אכזבה מרה

 

אתמול באחת בלילה שוב נאלצו בתי ונכדי בן השש להתעורר משנתם ולרוץ למקלט. הנכד ירד קומה אחת וקרס מול דלתה של השכנה. לא היה לו כוח לרדת למקלט. זו הפעם השנייה השבוע ששנתם מופרעת בגלל טיל חות'י. אמרתי להם שאולי זאת הפעם האחרונה. מאד קיוויתי שהמלחמה תסתיים סופסוף. זו איננה מלחמה של ישראל בחמאס. זו מלחמה של נתניהו וחסידיו נגד מדינת ישראל ואזרחיה, שהם שונאים בכל לבם. הם מעדיפים את השפה האנגלית. העברית איננה שפתם. הציבור הישראלי מבחינתם איננו ראוי לשום התייחסות או התחשבות מצדם. הוא אך ורק מושא להתעללות בתואנות שונות ומשונות, שמזכירות את משל לפונטיין על הזאב שמתרץ תירוצים כדי לטרוף את הטלה הרך: ההתנתקות – שהם עצמם הגו וביצעו, עסקת שליט – שעשה נתניהו. וכן, גם הסכמי אוסלו – שעשה רבין שאת דמו הם התירו ועל גופתו עלו לשלטון. וגם – השמאל שהם מבזים ורומסים, שאת מנהיגו הם רצחו וטווים עליו כל העת עלילות דם, איננו אוהב אותם, איזו חוצפה. איך אפשר שלא לאהוב את מי שרוצח אותך וקורא לך בוגד, ומתאר אותך כסייען של החמאס, בזמן שהוא עצמו מממן ומטפח את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית. גם היום תקף נתניהו את הרשות הפלשתינית, כי החמאס הוא כידוע חברו הטוב ביותר.

יערה שפירא ממש חגגה: איזו הצלחה, מצבנו נשאר כשהיה. כאילו לא היה מצבנו נורא בתכלית, כאילו כל מה שדרוש לנו הוא הסכמה של טראמפ להמשך מלחמת הדמים שהורגת את העזתים ואת אזרחי ישראל כאחת. הרי כפי שאמר טראמפ נכונה, הציבור הישראלי מייחל לכך שיכפה על נתניהו את הפסקת המלחמה והשבת החטופים. הציבור הישראלי מתחנן לעזרה מול הפלנגות הפשיסטיות של המתנחלים, שפורעות בפלשתינים ורומסות את הישראלים, בעוד נציגיהם בכנסת הורסים את המדינה ורודפים את מתנגדיהם.

מעולם לא היה לנתניהו רוב בציבור הישראלי. הוא ביצר את שלטונו אך ורק בקניית הציבור החרדי בבצע כסף וטובות הנאה – פטור מגיוס. מעולם לא ייצג את הציבור הישראלי הציוני והעברי, זה שאוהב לקרוא ספר עברי, לשמוע שיר עברי, להאזין לחדשות בעברית ולקרוא עיתון עברי. התרבות העברית מבחינת ממשלתו היא אויב. זו תרבותם של שנואי נפשו הישראלים, שהוא רוצה לשלוט בהם לנצח, אבל מתעב אותם, שומר מהם מרחק, נמלט מפניהם.

המלחמה הבלתי נגמרת שנתניהו כופה עלינו הר כגיגית מדכאת את הציבור, הורגת ופוצעת בו, מונעת ממנו לשקם את פצעי המדינה והעם. זו מלחמה שנעשית על ידינו נגדנו. היא נועדה להתנקם בנו על שאיננו מעריצים את המנהיג העליון כפי שהיה רוצה, על שאנו מעזים להתנגד לו, על שאנו נחרדים מהרג עשרות אלפי עזתים והרס בתיהם, על שאנו מזועזעים מאכזריותו כלפי החטופים ומשפחותיהם ושואפים להשיב את החטופים באמת, בהצעה שהחמאס יקבל, לא בהצעה שנוסחה כדי להבטיח שחמאס ידחה אותה, והמוות וההרג ימשיכו עד צאת נשמתנו.

ארור אתה נתניהו, וארורה ממשלת הדמים שלך, ממשלת רצח רבין, רצח השלום והבערת המלחמה הבלתי נגמרת. קיוויתי באמת שיבוא סוף לסיוט, אבל קודם צריך כנראה להפיל ולסלק את ממשלתך, בטרם נוכל להביא עתיד טוב יותר. ואתה יודע מה? על אפך ועל חמתך, אתה תסולק ואנחנו נצא לחופשי, ונביא עתיד של שלום ואמת.

