למרבה הצער נכשלנו

 

במוצאי שבת אני הולכת לעצרת להשבת החטופים כדי לצעוק שצריך להחזיר את כולם עכשיו, שזו בעיניי החשיבות של כל הפעילות להשבת החטופים: לשמור שהנושא לא יירד מסדר היום ולצעוק שישיבו אותם מיד, למול ממשלה שמעוניינת להמשיך את המלחמה עד סמוך למועד הבחירות הבאות כאסטרטגיה להישארות בשלטון, ולצורך זה מנעה עד כה עסקה להשבת החטופים. להרבה מהדברים שנאמרים בעצרות על ידי דוברים שונים, רובם בני משפחות החטופים, אני לא מסכימה, אבל לא ממש אכפת לי, כי חשוב לדעתי שיבואו מה שיותר אנשים לצעוק שיחזירו את כולם עכשיו, ולא כל כך חשוב מה בדיוק נאמר מעל הבמה. הדבר שהכי מפריע לי זה שהדוברים, ובמיוחד בני משפחות החטופים, מרגישים צורך להחמיא לקהל, להאדיר את תרומתו ולהודות לו. אתמול בעצרת זה בלט במיוחד: הדוברים אמרו שבזכותנו משפחות החטופים מחזיקות מעמד והרבו בהעתרת מחמאות ותודות על הקהל, והיתה דוברת שגם החמיאה לעצמה ולפעילותה למען החטופים, כאילו אנחנו הפעילים והמפגינים אחראים לכך שסופסוף נחתמה ויצאה לדרך עסקה להשבת החטופים שחיכינו לה מאז שהעסקה הקודמת קרסה. כל המחמאות האלה לקהל רק גורמות לי להרגיש לא נוח ואפילו משפילות מבחינה מסוימת, כאילו היינו ילדים קטנים שצריך לעודד להתנהגות טובה במחמאות, ואני אשה די זקנה ומבינה מדוע צריך להפגין גם בלי שמחמיאים לי. לפעמים זה אפילו מביך, שמדברים על זה שהלילות בירושלים נורא קרים ובכל זאת אנחנו יוצאים מהבית ובאים להפגין, כאילו רחוב עזה לא מלא באנשים שיצאו מהבית ויושבים בבתי הקפה והברים ברחוב עזה ותמיד אני רואה אותם בדרך לעצרת וחושבת למה הם לא באים להפגין. הם לא באים, ובשטח העצרת יש תמיד רווחים גדולים בין המפגינים ולא קשה לעבור ביניהם. ירושלים עיר ימנית וביביסטית, ואמנם יש בה מיעוט לא מבוטל של אנשים שמתנגדים לממשלה, אבל אלה שבאים להפגנות אינם יותר מכמה אלפים וגם זה כבר הרבה, ואלה שבאים, וספגו לא מעט קללות ונאצות מביביסטים, שאמנם התמעטו בשבועות האחרונים, באים כי חשוב להם להשפיע על דמותה של מדינת ישראל, כדי שתהיה מדינה שמציבה בראש מעייניה חיי אדם, ולא מדינה שמוכנה להקריב חיי אדם בהמוניהם כדי לגזול אדמה מפלשתינים ולהקים עליה התנחלויות. זה כמובן קו השבר הפוליטי בחברה הישראלית, ולכן השבת החטופים היא עניין פוליטי, כי היא איננה רק מאבק פרטי של משפחות החטופים ותומכיהן, אלא מאבק פוליטי של מחנה פוליטי ששואף לחיות במדינה שמוקירה חיי אדם ושומרת על זכויות אדם, ולא במדינה שמקריבה חיי אדם ומאיימת על מערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, כדי שלא יהיה בה בית משפט עצמאי שמגן על זכויותיו של הציבור הפלשתיני ומונע נישול וגירוש פלשתינים כדי לגזול את אדמותיהם. אבל בדרך כלל הפעילים להשבת החטופים מעדיפים לומר שהשבת החטופים איננה עניין פוליטי אלא עניין אנושי. כמובן שזה עניין אנושי, אבל גם להעדיף אנושיות על הישרדות בשלטון או על התנחלות בעזה זו העדפה פוליטית, ולכן ככל שהשבת החטופים היא עניין של אנושיות, כך היא גם עניין פוליטי, שלמרבה הצער רוב הפעילים להשבת החטופים ממש מפחדים לומר את זה, למרות שהמתנגדים לשחרור חטופים לגמרי מזוהים פוליטית, ומתנגדים לשחרור חטופים מסיבות פוליטיות לגמרי: המשך המלחמה לצורך כיבוש עזה, גירוש תושביה והקמת התנחלויות ליהודים בלבד.

