענת אנגרסט – עדינה וקטנת קומה, מישל אילוז, אביו של גיא שנרצח, גבר גבוה וכריזמטי שבלט בקרב החבורה העצובה, וכלב נשך אותו ברגלו. אינני יודעת של מי הכלב, אבל ראיתי את השוטרים וחיילי מג"ב משתעשעים איתו, וחשבתי שאולי הוא שייך למשפחת נתניהו, אם יש להם עדיין כלב. גם הכלבה הקודמת שלהם נשכה אנשים. זה דבר די נדיר שכלב נושך אנשים. רוב כלבי הבית אינם נשכנים. לפני כמה חודשים טענו שכלב הרג תינוקת, ואני משוכנעת שזה שקר, כי שמעתי הקלטה של השכנה מדווחת למד"א שהתינוקת נפלה מביתה למטה והיא מלאה דם, וברור שהיא מתה מהנפילה ולא מנשיכה של כלב, אבל השופטים לא רצו לחקור ממה באמת התינוקת מתה, כי לא רצו להאשים את האמא ברשלנות או גרוע מכך. הרבה פעמים שופטים מתעקשים על גרסה שאיננה אמת, גם כשברור שזו איננה אמת, ואחר כך כבר אי אפשר לתקן את המעוות, וכלבים לא יכולים להתלונן שנגרם להם עוול. השופטים קוראים לזה אמת משפטית, אבל זה שקר משפטי ולא אמת, וזה ששופטים כותבים שקר לא הופך אותו לאמת.

אחר כך שמעתי את טראמפ נואם באו"ם ואומר שהאנרגיה הירוקה הורסת את העולם ושהדבר הכי טוב זה להשתמש בפחם. כנראה תעשיית הפחם תרמה לטראמפ הרבה כסף. כל הנאום שלו היה אוסף של שקרים, וגם מה שהוא אמר על זה שקשה לשחרר את החטופים היה שקר. לא קשה בכלל לשחרר את החטופים ויכלו לעשות את זה מזמן אם היו מפסיקים את המלחמה ונסוגים מעזה וחותמים על עסקה כמו שגם כוחות הביטחון המליצו לעשות. אם נתניהו היה ממלא בחודש ינואר אחרי העסקה שהוא עצמו חתם עליה במקום ללהג שקרים על ציר פילדלפי, כל החטופים וגם החללים יכלו להיות כבר מוחזרים, והסבל של המשפחות היה נפסק, והשבר הגדול באמון של אזרחי ישראל היה אולי נרפא קצת, ויחסינו עם אירופה לא היו מידרדרים לשפל המדרגה. מחר נתניהו ידבר באו"ם, וגם הנאום שלו יהיה אוסף של שקרים והוא יגיד כרגיל שמדינה פלשתינית היא פרס לחמאס. מדינה פלשתינית היא זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, כמו שמדינת ישראל היא זכותם של היהודים להגדרה עצמית, ולו היתה מדינה פלשתינית, לא היה השביעי באוקטובר, כי הסיבה העיקרית למה שהחמאס כינה מבול אל-אקצה היתה העובדה שנתניהו טען שהוא הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, והסיבה השנייה היתה ההתגרויות של בן-גביר בהר הבית. אלה הסיבות שאנשי החמאס בעצמם ציינו ואני מאמינה להם, והעדרה של מדינה פלשתינית והסירוב המוחלט של ישראל להקמת מדינה כזו הוא מה שמעניק לגיטימציה בעיני העולם לטרור נגד ישראל, ולו היתה מדינה פלשתינית לא היתה לגיטימציה כזו, והסיבה האמיתית שממשלת נתניהו מתנגדת למדינה פלשתינית היא שהמתנחלים רוצים להשתלט על יהודה ושומרון וגם על עזה ולקבל בוננזת נדל"ן כמו שסמוטריץ' אמר, ולא אכפת להם כמה חיילים וכמה חטופים וכמה ישראלים אחרים ימותו בשביל זה. לשקר שקרים אפשר תמיד ותמיד יש אנשים שמאמינים לשקרים, אבל כמו שאמרה לי לוחמת הגיטאות ברונקה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, ואני מאמינה שהאמת תנצח.

 

 

מול בית נתניהו

 