האמת תנצח

 

בשקט בשקט ובחשאי פינו את משפחות החטופים מרחוב עזה, אינני יודעת אפילו מתי, כנראה באישון ליל. כשקראתי את כתבתו של ניר חסון ב"הארץ", על ליל ראש השנה עם משפחות החטופים, הם כבר לא היו שם. בערב החג עוד היתה הפגנה ספונטנית, שמעתי מביתי את הצעקות להשבת החטופים, ולמחרת הם כבר נעלמו משם כאילו לא היו מעולם. גם הבדים הלבנים שנמתחו על הגדרות נעלמו, וגם השוטרים הרבים שהסתובבו שם, וחלקם ישבו בפתח חנות הפילבוקס בצומת הרחובות עזה ובנימין מטודלה והרוו את צמאונם, וחלקם ישבו בגן טיכו ולפעמים שיחקו כדורגל עם ילדי השכונה. רק הגדרות והמחסומים נשארו כשהיו, ומראה בית הסוהר עומד בעינו. לשווא ציפיתי לדיווחים על הפינוי, באתרי החדשות או בערוצי הטלויזיה. שקט דממה, כאילו לא היה מעולם. גם ראיונות עם בני המשפחות שפונו לא ראיתי, ולא שמעתי אף אחד ששאל איך הם פונו ומתי, למרות שהרבה אנשים רוצים לדעת, ואולי דווקא בגלל זה. רק הוריו של אלון אוהל התראיינו על הסרטון שחמאס פירסם שמתעד את עינו העיוורת, שאולי יכלו להציל, לו היה משוחרר בזמן ולא מופקר לסבלו לטובת בוננזת הנדל"ן של סמוטריץ', שהיא ככל הנראה מטרת המלחמה האמיתית.

יותר משבוע הם היו כאן, עינב צנגאוקר שנדמה כי שנתיים לא בא אוכל לפיה, ענת אנגרסט – עדינה וקטנת קומה, מישל אילוז, אביו של גיא שנרצח, גבר גבוה וכריזמטי שבלט בקרב החבורה העצובה, וכלב נשך אותו ברגלו. אינני יודעת של מי הכלב, אבל ראיתי את השוטרים וחיילי מג"ב משתעשעים איתו, וחשבתי שאולי הוא שייך למשפחת נתניהו, אם יש להם עדיין כלב. גם הכלבה הקודמת שלהם נשכה אנשים. זה דבר די נדיר שכלב נושך אנשים. רוב כלבי הבית אינם נשכנים. לפני כמה חודשים טענו שכלב הרג תינוקת, ואני משוכנעת שזה שקר, כי שמעתי הקלטה של השכנה מדווחת למד"א שהתינוקת נפלה מביתה למטה והיא מלאה דם, וברור שהיא מתה מהנפילה ולא מנשיכה של כלב, אבל השופטים לא רצו לחקור ממה באמת התינוקת מתה, כי לא רצו להאשים את האמא ברשלנות או גרוע מכך. הרבה פעמים שופטים מתעקשים על גרסה שאיננה אמת, גם כשברור שזו איננה אמת, ואחר כך כבר אי אפשר לתקן את המעוות, וכלבים לא יכולים להתלונן שנגרם להם עוול. השופטים קוראים לזה אמת משפטית, אבל זה שקר משפטי ולא אמת, וזה ששופטים כותבים שקר לא הופך אותו לאמת.