הייתי מאד רוצה שהפעילות של המתנדבים להשבת החטופים תביא להפסקת המלחמה ולעסקה להשבת חטופים כבר לפני שנה, אבל בכך נכשלנו. למרות פעילותנו המלחמה נמשכה ללא צורך וגרמה להרס והרג עצומים בעזה, ולמותם של מאות חיילים ועשרות חטופים שנחטפו חיים והיו צריכים לחזור חיים. זה לא אומר שעשינו משהו רע או שהפעילות שלנו היתה מיותרת, כי היה מאד חשוב להראות שיש בישראל ציבור גדול שתומך בהשבת החטופים מוקדם ככל האפשר כדי להציל את חייהם, והפעילות הזו נתנה תקוה לחטופים ששמעו עליה בעזה – ואנחנו כבר יודעים שהיו חטופים ששמעו על ההפגנות שקראו להשבתם ומצאו בכך נחמה ותקוה וכוח לסבול את יסוריהם. אבל לא צריך להגזים בהשפעתנו. למרבה הצער לא הצלחנו לגרום לממשלה להפסיק את המלחמה לפני שנה, שזה היה הזמן הנכון, שהיה מאפשר להחזיר את רוב החטופים בחיים, וחוסך הרבה שפיכות דמים וסבל. לא רק אנחנו לא הצלחנו, גם ג'ו ביידן, שהוא ושליחיו עמלו ללא הרף לסיים את המלחמה ולהשיב את החטופים, לא הצליחו לגרום לנתניהו לחתום על עסקה. דונלד טראמפ הצליח בכך, לא מפני שטרח הרבה, ולא מפני שהוא איש טוב, אלא דווקא מפני שהוא מנוול ונתניהו חושש ממנו, ולכן נכנע ללחץ מצד טראמפ לחתום על עסקה, ואם יקיים את העסקה על כל שלביה וישיב את כל החטןופים לישראל, את כל החטופים החיים וגם את גופות החללים, הוא יעשה זאת בלחצו של טראמפ, וזה עצוב, לא רק מפני שלישראל יש ראש ממשלה שלא אכפת לו מחיי אזרחיו. זה עצוב כי עשרות חטופים נהרגו ונרצחו בשנה שחלפה ואת זה אי אפשר כבר לתקן. בכל זאת הפריעה לי דוברת אחת שכל הזמן דיברה על "מתווה טראמפ", שלמעשה הוא מתווה שגיבשו ביידן ואנשיו עם המדינות המתווכות ולהם צריך להודות עליו. זה לא אומר שזה מתווה טוב. זה מתווה עם המון מוקשים ובעיות שמסכנים את יישומו, אבל כנראה שזה מה שאפשר היה להשיג.

בצורך של משפחות החטופים להלל את המפגינים למענם יש משהו עצוב: המחשבה שהשבת החטופים היא עניינם של בני משפחות החטופים, ומי שתומך בהם כביכול עושה עמם חסד, וזה לא המצב. כאמור המאבק להשבת החטופים הוא מאבק על אופיה ודמותה של מדינת ישראל, ולכן הוא עניינם של כל האזרחים, ומי שמצטרף אליו פועל קודם כל למען עצמו כאזרח שרוצה לחיות במדינה שמוקירה חיי אדם ולא מפקירה אותם, והכישלון לגרום לנתניהו לסיים את המלחמה בזמן סביר ולא למשוך אותה ללא צורך למטרות הישרדות פוליטית איננו רק כשלונם של המפגינים להשבת החטופים. זהו כשלונם של כל האזרחים.