שנה למתקפה האירנית על ישראל

 

היום לפני שנה תקפה איראן את ישראל בהתקפה מאסיבית של טילים וכתב"מים, מבלי להרוג ולו אזרח ישראלי אחד. את המתקפה בלמה קואליציית הגנה שהרכיב נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, והיא כללה את חילות האוויר של ישראל, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שהיטיבו להכשיל את המזימה האיראנית לפגוע בישראל בצורה קשה. היה ראוי היום להזכיר את הקואליציה הזו ולהודות לכל שותפיה, לנשיא לשעבר ביידן, לרישי סונאק ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לעמנואל מקרון נשיא צרפת ולמלך עבדאללה. הרי אנו עלולים עדיין להזדקק לקואליציה הזו, שכה הצליחה במשימתה. אבל משפחת נתניהו עסוקה בחנופה לנשיא טראמפ, ואזכור לטובה של תרומת ג'ו ביידן לבטחון ישראל, ולא רק בהזדמנות ההיא, איננו עולה על הדעת. ואילו הנשיא מקרון, לא זו בלבד שלא זכה להכרת תודה, אלא הותקף בגסות-רוח חריגה מקולמוסו של יאיר נתניהו, שלוותה בהסתייגות כביכול מסגנונו של הבן על ידי האב, שאף הוא תקף את מקרון על כך שהעז לייחל להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו האב הקפיד לציין שבנו הוא אזרח ככל אזרח וזכאי להביע את דעתו, וזו חוצפה נוספת על חוצפתו כלפי מקרון: זו חוצפה כלפי הציבור הישראלי.

יאיר נתניהו איננו אזרח ככל אזרח. הוא לא רק בנו של ראש הממשלה, אלא גם אישיות מאובטחת על חשבון אזרחי ישראל, דבר שמחייב אותו לפחות לא להזיק לאזרחי ישראל, ובוודאי לשמור על פיו. הניסיון העלוב של נתניהו האב להפריד בין ההשתלחות הגסה של בנו בנשיא צרפת לבין עמדתו שלו, שאיננה שונה בעיקרון, איננו מתקבל על הדעת. ברור שבארמון האליזה רואים בקללה של יאיר נתניהו ביטוי לעמדת ראש ממשלת ישראל, שכפי שהיא מנסה להשמיד כל ביטוי של ממלכתיות ביחס לאזרחי ישראל, היא משמידה כל התנהלות דיפלומטית מקובלת ביחסים בין מדינות, וגם בכך היא מאמצת את סגנונו המאוס של דונלד טראמפ, שסיפר לכולם שאחרי הטלת המכסים על יצוא לארצות הברית, מנהיגי המדינות הנפגעות "מנשקים לו בתחת", התפארות גסה שאיננה תואמת את המציאות: בפועל גרמה הודעתו של טראמפ על הטלת המכסים לכאוס ולנפילת הבורסות, שאילצה אותו לחזור בו ולהשעות את הטלת המכסים לתשעים יום, כאשר יש כלכלנים שסוברים שהמכסים לא יחודשו גם לאחר תשעים יום. אפילו הנשיא גס-הרוח של ארצות-הברית נאלץ לפעמים להכיר בכך שאיננו כל יכול, כל שכן ישראל הקטנה והכה מאויימת על ידי אויבים כה רבים, שזקוקה נואשות לרצונם הטוב של מנהיגי העולם החופשי, דווקא בעידן הנשיא טראמפ, שכפי שמראה המקרה של אוקראינה, קשה לסמוך עליו ועל תמיכתו בישראל, מה גם שלמרות נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, סירב טראמפ להפחית את גובה המכס בגובה 17% שהטיל על ישראל – בטרם השעה את הטלת המכסים – וגם ראה לנכון לציין שישראל מקבלת מארצות-הברית ארבעה מיליארד דולר לשנה, וזה די הרבה, ובקיצור – תגידו תודה על מה שאתם כן מקבלים, שלכשעצמה זו עצה לא רעה.

האם טראמפ היה מכונן קואליציה להגנת ישראל מהתקיפה האיראנית כפי שעשה ג'ו ביידן? כולנו רוצים לקוות שכן, אבל הדבר שמאפיין יותר מכל את שלטונו של טראמפ הוא השליפות מהמותן, הקיצוניות במעשיו והפראות שבה הם מונחתים על הציבור ועל מדינות אחרות. טראמפ כן נאבק בעוצמה גדולה בחות'ים, גם עקב האינטרס האמריקני במעבר חופשי של ספינות מהאוקינוס ההודי לים סוף, אבל הביטחון שביידן השרה על ישראל בתמיכתה היציבה של ארצות-הברית איננו קיים עוד. הוא הוחלף בחשש תמידי מגחמותיו של טראמפ הבלתי-צפוי, שמבלי לתאם עם ישראל החל במשא ומתן ישיר עם איראן.

בעידן בלתי יציב זה אנו זקוקים לרצונן הטוב ולתמיכתן של בריטניה וצרפת, ואם יאיר נתניהו מעכיר את יחסי ישראל עם צרפת, האחריות היא על אביו, והוא איננו יכול להתנער ממנה, למרות מנהגו להתנער מכל אחריות לכל מעשיו ומחדליו, קטנים כגדולים. מה גם שתמיכתו של מקרון בהקמת מדינה פלשתינית היא הדרך היחידה למוטט את שלטון חמאס ברצועה. ההזיה של גירוש כל תושבי הרצועה, השתלטות ישראלית עליה והקמת התנחלויות לאורכה, איננה מקובלת אפילו על רוב הישראלים, ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית של טראמפ, לא תתמוך בה. טראמפ שעומד לבקר בסעודיה לא יוכל למכור לשליטיה שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם אם סמוטריץ' וסטרוק כבר מתכננים את גירוש העזתים, וישראל כץ אפילו הקים מנהלת במשרד הביטחון לצורך מימוש הפנטסיה המטורפת. עמנואל מקרון הוא קולה של המציאות, שממנה לא יוכל איש להימלט, לא דונלד טראמפ המלא מעצמו ובוודאי לא בנימין נתניהו.