אחר כך שמעתי את טראמפ נואם באו"ם ואומר שהאנרגיה הירוקה הורסת את העולם ושהדבר הכי טוב זה להשתמש בפחם. כנראה תעשיית הפחם תרמה לטראמפ הרבה כסף. כל הנאום שלו היה אוסף של שקרים, וגם מה שהוא אמר על זה שקשה לשחרר את החטופים היה שקר. לא קשה בכלל לשחרר את החטופים ויכלו לעשות את זה מזמן אם היו מפסיקים את המלחמה ונסוגים מעזה וחותמים על עסקה כמו שגם כוחות הביטחון המליצו לעשות. אם נתניהו היה ממלא בחודש ינואר אחרי העסקה שהוא עצמו חתם עליה במקום ללהג שקרים על ציר פילדלפי, כל החטופים וגם החללים יכלו להיות כבר מוחזרים, והסבל של המשפחות היה נפסק, והשבר הגדול באמון של אזרחי ישראל היה אולי נרפא קצת, ויחסינו עם אירופה לא היו מידרדרים לשפל המדרגה. מחר נתניהו ידבר באו"ם, וגם הנאום שלו יהיה אוסף של שקרים והוא יגיד כרגיל שמדינה פלשתינית היא פרס לחמאס. מדינה פלשתינית היא זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית, כמו שמדינת ישראל היא זכותם של היהודים להגדרה עצמית, ולו היתה מדינה פלשתינית, לא היה השביעי באוקטובר, כי הסיבה העיקרית למה שהחמאס כינה מבול אל-אקצה היתה העובדה שנתניהו טען שהוא הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, והסיבה השנייה היתה ההתגרויות של בן-גביר בהר הבית. אלה הסיבות שאנשי החמאס בעצמם ציינו ואני מאמינה להם, והעדרה של מדינה פלשתינית והסירוב המוחלט של ישראל להקמת מדינה כזו הוא מה שמעניק לגיטימציה בעיני העולם לטרור נגד ישראל, ולו היתה מדינה פלשתינית לא היתה לגיטימציה כזו, והסיבה האמיתית שממשלת נתניהו מתנגדת למדינה פלשתינית היא שהמתנחלים רוצים להשתלט על יהודה ושומרון וגם על עזה ולקבל בוננזת נדל"ן כמו שסמוטריץ' אמר, ולא אכפת להם כמה חיילים וכמה חטופים וכמה ישראלים אחרים ימותו בשביל זה. לשקר שקרים אפשר תמיד ותמיד יש אנשים שמאמינים לשקרים, אבל כמו שאמרה לי לוחמת הגיטאות ברונקה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, ואני מאמינה שהאמת תנצח.

 

 

מול בית נתניהו

 

רק כשקראתי את טורו של רוגל אלפר  על עינב צנגאוקר. הזועקת לבדה מול בית ראש הממשלה הריק, הבנתי איך נראים הדברים בטלויזיה, ולא מגובה הרחוב, כפי שאני צופה בהם ליד ביתי. רק בני משפחות חטופים הורשו להיכנס לשטח הכביש שמול הבית – האחרים חויבו לעמוד מעבר למחסומים, בצומת עזה- בנימין מטודלה, ולכן נדמה היה למי שראה רק את קטע הכביש שמול הבית, שהמשפחות נמצאות שם לבדן. הן לא. תומכי המשפחות נמצאים מעבר למחסום. חלקם קרובים רחוקים יותר, וחלקם פעילי מטה החטופים ותומכים אחרים. הייתי רוצה שיבואו עוד הרבה יותר אנשים. הייתי רוצה שמיליונים יציפו את הרחובות. אבל באים מאות ולפעמים אלפים. יש גם אנשים שמגיעים ממקומות אחרים בארץ. רובם בעלי מכוניות. הרבה פעמים שואלים מדוע מספר המפגינים איננו גדול כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, ושוכחים שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה אחרי כמה שבועות. מלחמת עזה נמשכת כבר שנתיים, ומאות אלפי אנשים עדיין מגויסים, שלא קשה לנחש שביניהם נמצאים מי שבוודאי היו מוחים לולא היו מגויסים, וכמובן אין זה מקרה שהם עדיין מגויסים ושלמלחמה אין סוף. את המחאה והאהלים אפשר היה להעביר לגן טיכו שמול בית נתניהו, ללא הפרעה לתנועה בכביש. אבל המשטרה תמיד התנכלה בצורה הקשה ביותר להפגנות בגן טיכו, שנמצא בדיוק מול ביתו של נתניהו. נראה שחסימת רחוב עזה רצויה לא רק למוחים, אלא גם למשפחת נתניהו, שכבר שלוש שנים דואגת לחסימת הכביש גם כשאין ממש צורך בכך. רחוב עזה הוא ציר תנועה מרכזי בעיר שעוברים בו כעשרה קווי אוטובוסים החוצים את העיר מצפון לדרום וממערב למזרח. כאשר רחוב עזה חסום, תושבי ירושלים שאין להם מכוניות פרטיות, וזה מצבם של רוב תושבי ירושלים, אינם יכולים לנוע בעיר, וגם לא להגיע להפגנות. זה כמובן מצב רצוי לנתניהו, וכך הוא יכול גם להסית את חסידיו נגד המפגינים, שכביכול אחראים לחסימת הרחוב והתנועה בעיר, למרות שהמשטרה, מן הסתם לא למורת רצונה של משפחת נתניהו, היא זו שחוסמת את רחוב עזה. כל הפגנה שמושכת תשומת לב מביאה גם להקמת יסודות נוספים בארכיטקטורה של הדיקטטורה: מדי פעם נוספו והוגבהו הגדרות ברחוב, והמחסומים התעבו, הניידים הוחלפו במחסומי לחץ קבועים ואף בשערי בטון שננעלים. כעת לכבוד הפגנת המשפחות הנואשות כוסו הגדרות בבדים לבנים שמסתירים את מבוא הבית, ובאמצע הוקם מין ריבוע כחול דמוי מאהל, קוסטרוקציה שמסתירה את הכניסה לבית ומאפשרת למשפחת נתניהו לצאת ולהיכנס לבית מבלי שייראו על ידי העוברים ושבים ברחוב. כאשר חושבים על מתחם בלפור-סמולנסקין שבו התגוררה המשפחה בטרם הפכה את ביתה הפרטי ברחוב עזה למעון רשמי, שגם שם הוקמו בשלבים סורגים ושערים ולבסוף מאהל שחוסם את רחוב סמולנסקין, נראה שגם רחוב עזה עלול להפוך למתחם מגורים סגור של המשפחה, ושרחביה כולה הופכת אט אט לעיר האסורה, שהמתרחש בה ממחיש את חסימת הגישה של אזרחי ישראל לראש הממשלה, שהופך לבלתי נראה, ובניגוד לדני דין גם איננו רואה את אזרחיו, בחינת רחוק מן העין, רחוק מן הלב.