רק כשקראתי את טורו של רוגל אלפר  על עינב צנגאוקר. הזועקת לבדה מול בית ראש הממשלה הריק, הבנתי איך נראים הדברים בטלויזיה, ולא מגובה הרחוב, כפי שאני צופה בהם ליד ביתי. רק בני משפחות חטופים הורשו להיכנס לשטח הכביש שמול הבית – האחרים חויבו לעמוד מעבר למחסומים, בצומת עזה- בנימין מטודלה, ולכן נדמה היה למי שראה רק את קטע הכביש שמול הבית, שהמשפחות נמצאות שם לבדן. הן לא. תומכי המשפחות נמצאים מעבר למחסום. חלקם קרובים רחוקים יותר, וחלקם פעילי מטה החטופים ותומכים אחרים. הייתי רוצה שיבואו עוד הרבה יותר אנשים. הייתי רוצה שמיליונים יציפו את הרחובות. אבל באים מאות ולפעמים אלפים. יש גם אנשים שמגיעים ממקומות אחרים בארץ. רובם בעלי מכוניות. הרבה פעמים שואלים מדוע מספר המפגינים איננו גדול כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, ושוכחים שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה אחרי כמה שבועות. מלחמת עזה נמשכת כבר שנתיים, ומאות אלפי אנשים עדיין מגויסים, שלא קשה לנחש שביניהם נמצאים מי שבוודאי היו מוחים לולא היו מגויסים, וכמובן אין זה מקרה שהם עדיין מגויסים ושלמלחמה אין סוף. את המחאה והאהלים אפשר היה להעביר לגן טיכו שמול בית נתניהו, ללא הפרעה לתנועה בכביש. אבל המשטרה תמיד התנכלה בצורה הקשה ביותר להפגנות בגן טיכו, שנמצא בדיוק מול ביתו של נתניהו. נראה שחסימת רחוב עזה רצויה לא רק למוחים, אלא גם למשפחת נתניהו, שכבר שלוש שנים דואגת לחסימת הכביש גם כשאין ממש צורך בכך. רחוב עזה הוא ציר תנועה מרכזי בעיר שעוברים בו כעשרה קווי אוטובוסים החוצים את העיר מצפון לדרום וממערב למזרח. כאשר רחוב עזה חסום, תושבי ירושלים שאין להם מכוניות פרטיות, וזה מצבם של רוב תושבי ירושלים, אינם יכולים לנוע בעיר, וגם לא להגיע להפגנות. זה כמובן מצב רצוי לנתניהו, וכך הוא יכול גם להסית את חסידיו נגד המפגינים, שכביכול אחראים לחסימת הרחוב והתנועה בעיר, למרות שהמשטרה, מן הסתם לא למורת רצונה של משפחת נתניהו, היא זו שחוסמת את רחוב עזה. כל הפגנה שמושכת תשומת לב מביאה גם להקמת יסודות נוספים בארכיטקטורה של הדיקטטורה: מדי פעם נוספו והוגבהו הגדרות ברחוב, והמחסומים התעבו, הניידים הוחלפו במחסומי לחץ קבועים ואף בשערי בטון שננעלים. כעת לכבוד הפגנת המשפחות הנואשות כוסו הגדרות בבדים לבנים שמסתירים את מבוא הבית, ובאמצע הוקם מין ריבוע כחול דמוי מאהל, קוסטרוקציה שמסתירה את הכניסה לבית ומאפשרת למשפחת נתניהו לצאת ולהיכנס לבית מבלי שייראו על ידי העוברים ושבים ברחוב. כאשר חושבים על מתחם בלפור-סמולנסקין שבו התגוררה המשפחה בטרם הפכה את ביתה הפרטי ברחוב עזה למעון רשמי, שגם שם הוקמו בשלבים סורגים ושערים ולבסוף מאהל שחוסם את רחוב סמולנסקין, נראה שגם רחוב עזה עלול להפוך למתחם מגורים סגור של המשפחה, ושרחביה כולה הופכת אט אט לעיר האסורה, שהמתרחש בה ממחיש את חסימת הגישה של אזרחי ישראל לראש הממשלה, שהופך לבלתי נראה, ובניגוד לדני דין גם איננו רואה את אזרחיו, בחינת רחוק מן העין, רחוק מן הלב.

מזמן חדל נתניהו לדבר אל האזרחים שאינם נמנים על חסידיו המושבעים, ומיד לאחר השביעי באוקטובר הקפיד להקים לו פורום משפחות חטופים משלו, בן שלוש משפחות שמאוחר יותר פחת מספרן לשתיים בלבד, אבל הן הצליחו לגרום נזק לא קטן לכל מי שפעל לשחרור החטופים, ובפרט למטה משפחות החטופים שייצג כמאתיים וחמישים משפחות. הביקור המאד מאוחר בניר עוז נועד להרגיע את השטח לפני הנסיעה לארצות הברית, ולטעת בלב המשפחות האומללות תקוות שווא שנתניהו מעולם לא התכוון למלא, אבל איפשרו לו לעבור את הביקור בארצות הברית ללא מחאות סוערות. הוא היה שמח לחזור על התרגיל גם כעת, לפני נסיעתו לאו"ם, אבל כנראה שיש גבול כמה אפשר לרמות את אותם האנשים, ועם תחילת התמרון בעזה המשפחות כבר אינן קונות את השקרים והולכת השולל. נתניהו כבר איננו מעז להיפגש עם משפחות החטופים וגם לא להביט בעיניהן הכלות. כעת הוא לא רק מופרד בגדרות ומחסומים אלא גם מוסתר ביריעות בד, לא רואה ולא נראה.

הרבה זעם יש ברחוב עזה, ועוד יותר ממנו עצב. בכל עת מישהו פורץ בבכי, ואחרים מנסים לעודד. האם נתניהו באמת ירוויח מהייאוש והצער שהוא זורע? אתם לא לבד, אנחנו אתכם, זועקים הפעילים למול המשפחות. מגשי אוכל מגיעים בהמוניהם לאהלים הקטנים, כמו משבים קטנים של אהדה ותמיכה. למרות הכל, הם לא לבד, ויש גם אוזניים שמקשיבות ושומעות.  

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

מלחמת נתניהו

 

