געגועים לאושר

 

אילו הכלב שלי אושר היה עדיין בחיים, מחר, בליל הסדר, הוא היה בן ארבע עשרה. מאד רציתי שהוא יגיע ליום הזה, אבל הוא מת בנובמבר, אחרי כמה חודשים קשים שהוא היה רוב הזמן חולה וכבר לא חזר לעצמו. אני מאד מתגעגעת אליו, אבל אני שמחה שהוא לא צריך לחוות את המלחמה הזאת. הוא כל כך סבל מהאזעקות, וכל כך שנא לרדת למקלט. הייתי צריכה לסחוב אותו לשם בכוח. איש אחד שאמר שהוא וטרינר, אמר לי להשאיר אותו בבית, וחשבתי שאם הייתי צריכה להשאיר אותו לבד בבית, הייתי מעדיפה להישאר בבית בעצמי. אבל לרוב האנשים במקלט לא אכפת שגם הכלבים באים. הם לא צריכים למות בגלל שאנשים עושים מלחמות, ולכן גררתי אותו למקלט בכוח והוא שכב שם בשקט. כבר לא היה לו הרבה כוח. כולם בשכונה הכירו את אושר, כי הוא היה כל כך גדול, וכמעט בכל יום מישהו שואל אותי עליו, ואני צריכה בכל פעם לספר מחדש שהוא היה זקן וחולה והוא מת, נפל בערב על הרצפה ושכב בלי נוע, ובבוקר הוא עוד נשם וליטפתי אותו וחשבתי שאולי הוא ירגיש יותר טוב, אבל אז ראיתי שהוא כבר לא נושם והרופאה בדקה אותו ואמרה שאין לו דופק. אני שמחה שהוא מת בבית ולא בבית חולים. אני חושבת שאם הוא היה מסוגל לומר מה הוא מעדיף, זה מה שהוא היה מעדיף. גם אני הייתי רוצה למות בבית ולא בבית-חולים.

מחר ליל הסדר ועוד יש לי המון דברים לעשות ולהכין שעוד לא הספקתי. אני מקווה שלא תהיה אזעקה הלילה, שאני אצליח לישון ושיהיה לי מחר כוח לעשות כל מה שצריך. זה לא חג פסח רגיל. זה חג עצוב עם מלחמה מיותרת שאנשים רעים עושים משיקולים זרים, ואנשים שלא עשו שום רע  סובלים מאד. במלחמה הזו קורים דברים נוראים: אזרחים נהרגים, חיילים צעירים נהרגים, אנשים מאבדים את ביתם ואת כל רכושם. לכן זה פסח מאד עצוב, ובשבילי זה פסח עצוב בגלל המלחמה, אבל גם בגלל שזה הפסח הראשון בלי אושר, שלא ישתתף איתנו בארוחת החג. אושר בכלל לא אהב את פסח. הוא אהב מאד לחם, והוא אהב ללכת איתי לפטיסרי ולקנות שם בגט, וחצי בגט הוא היה אוכל בדרך הביתה, חתיכה אחרי חתיכה. ובפסח, כשהפטיסרי סגורה, ובכלל אין לחם בחנויות, אושר היה עצוב, וחשב שיותר לא יהיה לחם אף פעם, ובכל פעם הוא מאד שמח כשפסח הסתיים והפטיסרי שוב נפתחה עם עוגות ובגטים, ושוב היינו הולכים בבוקר לפטיסרי וקונים בגט חדש. אושר העריך את ההנאות הקטנות והפשוטות של החיים, אוכל טוב, ולנמנם. מאז שהמלחמה התחילה ושרון ואביב נמצאים אצלי, אנחנו אוכלים הרבה אוכל טעים, אבל לנמנם אנחנו לא מצליחים הרבה. אני מאד חולמת לישון כל הלילה בלי אזעקות, ובייחוד אני חולמת לשכב במיטה יום שלם ורק לקרוא ספר, וחוץ מזה לא לעשות כלום. יש לי במיטה כמה ספרים יפים שהכנתי לי ליום שהמלחמה תיגמר, ואני מאד מקוה שלא אצטרך לחכות יותר מדי זמן עד שזה יקרה, שהמלחמה תיגמר ואני אשכב במיטה בשקט ואקרא ספר בלי לחשוב מתי תהיה אזעקה ואיך אספיק לעשות כל מה שצריך בזמן. בינתיים אני רק חושבת על אושר, ואני רואה את הפנים שלו עם העיניים הגדולות מביטות בי. לפעמים נדמה לי שאם אני אסתכל מתחת לשולחן הוא יביט בי מהצד השני, כמו שהוא עשה כל חייו, ואני אסתכל לתוך העיניים שלו, ואדע שאושר אוהב אותי הכי בעולם.