מזמן חדל נתניהו לדבר אל האזרחים שאינם נמנים על חסידיו המושבעים, ומיד לאחר השביעי באוקטובר הקפיד להקים לו פורום משפחות חטופים משלו, בן שלוש משפחות שמאוחר יותר פחת מספרן לשתיים בלבד, אבל הן הצליחו לגרום נזק לא קטן לכל מי שפעל לשחרור החטופים, ובפרט למטה משפחות החטופים שייצג כמאתיים וחמישים משפחות. הביקור המאד מאוחר בניר עוז נועד להרגיע את השטח לפני הנסיעה לארצות הברית, ולטעת בלב המשפחות האומללות תקוות שווא שנתניהו מעולם לא התכוון למלא, אבל איפשרו לו לעבור את הביקור בארצות הברית ללא מחאות סוערות. הוא היה שמח לחזור על התרגיל גם כעת, לפני נסיעתו לאו"ם, אבל כנראה שיש גבול כמה אפשר לרמות את אותם האנשים, ועם תחילת התמרון בעזה המשפחות כבר אינן קונות את השקרים והולכת השולל. נתניהו כבר איננו מעז להיפגש עם משפחות החטופים וגם לא להביט בעיניהן הכלות. כעת הוא לא רק מופרד בגדרות ומחסומים אלא גם מוסתר ביריעות בד, לא רואה ולא נראה.

הרבה זעם יש ברחוב עזה, ועוד יותר ממנו עצב. בכל עת מישהו פורץ בבכי, ואחרים מנסים לעודד. האם נתניהו באמת ירוויח מהייאוש והצער שהוא זורע? אתם לא לבד, אנחנו אתכם, זועקים הפעילים למול המשפחות. מגשי אוכל מגיעים בהמוניהם לאהלים הקטנים, כמו משבים קטנים של אהדה ותמיכה. למרות הכל, הם לא לבד, ויש גם אוזניים שמקשיבות ושומעות.  

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

מלחמת נתניהו

 