 כולם שמו לב למתקפה הפשיסטית בזירת הפיגוע של צמד רצח רבין, נתניהו את בן-גביר, על בית המשפט, אבל התעלמו מדבר נורא עוד יותר שנתניהו אמר, מפני שהוא נשמע כל כך מובן מאליו: "אנחנו במלחמה!" הוא הכריז, אותן שתי מלים שהכריז חגיגית כבר בשביעי באוקטובר ההוא: "אנחנו במלחמה!" ונשמעו לי מוזר באותו יום, מפני שהוכרזו מאד בחגיגיות, כאילו היה מדובר במשהו נפלא ולא באסון מחריד, ומפני שתמיד אמרו שנתניהו נרתע ממלחמות ומבקש שקט בכל מחיר. רק מאוחר יותר הבנתי שבכך הכריז על אסטרטגיית ההישרדות שלו – מלחמה אין-קץ, וכעת כשהכריז שוב "אנחנו במלחמה" התייחסו לכך כאילו ציין שכעת יום והשמש זורחת, כאילו מובן מאליו שאנחנו במלחמה ואי אפשר אחרת, אבל הוא לא אמר זאת כדי לתאר מצב קיים אלא כדי לתאר מצב רצוי מבחינתו: מלחמה אין-קץ. הוא אמר זאת כדי להודיע שהמלחמה לא תיפסק מבחינתו, בוודאי לא כל עוד הוא זקוק לתירוצים להתחמק מהחקירה הנגדית במשפטו, לא כל עוד הוא רוצה לכהן כראש ממשלה, והוא רוצה לכהן כראש ממשלה לנצח. הוא הכריז שאנחנו במלחמה כי אין לו שום כוונה לסיים את המלחמה בעתיד הנראה לעין. הוא רוצה מלחמת אין-קץ. והוא דואג לחרחר מלחמת אין-קץ. הפעם לא רק בעיצומו של משא ומתן לעסקה, אלא נגד האנשים שהתכנסו להכריע לגבי עסקה, בעודם דנים בעסקה. הפעם טרפדה הממשלה את העסקה מהמקפצה.

והיו אנשים שעוד לפני שיצא בית המשפט לפגרת קיץ, כבר ניבאו שכאשר תתחדש החקירה הנגדית יחרחר נתניהו עוד מלחמה, וידאג לחולל מצב חירום. והיו כאלה שחשבו שגם המלחמה באיראן נועדה לאותה מטרה, לבטל דיונים, וכך גם קרה וקורה גם עכשיו. וכבר אין יודעים האם לצורך סיכול המשפט או לשימור ממשלת הטירוף שפועלת כעת לגרש את תושבי העיר עזה ולהחריב אותה, כאילו לא הוחרבה מספיק. חוסר האונים של הציבור הוא נורא, ועליו נוסף הפחד להודות חלילה שאינך מעוניין בהריגת אנשי חמאס, אלא בסיום המלחמה והשבת החטופים. הכל פוחדים שיגונו אם לא יפגינו די פטריוטיות, כאילו הטירוף להרוג בכירי חמאס ופחות בכירים בכל מחיר, בלי להתחשב בתוצאות, הוא הפטריוטיות בהתגלמותה. כאילו לרצות בסיום המלחמה, בחיי שלווה, בשיקום ההריסות ושיקום קורבנות המלחמה על פני הרג מחבלים זו בגידה. וכל שכן לאחר שנתיים של מלחמה שוחקת ומשתקת, ולאחר הפיכת רצועת עזה לעיי חורבות.

מכל מקום הפיגוע בצומת רמות שבו נרצחו ששה אנשים ונפצעו רבים נוצל עד תום: נתניהו הופיע במהרה בזירת הפיגוע יחד עם בן-גביר, ומיד תהו הפרשנים האם כך הוא נוהג בדרך כלל, ובכן לא. כך נהג בימיו של רבין כדי לרקוד על הדם, וגם בימי ממשלת בנט-לפיד הסביר שהממשלה אשמה בפיגועים כי היא חלשה, וחולשתה מעודדת טרור, בניגוד אליו, שהוא כידוע חזק מול החמאס כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר, אבל בכך אשמים כולם חוץ ממנו, אותו לא הזהירו ולא העירו בזמן, למרות שכולנו שמענו את גלנט מזהיר מסכנה בטחונית אם תימשך המהפכה המשטרית, וכולנו ראינו את הרמטכ"ל וראש אמ"ן רודפים בכנסת אחרי נתניהו שמתחמק מהם לפני ההצבעה על עילת הסבירות, וכולנו שמענו את נתניהו מסביר שההתרעות מפני מלחמה מוגזמות, כי הוא תיכנן את המהפכה המשטרית לצורך הימלטות מתוצאות משפטו ולא רצה לשמוע שום אזהרות, וגם כעת איננו רוצה לשמוע שום אזהרות מפני קריסת מעמדה המדיני של ישראל שאי אפשר שלא להבחין בו. גם את מעשיו של בן-גביר ועליותיו להר הבית, שלפי דברי בכירי החמאס בעצמם היו מניע מרכזי למתקפת שביעי באוקטובר, שלא במקרה כונתה מבול אל-אקצה, ומשפיעים מאד גם על היחס לחטופים, שמוכים ומורעבים באמתלה שכך נוהג בן-גביר באסירים הפלשתינים, גם מעשים ודיבורים אלה עוברים ללא כל התנגדות או ריסון מצד נתניהו, ההיפך מכך: הוא מחרה-מחזיק אחרי בן-גביר כאחרון נערי הגבעות. הפיגוע נוצל עד תום: גם שימש כביכול סיבה למתקפה הזדונית בדוחה, שנועדה לסכל השבת חטופים לזמן רב ואולי לגרום למותם, גם נוצל למתקפה על מערכת המשפט וליישור שורות עם בן-גביר, גם החניף לחרדים שנתניהו מייחל להשיב לממשלתו, בניגוד לתושבי ניר עוז שאסון גדול בהרבה לא גרם לנתניהו לבקרם בטרם חלפה שנה ומחצה, כי הרי אי אפשר להתנהג לקורבנות אסון שאינם מצביעים לנתניהו כמו לאלה שמצביעים לו ושלטונו נסמך עליהם, והכי חשוב: הדיון בבית המשפט, המשך חקירתו הנגדית של נתניהו, בוטל ביום הפיגוע, ואולי איפשר לבטל דיונים נוספים באמתלת החמרה במצב הביטחוני.

