שמחתי
לקרוא את מאמרו של אהוד עין-גיל ב"הארץ" שמתייחס לסרטה של ישראלה שאער
מעודד "וויני ידידה?" ששודר בערוץ "כאן" במוצאי השבת שעברה (7
בפברואר) ועוסק בדודתה שנעלמה בהיותה תינוקת בת כמה חודשים, לאחר שאושפזה בבית
חולים, ככל הנראה בניגוד לרצון האם. שאער מעודד הולכת בעקבות סבתה, שושנה ג'ובני,
שהיתה משוכנעת שהתינוקת היתה בריאה, ושלא מתה ונקברה כתינוקת, אלא הועברה לאימוץ,
והעידה על כך בפני ועדת שלגי לחקר היעלמות ילדי תימן. אהוד עין-גיל מדגיש, שרק
בשנת 1968, באיחור של שמונה-עשרה שנה, הודיעו רשמית למשפחה שבתם מתה, ומסרו להם
תעודת פטירה ומקום קבורה שעוררו את חשדה של אם הילדה, כי תעודת הפטירה התייחסה במקור
לבן זכר והרישום שונה לנקבה, וגם הופיע בה שם אב שונה משמו של אבי הילדה. מדוע
לאחר שמונה-עשרה שנה דווקא? איננו יודעים, אבל עלה בדעתי שהמשפחה פנתה שוב לרשויות
לאחר שמונה-עשרה שנה, מפני שאז קיבלו כנראה צו גיוס לילדה, שהיתה אמורה להיות מתה
מזה שמונה-עשרה שנה. האם אפשר להאשים את המשפחה בכך שאיבדו את האמון ברשויות
המדינה וחשדו שבתם הועלמה במתכוון?
אני
מתקשה להבין את הזעם על המשפחות שילדיהן נעלמו, ועל ההאשמות נגדם, כאילו הם
ממציאים דברים כדי להעליל עלילות דם על אשכנזים, וכיו"ב. האם מישהו מהמטיפים
להורי הילדים הנעלמים ולבני משפחותיהם, היה מוכן להתייחס בשוויון נפש להיעלמות של
ילדו "בגלל אי-סדרים" ולראות בכך הסבר מספק? או שהיה ממשיך לחפש את ילדו
כל חייו, כפי שעשו רבים מאותם הורים, שקיבלו תעודות פטירה רק לאחר שנים רבות, ולא
תעודות מהימנות במיוחד?
אני
עצמי התוודעתי לסיפורם של ילדים תימנים שנעלמו לפני כחמישים שנה, בעקבות היכרות עם
משפחה שבתה הבכורה נעלמה לאחר שאושפזה בבית חולים, ובניגוד למקרה של ידידה, ההורים
לא מצאו שום מידע על גורלה, למרות שעשו הכל כדי לברר את גורל בתם: לא תעודת פטירה,
לא קבר, לא כלום. כיום ההורים כבר אינם בחיים, והם היו משוכנעים שבתם נמסרה לאימוץ
וחיפשו אותה כל חייהם. את הבן שנולד לאחר היעלמות התינוקת ילדה האם בבית והחביאה מתחת
למיטה מפחד שיילקח ממנה גם כן. אחריו נולדו לה עוד שבעה בנים ובנות. כל הילדים
גדלו לתפארת ולמיטב ידיעתי כולם אנשים בריאים ובעלי משפחות, כיום בשנות הששים
והשבעים לחייהם, ועדיין חיים את השבר של היעלמות אחותם שהעכירה את חיי הוריהם.
מדוע אי אפשר להתייחס אליהם לפחות בחמלה? מה פשעם? שהם אינם משלימים עם מה שאי
אפשר להשלים איתו?
והרי
כפי שמראה שאער מעודד בסרטה, וכפי שאנו יודעים מעדויותיהן של אחיות שטיפלו בילדים,
לא הקפידו לוודא שזהות הילדים תישמר, כדי שאפשר יהיה להחזירם למשפחות, וילדים
שהוריהם לא נמצאו נמסרו לבתי יתומים ומשם אומצו, ככל הנראה בעיקר על ידי משפחות
יהודיות דתיות בארצות הברית. אי אפשר לקבל בשוויון-נפש את ההסבר ש"הפלסטרים
עם פרטי הזיהוי נפלו כשרחצו אותם" וכיו"ב. האם לא יכלו לסמן את הילדים
בסרט על ידם כפי שסימנו תינוקות בכל מחלקת תינוקות? כיצד דווקא ילדי עולים לא
סומנו בצורה ראויה – ואכן לא רק ילדי עולים מתימן נעלמו באותן שנים, גם ילדי עולים
מארצות אחרות.