 כולם שמו לב למתקפה הפשיסטית בזירת הפיגוע של צמד רצח רבין, נתניהו את בן-גביר, על בית המשפט, אבל התעלמו מדבר נורא עוד יותר שנתניהו אמר, מפני שהוא נשמע כל כך מובן מאליו: "אנחנו במלחמה!" הוא הכריז, אותן שתי מלים שהכריז חגיגית כבר בשביעי באוקטובר ההוא: "אנחנו במלחמה!" ונשמעו לי מוזר באותו יום, מפני שהוכרזו מאד בחגיגיות, כאילו היה מדובר במשהו נפלא ולא באסון מחריד, ומפני שתמיד אמרו שנתניהו נרתע ממלחמות ומבקש שקט בכל מחיר. רק מאוחר יותר הבנתי שבכך הכריז על אסטרטגיית ההישרדות שלו – מלחמה אין-קץ, וכעת כשהכריז שוב "אנחנו במלחמה" התייחסו לכך כאילו ציין שכעת יום והשמש זורחת, כאילו מובן מאליו שאנחנו במלחמה ואי אפשר אחרת, אבל הוא לא אמר זאת כדי לתאר מצב קיים אלא כדי לתאר מצב רצוי מבחינתו: מלחמה אין-קץ. הוא אמר זאת כדי להודיע שהמלחמה לא תיפסק מבחינתו, בוודאי לא כל עוד הוא זקוק לתירוצים להתחמק מהחקירה הנגדית במשפטו, לא כל עוד הוא רוצה לכהן כראש ממשלה, והוא רוצה לכהן כראש ממשלה לנצח. הוא הכריז שאנחנו במלחמה כי אין לו שום כוונה לסיים את המלחמה בעתיד הנראה לעין. הוא רוצה מלחמת אין-קץ. והוא דואג לחרחר מלחמת אין-קץ. הפעם לא רק בעיצומו של משא ומתן לעסקה, אלא נגד האנשים שהתכנסו להכריע לגבי עסקה, בעודם דנים בעסקה. הפעם טרפדה הממשלה את העסקה מהמקפצה.

והיו אנשים שעוד לפני שיצא בית המשפט לפגרת קיץ, כבר ניבאו שכאשר תתחדש החקירה הנגדית יחרחר נתניהו עוד מלחמה, וידאג לחולל מצב חירום. והיו כאלה שחשבו שגם המלחמה באיראן נועדה לאותה מטרה, לבטל דיונים, וכך גם קרה וקורה גם עכשיו. וכבר אין יודעים האם לצורך סיכול המשפט או לשימור ממשלת הטירוף שפועלת כעת לגרש את תושבי העיר עזה ולהחריב אותה, כאילו לא הוחרבה מספיק. חוסר האונים של הציבור הוא נורא, ועליו נוסף הפחד להודות חלילה שאינך מעוניין בהריגת אנשי חמאס, אלא בסיום המלחמה והשבת החטופים. הכל פוחדים שיגונו אם לא יפגינו די פטריוטיות, כאילו הטירוף להרוג בכירי חמאס ופחות בכירים בכל מחיר, בלי להתחשב בתוצאות, הוא הפטריוטיות בהתגלמותה. כאילו לרצות בסיום המלחמה, בחיי שלווה, בשיקום ההריסות ושיקום קורבנות המלחמה על פני הרג מחבלים זו בגידה. וכל שכן לאחר שנתיים של מלחמה שוחקת ומשתקת, ולאחר הפיכת רצועת עזה לעיי חורבות.

מכל מקום הפיגוע בצומת רמות שבו נרצחו ששה אנשים ונפצעו רבים נוצל עד תום: נתניהו הופיע במהרה בזירת הפיגוע יחד עם בן-גביר, ומיד תהו הפרשנים האם כך הוא נוהג בדרך כלל, ובכן לא. כך נהג בימיו של רבין כדי לרקוד על הדם, וגם בימי ממשלת בנט-לפיד הסביר שהממשלה אשמה בפיגועים כי היא חלשה, וחולשתה מעודדת טרור, בניגוד אליו, שהוא כידוע חזק מול החמאס כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר, אבל בכך אשמים כולם חוץ ממנו, אותו לא הזהירו ולא העירו בזמן, למרות שכולנו שמענו את גלנט מזהיר מסכנה בטחונית אם תימשך המהפכה המשטרית, וכולנו ראינו את הרמטכ"ל וראש אמ"ן רודפים בכנסת אחרי נתניהו שמתחמק מהם לפני ההצבעה על עילת הסבירות, וכולנו שמענו את נתניהו מסביר שההתרעות מפני מלחמה מוגזמות, כי הוא תיכנן את המהפכה המשטרית לצורך הימלטות מתוצאות משפטו ולא רצה לשמוע שום אזהרות, וגם כעת איננו רוצה לשמוע שום אזהרות מפני קריסת מעמדה המדיני של ישראל שאי אפשר שלא להבחין בו. גם את מעשיו של בן-גביר ועליותיו להר הבית, שלפי דברי בכירי החמאס בעצמם היו מניע מרכזי למתקפת שביעי באוקטובר, שלא במקרה כונתה מבול אל-אקצה, ומשפיעים מאד גם על היחס לחטופים, שמוכים ומורעבים באמתלה שכך נוהג בן-גביר באסירים הפלשתינים, גם מעשים ודיבורים אלה עוברים ללא כל התנגדות או ריסון מצד נתניהו, ההיפך מכך: הוא מחרה-מחזיק אחרי בן-גביר כאחרון נערי הגבעות. הפיגוע נוצל עד תום: גם שימש כביכול סיבה למתקפה הזדונית בדוחה, שנועדה לסכל השבת חטופים לזמן רב ואולי לגרום למותם, גם נוצל למתקפה על מערכת המשפט וליישור שורות עם בן-גביר, גם החניף לחרדים שנתניהו מייחל להשיב לממשלתו, בניגוד לתושבי ניר עוז שאסון גדול בהרבה לא גרם לנתניהו לבקרם בטרם חלפה שנה ומחצה, כי הרי אי אפשר להתנהג לקורבנות אסון שאינם מצביעים לנתניהו כמו לאלה שמצביעים לו ושלטונו נסמך עליהם, והכי חשוב: הדיון בבית המשפט, המשך חקירתו הנגדית של נתניהו, בוטל ביום הפיגוע, ואולי איפשר לבטל דיונים נוספים באמתלת החמרה במצב הביטחוני.