כמובן שהיום, אמרה אחת המגישות כשנתניהו הופיע בזירת הפיגוע, הוא היה חייב לבטל את דיון ולנהל את האירוע. זהו, שלא: הטיפול בזירת פיגוע מבודד כלל איננו דורש התערבות של ראש הממשלה: המשטרה, מג"ב והשב"כ אינם זקוקים לראש הממשלה כדי לטפל בצד הביטחוני של הפיגוע, גם כוחות ההצלה ובתי החולים יודעים להתמודד היטב עם הטיפול בנפגעים, וכך גם זק"א. לכולם יש למרבה הצער הרבה ידע וניסיון בטיפול בזירות פיגועים, ובמחוז ירושלים בפרט. ראש הממשלה יכול כמובן לבקר בזירה ובבתי החולים כדי לראות במו עיניו וכדי לעודד את הקורבנות וקרוביהם, אך את זה אפשר בהחלט לעשות כמה שעות אחרי הפיגוע, מבלי לבטל את הדיון המשפטי, אלא אם כן ביטול הדיון הוא המטרה האמיתית.   

כשנזכרו פתאם בחופש הדיבור

 

משום מה דווקא אתמול בערב החליט תאגיד השידור הציבורי לשדר את סרטה של נטע שושני "1948 – לזכור ולשכוח", שבמשך שנתיים עוכב שידורו בלחץ גורמי ימין. דווקא אתמול, כשבמקרה, התנהלה הפגנה גדולה בירושלים נגד כיבוש העיר עזה, שבה דיברו אמהות החטופים עינב צנגאוקר, ענת אנגרסט וויקי כהן, ודרשו להפסיק את המלחמה ולהשיב את בניהן בעסקה. בירושלים רבים ממארגני ההפגנות הם אנשים דתיים שומרי שבת, ולכן ההפגנות במוצאי שבת מתחילות רק בתשע בערב ואפילו מאוחר יותר. אמנם קראתי שהורי החטופים דיברו גם במהלך הצעדה שהתקיימה מוקדם יותר, מגשר המיתרים למקום ההפגנה בכיכר צרפת, אבל נאומי שלוש האמהות בכיכר צרפת, שבה התכנסו אלפי אנשים בנוסף לצועדים, נשמעו קרוב יותר לשעה עשר, ואינני יודעת מה מהם שודר בערוצי החדשות בטלוויזיה. כששבתי הביתה מההפגנה היה כבר שידור סרטה של נטע שושני בעיצומו, ואילו בערוץ 12 שודרה תכנית "מאסטר שף", ובערוץ 13 "האח הגדול". בשום ערוץ לא שודרה ההפגנה במלואה, וגם לא סוקרה הפגנת ההמשך, שבה ירדו חלק מהמפגינים, במיוחד אנשי crimeminister, אל עבר ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה 35 שהוסב למעון רשמי, וזעקו "אתה הראש אתה אשם" וקראו להתפטרות נתניהו ולהשבת החטופים.

אני מאד בעד שידור סרטים היסטוריים על מלחמת השחרור וכל נושא היסטורי אחר, בוודאי כאלה שמתבססים על חומר ארכיוני ומנסים להציג תמונה אמיתית ככל האפשר. אבל השימוש הזה בהקרנת סרט, שלכאורה מדבר לקהל שמאלני, כי הוא מרבה לעסוק בתופעות של הרג חפים מפשע וביזה על ידי חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים, ששנתיים עוכב שידורו והבמאית נרדפה בעילות שווא כאלה ואחרות, דווקא בערב שבו מתקיימת הפגנה כה סוערת, וכה בלתי נוחה לממשלה, שבה משמיעות אמהות החטופים אמירות כה קשות ומרות נגד ראש הממשלה שמתעתע בהן, שלא לומר מתעלל בהן, כבר כמעט שנתיים, וענת אנגרסט משמיעה את הקלטת שיחתה עם הקצין שמודיע לה כי בנה בסכנת חיים, כי ראש הממשלה החליט לסכן את חיי החטופים ואולי גם לגרום למותם כדי לשרת את ענייניו, שדווקא בערב כזה, כשהחדשות הן מה שמתרחש ברחוב עזה בירושלים, וכשהמטרה היא ניסיון נואש להציל את חיי החטופים מידי חמאס ומידי ממשלת הדמים שממיטה עלינו אסון אחר אסון, אני מרשה לעצמי להרים גבה, האם לא בחשה כאן יד זדונית בערב השידורים הזה, כדי למנוע מהקהל בבית, לצפות ולשמוע ולפחות ליטול חלק כצופה וכמאזין בהפגנה החשובה הזו, שראוי היה שכל הערוצים ישדרו את כולה, או לפחות יעקבו אחריה ויפרצו לשידור מדי פעם, ויביאו את דברי האמהות לאזרחי ישראל, לפחות לאלה שעדיין מעוניינים לדעת מה באמת קורה במדינה, ולא מסתפקים ביניקת רעל מעטיני ערוץ 14. כל זה הזכיר לי את ההדלפות לצהובון הנפוץ הגרמני "בילד צייטונג", כדי להסות את קולות המחאה על טרפוד העסקאות והכניסה לרפיח, שהובילה לרצח החטופים שלאחרונה צוינה שנה לאותו יום שחור שבו נודע דבר מותם, שעורר זעם כה רב.

