אמה גנון / שולחן ליחיד

 

עשר שנים אחרי שדומיניק המכונה דום וווילו (Willow) הפכו לזוג, ושלוש שנים לאחר שהקימו סטארט-אפ מצליח שניהלו לכאורה ביחד – ווילו תיאלץ להבין במהרה שהכל היה לכאורה, שזכויותיה במיזם המשותף אינן רשומות ואינן מובטחות – היא תזכה לפיצוי צנוע על תרומתה למיזם, ואילו בן-זוגה ימכור אותו במיליונים, לאחר שיעזוב אותה, דווקא כשציפתה שסופסוף יציע לה נישואים ויקים איתה משפחה, כפי שהבטיח לה שוב ושוב בחלוף השנים.

ווילו מרגישה שאיבדה עשר שנות חיים ומתמוטטת. היא חוזרת לחיים אט אט בעזרת דודתה קרלה שגידלה אותה לאחר שאמה נטשה אותה בילדותה, ובעזרת לולה, חברת ילדות מסורה, ולהפתעתה גם בעזרת משפיענית רשת צבעונית שמנהלת מותג שמהלל רווקות, ומתגלה בהמשך כלסבית צעירה ומבולבלת שמתקשה לצאת מהארון. ווילו עצמה מגלה שדי נעים לה להיות לבדה, לאחר שנים של חיים במחיצת גבר שדיכא וניצל אותה מבלי שהיתה מודעת לכך, או שלא רצתה להודות בכך אפילו בפני עצמה, כמה יחסיהם מדכאים ומאכזבים, וכמה היתרון היחיד של הזוגיות הוא בנראות החיצונית שלה – היה לה עם מי להיות ועם מי ללכת לכל מקום, והיא ממש מפחדת מכך שתצטרך לבוא לחתונת חברתה ללא בן-זוג, כאילו הרווקות היא סוג של פגם, מין נכות שיש להסתירה. היא מרגישה שמעמדה בין חברות ילדותה התערער גם הוא: כעת היא זו שאין לה בן-זוג, ושלא מזמינים אותה לבילויים זוגיים, ויותר מהכל מתחברת בנפשה חוויית הנטישה של דומיניק לחוויית הנטישה שחוותה עם האם שנטשה אותה בילדותה. מנגד היא נפתחת כעת להיכרויות חדשות שלא היתה חווה לצד בן-זוגה, וגם הופכת מודעת יותר לדמויות היציבות בחייה, כמו דודתה שאימצה אותה ודאגה לה תמיד, וגם כעת מתגלה כמעוז של רגישות ואהבה.

הספר הזה של אמה גנון נוגע מאד ללב, מפני שהוא מתאר הרבה אמיתות חיים שנשים מכירות היטב: גברים חיים שנים עם נשים שאינם אוהבים באמת, כי זה נוח שמישהי מנקה ומבשלת וישנה במיטתך, ונשים חיות שנים עם גברים שאינם אוהבים אותן באמת ושמדכאים אותן עד עפר ואינן מעלות בדעתן לעזוב, מפני שמעמדן החברתי של נשים בודדות נמוך, והן צריכות לבחור בין להיות מדוכאות על ידי בן-זוג נצלן ולא נאמן לבין להיות מדוכאות על ידי החברה בכללה. זה היה המצב בעבר והוא לא מאד השתנה. האופנות משתנות, המוסיקה משתנה, הטכנולוגיה משתנה מאד. יחסי גברים ונשים משתנים מעט ולאט. ווילו היא זו שהציעה את השם לסטארט-אפ והיתה אחראית על המיתוג, אבל לא עמדה על כך שזכויותיה כמייסדת-שותפה יירשמו ויכובדו. כמו נשים רבות היא ויתרה על הכרה ועל מיסוד של מעמדה, מתוך אמון בקשר ממושך שנדמה היה לה שיימשך לעד, ומתוך רגש אשמה מתמיד כלפי בן-זוגה, כאילו היא זו שאיננה תורמת די הצורך, והיא זו שצריכה לפייס אותו כל הזמן על כך שאיננה מסורה דיה. אחד הפרקים היותר מתסכלים בספר הוא תיאור טכס שבו זוכה המיזם בפרס, אבל רק דומיניק ושותפיו הגברים מוזכרים כמייסדים, וכולם זוכים להוקרה ותודות מלבד ווילו, ששמה איננו מוזכר כלל בטכס, לא כמייסדת, לא כשותפה, לא כעובדת, היא נוכחת בטכס והיא מחוקה ושקופה לחלוטין, חווייה שנשים רבות חוו מבשרן. מישהו מחבריה החדשים ישאל אותה אם בן-זוגה פיזר עליה פירורי לחם, וכך היא לומדת ביטוי חדש שמתאר מערכת יחסים שבה הגבר זורק לאשה פירורי יחסים, וכך מקבע אותה במערכת יחסים שכולה פירורי יחסים ללא בשר. המבט המפוכח על מערכת יחסיה עם דומיניק שהתרסקה לרסיסים, גורמת לווילו להתבונן מחדש ביחסיה עם חברות ילדותה, שלעתים תומכות ולעתים מגבירות את כאבה, וקשה לה שלא להרגיש בודדה בעולם, למרות שאיננה בודדה, ולמרות שנשים רבות שעברו חוויות דומות יתקנאו בתמיכה שהיא זוכה לה מצד דודתה וחברותיה.