כמובן שהיום, אמרה אחת המגישות כשנתניהו הופיע בזירת הפיגוע, הוא היה חייב לבטל את דיון ולנהל את האירוע. זהו, שלא: הטיפול בזירת פיגוע מבודד כלל איננו דורש התערבות של ראש הממשלה: המשטרה, מג"ב והשב"כ אינם זקוקים לראש הממשלה כדי לטפל בצד הביטחוני של הפיגוע, גם כוחות ההצלה ובתי החולים יודעים להתמודד היטב עם הטיפול בנפגעים, וכך גם זק"א. לכולם יש למרבה הצער הרבה ידע וניסיון בטיפול בזירות פיגועים, ובמחוז ירושלים בפרט. ראש הממשלה יכול כמובן לבקר בזירה ובבתי החולים כדי לראות במו עיניו וכדי לעודד את הקורבנות וקרוביהם, אך את זה אפשר בהחלט לעשות כמה שעות אחרי הפיגוע, מבלי לבטל את הדיון המשפטי, אלא אם כן ביטול הדיון הוא המטרה האמיתית.   

כשנזכרו פתאם בחופש הדיבור

 

משום מה דווקא אתמול בערב החליט תאגיד השידור הציבורי לשדר את סרטה של נטע שושני "1948 – לזכור ולשכוח", שבמשך שנתיים עוכב שידורו בלחץ גורמי ימין. דווקא אתמול, כשבמקרה, התנהלה הפגנה גדולה בירושלים נגד כיבוש העיר עזה, שבה דיברו אמהות החטופים עינב צנגאוקר, ענת אנגרסט וויקי כהן, ודרשו להפסיק את המלחמה ולהשיב את בניהן בעסקה. בירושלים רבים ממארגני ההפגנות הם אנשים דתיים שומרי שבת, ולכן ההפגנות במוצאי שבת מתחילות רק בתשע בערב ואפילו מאוחר יותר. אמנם קראתי שהורי החטופים דיברו גם במהלך הצעדה שהתקיימה מוקדם יותר, מגשר המיתרים למקום ההפגנה בכיכר צרפת, אבל נאומי שלוש האמהות בכיכר צרפת, שבה התכנסו אלפי אנשים בנוסף לצועדים, נשמעו קרוב יותר לשעה עשר, ואינני יודעת מה מהם שודר בערוצי החדשות בטלוויזיה. כששבתי הביתה מההפגנה היה כבר שידור סרטה של נטע שושני בעיצומו, ואילו בערוץ 12 שודרה תכנית "מאסטר שף", ובערוץ 13 "האח הגדול". בשום ערוץ לא שודרה ההפגנה במלואה, וגם לא סוקרה הפגנת ההמשך, שבה ירדו חלק מהמפגינים, במיוחד אנשי crimeminister, אל עבר ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה 35 שהוסב למעון רשמי, וזעקו "אתה הראש אתה אשם" וקראו להתפטרות נתניהו ולהשבת החטופים.