מעדויות
הרופאים והאחיות בוועדת שלגי (פעלה בין השנים 1995-1988) מובא הסבר מזעזע לכך שלא
אפשרו להורי הילדים שנפטרו בבתי החולים לראות אותם ולקחתם לקבורה בעצמם: רופאים
ואחיות העידו על נתיחת גופות הילדים ללא אישור וללא סמכות, ובצורה שהשחיתה את
הגופות לחלוטין. זה חלק מאותו זלזול בהורי הילדים שנבע מגזענות, כפי שעולה גם
מאמירות חוזרות של האחיות והרופאים שהעידו, שההורים לא התעניינו בילדים כי היו להם
עשרה ילדים, בעוד שבמקרים המוכרים לי, כמו במקרה של ידידה ג'ובני, נלקחו מהאמהות דווקא
ילדים בכורים, הילד או הילדה היחידים שהיו להם באותו זמן.
כשקראתי
כעת את מאמרו של אהוד עין-גיל, שבעצמו חקר ופירסם בזמנו כתבות נרחבות בנושא
ב"הארץ" יחד עם יגאל משיח, היתה לי תחושה של טלפתיה. כבר שנים אני שואלת
את עצמי מדוע לא רק ממשלות מפא"י והעבודה, שהואשמו בחטיפת ילדי עולים מתימן
ומסירתם לניצולי שואה, ללא ספק האשמת-שווא, התנגדו כל כך לחקירת הנושא, והניחו
לבער ארכיונים שהחזיקו חומרים מהמעברות ויכלו אולי לשפוך אור על הנושא, אלא גם
ממשלות הימין היקשו על בירור העניין, כאשר כבר עמדו לרשותנו בדיקות דנ"א
מהימנות. ואכן אהוד עין-גיל עומד על כך, שהשרים הרלוונטיים לשאלת הילדים הנעלמים,
שרי הפנים, הבריאות והרווחה בשנים הרלוונטיות, היו שרי המפד"ל ואגודת ישראל,
כלומר, אותן מפלגות שעדיין נמצאות בקואליציה השלטת, שנים רבות אחרי שמפא"י ויורשתה
מפלגת העבודה כמעט נעלמו מהמפה הפוליטית, וכאשר חברי הכנסת הנוכחיים של מפלגת
העבודה, כמו נעמה לזימי, אוהדים לעניינם של ילדי תימן וילדי עדות אחרות שנעלמו,
וסופגים עלבונות על עמדה אנושית זו.
ויתרה
מכך – אימוץ ילדים שהועברו לבתי יתומים על ידי משפחות דתיות בארצות הברית, בתיווכם
של רבנים, כפי שעולה מהעדויות שנאספו, הזכיר לי דווקא פרשת חטיפה מאד מפורסמת
מילדותי, חטיפתו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שסבו החרדי הבריח לארצות הברית כדי למנוע
מהוריו להעניק לו חינוך חילוני. האם ייתכן שילדים תימנים הועברו במכוון, בתיווכם
של רבנים, כפי שעולה מהעדויות, למשפחות דתיות בארצות הברית, כדי למנוע מהם לעזוב
את הדת בישראל החילונית? אולי דווקא רבנים, ולא מפא"י המושמצת, העלימו את
ילדי תימן ודאגו שיאומצו בארצות הברית ויקבלו חינוך דתי או אפילו חרדי?
מאז שצפיתי
בסרטה של שאער מעודד, ושוב קראתי על היעלמות ילדי תימן והשמועות שרחשו בעניין, על
רב שמוכר ילדים תימנים למשפחות אמריקניות, המחשבה הזו איננה מניחה לי. אולי לא רק
ההאשמות, אלא גם החקירות, לא התנהלו בכיוון הנכון, וזו איננה סיבה להניח לעניין,
אלא לחקור מחדש, בכיוונים אחרים.