לא יכולתי לקרוא את הספר הזה על עשר שנות זוגיות שמסתיימות באחת מבלי לחשוב על בעלי שעזב אחרי עשר שנים, אבל לי היו שתי ילדות קטנות ולא יכולתי להתפרק, או להתאבל, או להפסיק לתפקד, או לצאת לחופשה, ואולי זה היה בעצם לטובה. אבל את חוויית הבדידות והניתוק מהחברה אני זוכרת היטב. משום מה כל מה שעלה בדעתם של חברי היה להציע לי שידוכים עם חבריהם הרווקים. איש מהם לא חשב על הדבר הפשוט והמנחם שציפיתי מהם: להזמין אותי או לקפוץ אליי לכוס קפה, ולדבר איתי על כל הדברים שדיברנו עליהם קודם, או במלים אחרות, להמשיך להיות חברים שלי, במקום לנהוג בפטרונות ולנסות לנהל לי את החיים. בספרה של אמה גנון ווילו דווקא מצליחה לשמור על יחסיה עם חברות ילדותה, שהן החברות היחידות שהיו לה גם בזמן שחיה עם דומיניק – הספר איננו אומר את הדברים במפורש, אבל ברור שבזמן שחיה עם דומיניק לא יצרה ווילו קשרי חברות חדשים, וכן, זהו אחד המאפיינים של זוגיות רעילה – בן-זוג שאיננו מאפשר לבת-זוגו לטפח קשרים חברתיים והופך אותה לתלויה בו לחלוטין. אני חשבתי שהמאמץ בספר לסגור יפה את כל המעגלים, כך שווילו שומרת על יחסיה הקרובים עם חברות ילדותה מתקתק ואופטימי מדי. כשמאבדים בן-זוג מאבדים הרבה חברים, גם חברים מהצד שלך, וגם החברויות משתנות, כי מי שהקשרים הקרובים ביותר בחייו התערערו, איננו יכול לסמוך בקלות על חברים, ישנים או חדשים, ולא פעם הוא מגלה שאיננו יכול לסמוך גם על בני משפחתו הקרובים.

זהו ספר בריטי מאד, לונדוני מאד, הדמויות בו מאד מעודכנות ומאד בעניינים, האלכוהול זורם כמים, ואף אחד איננו מציע לווילו שידוך עם חבריו הרווקים. הדמויות בספר הן בשנות השלושים או בשנות העשרים לחייהן, לכאורה רחוקות מאד ממני בגיל ובחוויות, וערבי שתייה, בקרים של הנג-אובר ואפילו חופשות על שפת הים אינם חלק מעולמי, ובכל זאת יכולתי מאד להזדהות עם הנשים בספר, שכל אחת מהן, שונות ככל שהינן זו מזו, נאלצת לחוות משהו מצערן של נשים, בעולם שהכל משתנה והשתנה בו, מלבד טבעם של האנשים.    

 

Emma Gannon, Table for One, HarperCollinsPublishers, 2025, 357 p.