אני מאד בעד שידור סרטים היסטוריים על מלחמת השחרור וכל נושא היסטורי אחר, בוודאי כאלה שמתבססים על חומר ארכיוני ומנסים להציג תמונה אמיתית ככל האפשר. אבל השימוש הזה בהקרנת סרט, שלכאורה מדבר לקהל שמאלני, כי הוא מרבה לעסוק בתופעות של הרג חפים מפשע וביזה על ידי חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים, ששנתיים עוכב שידורו והבמאית נרדפה בעילות שווא כאלה ואחרות, דווקא בערב שבו מתקיימת הפגנה כה סוערת, וכה בלתי נוחה לממשלה, שבה משמיעות אמהות החטופים אמירות כה קשות ומרות נגד ראש הממשלה שמתעתע בהן, שלא לומר מתעלל בהן, כבר כמעט שנתיים, וענת אנגרסט משמיעה את הקלטת שיחתה עם הקצין שמודיע לה כי בנה בסכנת חיים, כי ראש הממשלה החליט לסכן את חיי החטופים ואולי גם לגרום למותם כדי לשרת את ענייניו, שדווקא בערב כזה, כשהחדשות הן מה שמתרחש ברחוב עזה בירושלים, וכשהמטרה היא ניסיון נואש להציל את חיי החטופים מידי חמאס ומידי ממשלת הדמים שממיטה עלינו אסון אחר אסון, אני מרשה לעצמי להרים גבה, האם לא בחשה כאן יד זדונית בערב השידורים הזה, כדי למנוע מהקהל בבית, לצפות ולשמוע ולפחות ליטול חלק כצופה וכמאזין בהפגנה החשובה הזו, שראוי היה שכל הערוצים ישדרו את כולה, או לפחות יעקבו אחריה ויפרצו לשידור מדי פעם, ויביאו את דברי האמהות לאזרחי ישראל, לפחות לאלה שעדיין מעוניינים לדעת מה באמת קורה במדינה, ולא מסתפקים ביניקת רעל מעטיני ערוץ 14. כל זה הזכיר לי את ההדלפות לצהובון הנפוץ הגרמני "בילד צייטונג", כדי להסות את קולות המחאה על טרפוד העסקאות והכניסה לרפיח, שהובילה לרצח החטופים שלאחרונה צוינה שנה לאותו יום שחור שבו נודע דבר מותם, שעורר זעם כה רב.

מעט נחמה מצאתי דווקא בתכניתו של אברי גלעד שהפעם צוות לו ג'קי לוי, בעצמו קרוב משפחה של חטופים, אבל הקול המנחם היה זה של יעל שבח, אלמנת הרב רזיאל שבח ז"ל שנרצח בפיגוע בשנת 2018. היא אמרה שהיא מפחדת להביע את דעתה, אבל שהיא חושבת שעדיף להפסיק את המלחמה, כי להמשך המלחמה יהיה מחיר בחיי אדם. וגם אם בעוד חמש שנים נצטרך להילחם שוב בחמאס שישקם את עצמו, עדיין נרוויח מהפסקת המלחמה שתאפשר לנו להתאושש ולצבור כוחות חדשים. יעל שבח סיפרה שפחדה לפרסם את משאלתה הצנועה הזו לסיום המלחמה, ולא אמרה ממי היא מפחדת, אבל לא היה קשה לנחש מי מנסה לסתום באלימות מילולית, ולא רק מילולית, את פיהם של כל מי שכל משאלתם היא לשים קץ להרג ולהרס הבלתי נגמרים. אבל יש קולות שאי אפשר להשתיק בהטלת אימה וגם לא במניעת סיקור: קולה של יעל שבח נשמע, וגם קולן של אמהות החטופים לא יושתק, ולא יעזרו למשתיקים לא כוחם ולא אלימותם.   

   

יהושע קנז / בדרך אל החתולים

באותו רגע נורא בספר – שלא חסרים בו רגעים נוראים – הרגשתי צורך לדפדף לעמוד השער ולראות מתי התפרסם הספר – בשנת 1991, לפני יותר משלושים שנה, וחשתי כמו למול נבואה ישנה שבזמן אמיתי לא היטו לה אוזן, ואינני זוכרת כמה שנים מונח אצלי הספר ורק כעת קראתי אותו, ומלבד הטלפונים הציבוריים ששוב אין בהם צורך, לא התיישן בו דבר, הכל כמו נכתב היום. הרגע שזעזע אותי הוא הרגע שבו אלברט, בנה האלים, וככל הנראה המטומטם למדי, של הקשישה החביבה סניורה, שבאחד הימים צנחה ומתה בחדר הרחצה בבית החולים השיקומי שהוא זירת התרחשותו של הרומן, מכה מכות רצח את הסניטר הערבי רפיק, המכונה בבית החולים רפי, לאחר שאחת החולות מספרת לו שרפי הוא זה שהוציא את גופת אמו המתה מחדר האמבטיה, כי "מי הרשה לו לשים אצבע על האמא?" ובעוד אחיו ויקטור מנסה לדבר על לב איש הביטחון בזכותו של אחיו, צועק אלברט: "אתה לא מבין שום דבר. הערבי הרג לנו את האמא."