מעט נחמה מצאתי דווקא בתכניתו של אברי גלעד שהפעם צוות לו ג'קי לוי, בעצמו קרוב משפחה של חטופים, אבל הקול המנחם היה זה של יעל שבח, אלמנת הרב רזיאל שבח ז"ל שנרצח בפיגוע בשנת 2018. היא אמרה שהיא מפחדת להביע את דעתה, אבל שהיא חושבת שעדיף להפסיק את המלחמה, כי להמשך המלחמה יהיה מחיר בחיי אדם. וגם אם בעוד חמש שנים נצטרך להילחם שוב בחמאס שישקם את עצמו, עדיין נרוויח מהפסקת המלחמה שתאפשר לנו להתאושש ולצבור כוחות חדשים. יעל שבח סיפרה שפחדה לפרסם את משאלתה הצנועה הזו לסיום המלחמה, ולא אמרה ממי היא מפחדת, אבל לא היה קשה לנחש מי מנסה לסתום באלימות מילולית, ולא רק מילולית, את פיהם של כל מי שכל משאלתם היא לשים קץ להרג ולהרס הבלתי נגמרים. אבל יש קולות שאי אפשר להשתיק בהטלת אימה וגם לא במניעת סיקור: קולה של יעל שבח נשמע, וגם קולן של אמהות החטופים לא יושתק, ולא יעזרו למשתיקים לא כוחם ולא אלימותם.   

   

יהושע קנז / בדרך אל החתולים

באותו רגע נורא בספר – שלא חסרים בו רגעים נוראים – הרגשתי צורך לדפדף לעמוד השער ולראות מתי התפרסם הספר – בשנת 1991, לפני יותר משלושים שנה, וחשתי כמו למול נבואה ישנה שבזמן אמיתי לא היטו לה אוזן, ואינני זוכרת כמה שנים מונח אצלי הספר ורק כעת קראתי אותו, ומלבד הטלפונים הציבוריים ששוב אין בהם צורך, לא התיישן בו דבר, הכל כמו נכתב היום. הרגע שזעזע אותי הוא הרגע שבו אלברט, בנה האלים, וככל הנראה המטומטם למדי, של הקשישה החביבה סניורה, שבאחד הימים צנחה ומתה בחדר הרחצה בבית החולים השיקומי שהוא זירת התרחשותו של הרומן, מכה מכות רצח את הסניטר הערבי רפיק, המכונה בבית החולים רפי, לאחר שאחת החולות מספרת לו שרפי הוא זה שהוציא את גופת אמו המתה מחדר האמבטיה, כי "מי הרשה לו לשים אצבע על האמא?" ובעוד אחיו ויקטור מנסה לדבר על לב איש הביטחון בזכותו של אחיו, צועק אלברט: "אתה לא מבין שום דבר. הערבי הרג לנו את האמא."

גיבורת הספר, המורה לצרפתית בגמלאות יולנדה מוסקוביץ', תפגוש שוב את רפיק כשינקה את חדר המדרגות שלה, ויתכחש לכך שנפגשו או הכירו אי פעם קודם לכן. וגם שם מתקומם השכן, דווקא בחור צעיר: "מה אתם מביאים ערבים לעבוד פה? יום אחד הוא יוציא סכין ויהרוג מישהו."

יום ולילה אנו שומעים על "המתפכחים" בעקבות טבח השביעי באוקטובר, ואני קוראת ושואלת את עצמי האם באמת משהו השתנה בעקבות הטבח, או שכבר עשרות שנים אנו חיים בתוככי השנאה והאלימות, שאינה חסה על איש, שקועים בה עד כדי כך שכבר איננו רואים את עצמנו, לאיזו מכונת אלימות הפכנו בעצמנו, עד כמה אנו מוכנים לזרוע מוות והרס, כמה גדולה האטימות לסבלו ואפילו למותו של הזולת, ועד כמה מה שאמור היה לאחד אותנו למול האויב רק קורע אותנו מבפנים, משלח יד איש באחיו, איננו מותיר מפלט מהאלימות והרוע.

במה שאמור להיות שגרת בית חולים מוגנת רוחשת כל הזמן אלימות. פיכמן דוקר בסכין את חברו כגן, פאולה הדמנטית נשכבת במיטותיהם של אחרים ומאיימת שאביה יבוא ויהרוג את כולם. החולות רבות ביניהן, וגם כאן המוצא ממלא תפקיד: הספרדיות נגד הפולניות. קנז עצמו מקפיד לציין, מי מהחולים הוא ממוצא מזרחי, כאילו דווקא במקום שבו יכולים אנשים לחבור זה לזה על בסיס סבלם המשותף ופגיעותם האנושית, דווקא שם אדם לאדם זאב, וחשוב כל כך מי יהודי  ומי ערבי, מי פולני ומי ספרדי, ומי בכלל יליד הארץ והעברית היא שפתו. ובנוסף לאלימות, הכבושה והמתפרצת, רוחשות כל העת מזימות סביב החולים, וגם יולנדה מוסקוביץ' תגלה שאין לה מנוס מלהיות מנוצלת, ועליה לבחור בבחירה הפחות גרועה, בין הנוכל שמנצל את עבודתו בבית החולים לשכן את החולות במוסד גרוע ולהשתלט על דירותיהן ורכושן, לבין נוכלת פחות אכזרית, שמוכנה לטפל בחולות עד מותן, בתמורה לכך שיורישו לה את דירתן, וכך היא עושקת אותן רק לאחר המוות. ליולנדה אין זה אכפת, רק מה שיקרה לה בחייה מעניין אותה, כי אין לה ילדים ולא קרוב וגואל.

אין ליולנדה מפלט מן האלימות, הבדידות, הטירוף, לא בבית החולים ולא בביתה, וגם מעט נחמה ואנושיות עליה לרכוש בכסף. בבית החולים היתה עדה למותה הטבעי, אך המטלטל, של סניורה, וגם בשובה לביתה היא עדה למוות אלים ומטלטל. איש לא יראה לה מקום שבו אפשר לנשום.