גיבורת הספר, המורה לצרפתית בגמלאות יולנדה מוסקוביץ', תפגוש שוב את רפיק כשינקה את חדר המדרגות שלה, ויתכחש לכך שנפגשו או הכירו אי פעם קודם לכן. וגם שם מתקומם השכן, דווקא בחור צעיר: "מה אתם מביאים ערבים לעבוד פה? יום אחד הוא יוציא סכין ויהרוג מישהו."

יום ולילה אנו שומעים על "המתפכחים" בעקבות טבח השביעי באוקטובר, ואני קוראת ושואלת את עצמי האם באמת משהו השתנה בעקבות הטבח, או שכבר עשרות שנים אנו חיים בתוככי השנאה והאלימות, שאינה חסה על איש, שקועים בה עד כדי כך שכבר איננו רואים את עצמנו, לאיזו מכונת אלימות הפכנו בעצמנו, עד כמה אנו מוכנים לזרוע מוות והרס, כמה גדולה האטימות לסבלו ואפילו למותו של הזולת, ועד כמה מה שאמור היה לאחד אותנו למול האויב רק קורע אותנו מבפנים, משלח יד איש באחיו, איננו מותיר מפלט מהאלימות והרוע.

במה שאמור להיות שגרת בית חולים מוגנת רוחשת כל הזמן אלימות. פיכמן דוקר בסכין את חברו כגן, פאולה הדמנטית נשכבת במיטותיהם של אחרים ומאיימת שאביה יבוא ויהרוג את כולם. החולות רבות ביניהן, וגם כאן המוצא ממלא תפקיד: הספרדיות נגד הפולניות. קנז עצמו מקפיד לציין, מי מהחולים הוא ממוצא מזרחי, כאילו דווקא במקום שבו יכולים אנשים לחבור זה לזה על בסיס סבלם המשותף ופגיעותם האנושית, דווקא שם אדם לאדם זאב, וחשוב כל כך מי יהודי  ומי ערבי, מי פולני ומי ספרדי, ומי בכלל יליד הארץ והעברית היא שפתו. ובנוסף לאלימות, הכבושה והמתפרצת, רוחשות כל העת מזימות סביב החולים, וגם יולנדה מוסקוביץ' תגלה שאין לה מנוס מלהיות מנוצלת, ועליה לבחור בבחירה הפחות גרועה, בין הנוכל שמנצל את עבודתו בבית החולים לשכן את החולות במוסד גרוע ולהשתלט על דירותיהן ורכושן, לבין נוכלת פחות אכזרית, שמוכנה לטפל בחולות עד מותן, בתמורה לכך שיורישו לה את דירתן, וכך היא עושקת אותן רק לאחר המוות. ליולנדה אין זה אכפת, רק מה שיקרה לה בחייה מעניין אותה, כי אין לה ילדים ולא קרוב וגואל.

אין ליולנדה מפלט מן האלימות, הבדידות, הטירוף, לא בבית החולים ולא בביתה, וגם מעט נחמה ואנושיות עליה לרכוש בכסף. בבית החולים היתה עדה למותה הטבעי, אך המטלטל, של סניורה, וגם בשובה לביתה היא עדה למוות אלים ומטלטל. איש לא יראה לה מקום שבו אפשר לנשום.

אם לא קראתם את הספר הזה, אל תחמיצו את אחד הרומנים הטובים ביותר בשפה העברית, ואם כבר קראתם אותו, שובו אליו וקראו אותו שוב לאור הימים הנוראים האלה שבהם אנו חיים, צפו במראה הנוראה שהוא מציב מול פנינו, והקשיבו לתשובתו הנוראה לשאלה מה נהיה מאיתנו, או בעצם מה היינו כבר פעם, מזמן.

 

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד, תשנ"א