אם לא קראתם את הספר הזה, אל תחמיצו את אחד הרומנים הטובים ביותר בשפה העברית, ואם כבר קראתם אותו, שובו אליו וקראו אותו שוב לאור הימים הנוראים האלה שבהם אנו חיים, צפו במראה הנוראה שהוא מציב מול פנינו, והקשיבו לתשובתו הנוראה לשאלה מה נהיה מאיתנו, או בעצם מה היינו כבר פעם, מזמן.

 

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד, תשנ"א

רוברט דנקן / שמש אוגוסט

 

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

רוֹבֶּרט דַּנְקֶן / שֶׁׁמֶשׁ אוֹגוּסְט

אֱלֹהֵי הַחֹם הֶעָצֵל, בְּדֶרֶךְ בּוֹהֶקֶת זוּ

אַתָּה שׁוֹלֵט בַּכֹּל.

וּמֵעַל הַשָׂדוֹת הַיְּרֻקִּים הַקְּמֵלִים

תַּחַת שַׁלְהַבְתֵּךָ,

צְמָחִים פִּרְאִיִּים צְמֵאִים אֵלֶה

מַצְמִיחִים ג'וּנְגֶל בֵּיתִי

לְהָגֵן עַל פִּרְיָם.

מִכֹּל הַדְּבָרִים הַנִּסְתָּרִים, אֲנִי שָׁר,

מַמְתִּין לְחַסְדֵי הָעֶרֶב.

Robert Duncan

August Sun

God of the idle heat, in this glaring road

you dominate all.

And over the green fields wilted down

under your blaze, these

thirsty unruly plants grow a jungle domesticity

to protect their fruit.

Of all hidden things, I sing, waiting

For evening' grace.

שבוע של אשפוזים

 

אחרי כמעט שבוע של אשפוז וטיפולים שיחררו את אושר מבית החולים והעלינו אותו הביתה באלונקה, ואתמול הוא הצליח לרדת למטה, אבל לא הצליח לעלות. למזלי השכנים באו לעזור לי,  והשכנים החביבים מקומה ראשונה הציעו שנעביר אותו דרך הדירה שלהם לחצר. אי אפשר ללכת איתו ישירות לחצר כי היא מוקפת גדר של חצי מטר בערך וגם לי קשה לעלות אליה, אבל דרך דירת השכנים אפשר לעבור לחצר בקלות ונראה שאושר מרוצה מהסידור הזה. עכשיו אני מחפשת לשכור לנו דירה קטנה בקומת קרקע עם חצר, שאושר לא יצטרך לעלות מדרגות, כי הבנתי שבגילו אי אפשר לסמוך על זה שהמצב שלו ישתפר, וגם אם הוא ישתפר, שאני מאד מתפללת לזה, זה יהיה לתקופה מוגבלת. בהתחלה הייתי מאד מדוכאת מהכל אבל לאט לאט אני מתרגלת לרעיון וחושבת שאולי גם דברים רעים לכשעצמם יכולים לפעמים להוביל למשהו טוב. ארבעים ואחת שנים אני גרה בדירה שלי וקשה לי מאד לעזוב אותה, אבל עכשיו אין ברירה וגם אני לא באמת עוזבת, רק שוכרת דירה בסביבה, אז יותר קל להתרגל לרעיון, ואני אמשיך לבוא לדירה שלי, והבנות שלי תוכלנה להמשיך להתארח בה.

בבית החולים הייתי קצת מחוץ לזמן והספקתי לקרוא שני ספרים, ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה, בעצם לשגרה קצת חדשה, כי אני מורידה לאושר אוכל לחצר ומוציאה אותו רק פעמיים ביום ולא יושבת באמצע הלילה בגינת המשחקים ומסתכלת איך נתניהו חוזר הביתה ופותחים את תריס הברזל הגדול כדי להכניס את המכונית שלו למוסך, שמשם הוא עולה במעלית לפנטהאוז. המאבטחים שלו עזרו לי הרבה כשאושר לא הצליח ללכת, והמאבטחות אמרו לי אתמול והיום שבת שלום. כולם מכירים אותנו וכולם עוזרים כמיטב יכולתם, וזה מחמם את הלב, למרות שהמצב מדכא. יש אנשים שכועסים על המאבטחים, אבל אני כועסת רק על נתניהו והשרים שלו, שמפקירים את החטופים למוות ולא רוצים להפסיק את המלחמה וחושבים שככה הם יישארו בשלטון. אני מאד מקווה שהם טועים.

*

ביום ראשון התלבטתי אם לפני הנסיעה לבית החולים הווטרינרי אבקר בכיכר החטופים. ירדתי בתחנת שאול המלך כי זה הכי קרוב לאוטובוס לבית החולים בבית דגן, וראיתי המוני אנשים צועדים לכיכר החטופים עם בלונים צהובים ושלטים, אז החלטתי ללכת איתם. היה לי קשה ללכת כי החום היה בלתי נסבל, אבל היה מאד משמח לראות כל כך הרבה אנשים באים וממלאים את כיכר החטופים עד אפס מקום. אחר כך הלכתי לתחנת האוטובוס לבית דגן וחיכינו שם שעה ושום אוטובוס לא בא, כי התחילה צעדה מכיכר החטופים לתחנת השלום והכביש נחסם לתנועה. בינתיים סיפרתי לאשה שחיכתה איתי שהכלב שלי מאושפז בבית דגן והבת שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נסעה לבקר את חמותי שבדיוק אושפזה עם דלקת ריאות והיא ניצולת שואה בת מאה שנה. האשה שחיכתה איתי הזמינה מונית ואני הלכתי לתחנה לנסוע ברכבת לצומת חולון כדי לפחות להתקרב לבית דגן. כשירדתי מהרכבת פגשתי שוב את אותה אשה שסיפרה שביטלו לה את המונית והיא החליטה לנסוע לצומת חולון ולבקש מבתה לאסוף אותה. התחלתי ללכת לתחנת האוטובוסים בצומת, אבל היא צעקה לעברי בואי בואי, ואמרה שהן יעשו מצוה וייקחו אותי לבית החולים. אמרתי להן שבעצם אני מאד תומכת בהפגנות לשחרור החטופים, ואם הכלב שלי לא היה חולה הייתי נשארת בהפגנה. הן השתדלו להיכנס הכי קרוב לבית החולים שלא יהיה לי הרבה ללכת, והאשה אמרה שמיד כשאגיע לבית החולים אשתה מים, כי כנראה הייתי די אדומה. הרופאה שאחראית על חדר האשפוז אמרה לי שיעשו לאושר אולטרסאונד רק מחר, כי הרדיולוגים הצטרפו לשביתה ועושים רק בדיקות חירום. אמרתי לה שלא צריך להתנצל, שחייבים לעשות הכל להציל את החטופים ואני תומכת בשביתה. היא מאד שמחה ובסוף האשפוז הפחיתה לי יום אשפוז מהחשבון בגלל שלא כעסתי על יום השביתה. מוכרחים לעשות משהו, ומה האזרחים כבר יכולים לעשות מול כזאת ממשלה, חוץ מהפגנות ושביתות? בערב אמרתי לבתי שהיה לי ביום הזה חוסר מזל וגם מזל. כנראה יותר מזל מחוסר מזל.

*

בבית החולים היה מאושפז גם לברדור זקן. הוא ביקש כל הזמן אוכל וליטופים. כשהייתי מלטפת את אושר והוא היה מחוץ לתא שלו, הוא בא והתחכך בי וביקש גם ליטופים. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה מאד חמוד. הוא היה הרבה מחוץ לתא שלו, כי כל הזמן הוא השתין בתא על השמיכות והסדינים ששמו לו, ואז המטפלים הוציאו אותו מהתא ושטפו את התא עם מים וסבון, ופרשו שמיכות נקיות וסדיניות חדשות שיהיה לו נקי ונעים, ואז הוא נכנס לתא ונעמד והשתין על כל המצעים הנקיים שרק פרשו לו והיו צריכים לנקות ולהחליף שוב ושוב וזה די התיש את הצוות. שוב, הם אמרו, שוב הוא השתין. אבל לא יכלו לכעוס עליו באמת כי הוא היה כל כך חמוד. יום אחד בא לבקר הבעלים שלו, בחור עיוור. הוא בא עם זוג חברים והחבר הוביל אותו. הוא שמח מאד לפגוש את כלב הנחייה הזקן שלו, והתרשם מהשיפור במצבו. כבר מזמן לא ראיתי אותו ככה, הוא אמר.

*

בחדר הקבלה היתה קשישה בוכיה. היא היתה לבושה קצת מוזר, במכנסי טרנינג כחולים עם פסים צהובים זרחניים, כמו שיוצאים לריצה בלילה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שיוצאת לריצה. הכלבה שלה נפגעה ממכונית והיתה בטיפול נמרץ. היא סיפרה שהיא שטפה את הבית והכינה מרק. שמתי עדשים, היא אמרה, וקילפתי גזר, והכלבה באה וביקשה לצאת, ורציתי רק לגמור להכין ואז להוציא אותה, והיא ברחה, ולא ראיתי אותה, ואז ראיתי שלוש שכנות מלטפות מישהו, וזו היתה הכלבה שנפגעה ממכונית והנהג ברח. התחלתי לבכות והשכנה אמרה שהיא תיקח אותנו לבית החולים. זרקתי על עצמי מה שמצאתי והשכנה הביאה אותנו לפה. איזו כלבה חמודה, היא אמרה, איזו כלבה יפה, והראתה לי תמונות שלה בטלפון הנייד. מישהי מטיפול נמרץ באה להגיד שהכלבה הפסיקה לנשום והיא בהחייאה. מפגיעת המכונית נגרם לה קרע בריאות. הקשישה התחילה שוב לבכות וביקשה שיתקשרו לבן שלה. הנייד שלה צילצל וזו היתה נכדתה שהתקשרה ושאלה: סבתא, הכלבה שלך מתה? הקשישה היתה מבולבלת. כמה דקות אחר כך באה הבחורה מטיפול נמרץ להגיד שהכלבה נפטרה. רציתי לנחם את הקשישה אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד. אמרתי לה רק שאני יודעת כמה קשה להיפרד מכלב, כי כבר מתו לי שני כלבים, אבל ידעתי שזה לא אותו הדבר, כי הם מתו בשיבה טובה והכלבה שלה היתה רק בת ארבע.

*

היתה עוד אשה מבוגרת בחדר הקבלה עם כלבה קטנה חמודה מאד. היא היתה מודאגת כי היא חיכתה המון זמן לבדיקת אולטרסאונד, ופחדה שלא יספיקו לעשות את הבדיקה באותו יום. היא אמרה שהכלבה שלה לא אוכלת. ואני ידעתי שזה סימן מאד רע. אושר דווקא טרף את כל מה שנתנו לו לאכול, וזה מה שעודד אותי. האשה סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני שנתיים וחצי, והיא מאד מתגעגעת לבעלה. הבנות שלה גרות רחוק והיא לבד עם הכלבה, בבית שנהיה גדול מדי בשבילה. אמרתי לה שגם אני גרה לבד עם הכלב, ואני מקוה שהוא יחיה עוד כמה שנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לגדל עוד כלב, ויהיה לי עצוב מדי בלי כלב, והיא אמרה לי שאסור לי לקחת עוד גור, רק כלב בוגר, ואני חשבתי כמה אושר היה קטן ומוזנח כשלקחתי אותו ואיך הוא גדל מהר והיה כל כך שובב, ועכשיו הוא זקן וקשה לו לעמוד על הרגליים. התור של הכלבה לאולטרסאונד הגיע. לקחו את הכלבה לבדה וביקשו מהאשה לחכות בקבלה. כשבאו לספר לה את התוצאות שמעתי רק קטעי דברים ואת המלה "מפושט". נזכרתי בגידול הקטלני שהרג את אחי ומאד התעצבתי בשבילה,

*

ישבתי מול התא הפתוח של אושר והוא שכב על השמיכות מבלי נוע. קמתי לשירותים והשארתי את דלת התא של אושר פתוחה, הרי הבאתי אותו לבית החולים כי הוא לא קם ולא הלך. כשחזרתי מהשירותים האח בוריס מאד כעס עלי: השארת את התא פתוח? לעולם אל תשאירי את התא פתוח. הוא קם וניסה לרוץ אחרייך. למרות שכעסו עלי הייתי מאד מאושרת ולא יכולתי להפסיק לצחוק: אושר קם וניסה ללכת אחרי, ורק צינור האינפוזיה הדקיק עצר בעדו. התמלאתי תקוה.

למחרת הוצאתי את אושר לחצר שליד חדר האשפוז אבל הוא החזיר אותי לחדר האשפוז ומשך אותי לכיוון היציאה מבית החולים. הוא ממש משך אותי, והבנתי שהוא באמת רצה לברוח מבית החולים וללכת הביתה.

*

בגלל שאת קוראת "הארץ", היא אמרה לי, אני מעזה להגיד לך שישראל היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה פשיסטית. גם אני חושבת ככה, אמרתי. היא אמרה שזה מה שהאנשים פה רוצים ולזה לא הסכמתי. הרבה אנשים לא מסכימים לזה. היא אמרה שלאנשים אכפת מהחטופים אבל לא אכפת להם ממה שקורה בעזה, והם כועסים על נתניהו כי הוא לא הורג את כל הערבים. גם לזה לא הסכמתי. אמרתי שכל מי שרוצה להחזיר את החטופים רוצה שיפסיקו את המלחמה, ושבהפגנות קוראים להפסיק את המלחמה. גם אלה שרוצים להחזיר את החטופים וגם אלה שרוצים שיפסיקו להרוג את העזתים, כולם רוצים להפסיק את המלחמה. בכלל אני חושבת שלרוב האנשים נמאס מהמלחמה הבלתי נגמרת. שאלתי אותה אם היא באה להפגנות והיא אמרה שלא, שבשביל לבוא להפגנות צריך תקוה. זה הזכיר לי את הדברים שאמר לי לפני שנים פרופ' יהושע רוטנשטרייך המנוח, כשניהלתי מאבק אחר והייתי קצת נואשת, ושאלתי אם לדעתו יש עוד תקוה וטעם להיאבק, והוא ענה לי "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש", ואני הבנתי שזה לקח לחיים. "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש". בסוף המאבק ההוא דווקא הצליח, כשכבר לא האמנתי. לפעמים צריך לתקוע בשופרות זמן רב, כדי שחומות יריחו יפלו, וצריך ללכת להפגנות, כי כדי להשפיע צריך מה שיותר אנשים, ולפחות כשהולכים להפגנות רואים שיש עוד אנשים שחושבים כמוך ואתה לא לבד. היא אמרה שבכל מקרה במוצאי שבת היא עובדת, שזה אולי נכון, אבל נראה לי שהיא בכל מקרה איננה הולכת להפגנות ולשום פעילות מחאה, ורק מקטרת. אם אנשים רק יקטרו ולא יפגינו, בוודאי שדברים לא ישתנו. חייבים להפגין ולמחות ולצעוק חזק ולדרוש, ומי שבאמת רוצה לשנות חייב לעשות את המאמץ.

*

ביום ששי נפטרה חמותי מדי שרק לפני חודש מלאו לה מאה שנה. היא היתה ניצולת טרנסניסטריה וניצולת צעדת המוות למוגילב. איכרה אוקראינית העסיקה אותה כעוזרת ואיפשרה לה להתחבא במרתף ביתה עם אחיה ואחותה הצעירים ממנה ולהביא להם אוכל וככה שלושתם שרדו את השואה. גם אחיה וגם אחותה מתו בטרם עת בשנות החמישים לחייהם. והם סבלו הרבה פחות ממני, אמרה מדי, כי הם היו קטנים והג'וינט הוציא אותם משם, והיא עוד נשארה עד שהצליחה לצאת מאוקראינה ופגשה ברכבת את חמי, ושלוש שנים הם היו במחנה הג'וינט באיטליה ברומא, באולפני הסרטים של הצ'ינה-צ'יטה ששם נולד בנם הבכור ושם הם נשארו עד שקמה מדינת ישראל ורק אז הם עלו לארץ, מדי היתה עובדת סוציאלית ועזרה להמון אנשים. היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה, כי הרגישה שהעבודה היא חייה. היא היתה בטוחה שתמות צעירה בגלל כל מה שעבר עליה, אבל חיה מאה שנה. לא סיפרו לה שבנה הצעיר מת לפניה, אבל בתי חשבה שהיא בכל זאת ידעה.

מוזר שגם מדי וגם אושר התאשפזו באותו זמן, אבל לפעמים יש צירופי מקרים כאלה, שקשה להבין. אני לא יודעת אם יש בזה איזה מסר בשבילי. לפעמים זה פשוט ככה כי זה מה שקרה.