התעלמות מהפלשתינים לא תפתור את הבעיה

 

למרות טבח השביעי באוקטובר, או אחרים יאמרו שבגלל טבח השביעי באוקטובר, נפתלי בנט ויאיר לפיד מבטיחים לבוחרים לנהל את המדינה טוב יותר מהליכוד – וזהו. זו בעצם בדיוק אותה הבטחה שהם הבטיחו לבוחרים לפני שנבחרו להרכיב את ממשלת השינוי – לנהל את המדינה טוב יותר, להוריד את יוקר המחיה, לגייס חרדים. כל זה מאד חשוב, והם באמת ניהלו את המדינה בזמנו טוב יותר מהליכוד. בנט, למשל, טיפל בגל של מגפת הקורונה מבלי לסגור את המשק, ומבלי לפגוע נואשות בפרנסתם של אנשים, באמצעים מתונים למדי. הוא לא נזקק לגזירות הדרקוניות שגזר נתניהו כדי להפסיק את ההפגנות נגדו, וגם התחושה היתה הרבה יותר נעימה – היתה איזו שלווה, ללא המתקפה המתמדת של ממשלות נתניהו על אזרחי המדינה והאיום המתמיד לחסל את גלי צה"ל, התאגיד, שלטון החוק ומערכת המשפט ומה לא. בנט ולפיד אפילו חיסלו כמה מחבלים בעזה, בהצלחה. אבל לא חשבו שצריך לטפל בבעיה הפלשתינית, חשבו שניתן להשאיר אותה בצד עד לימים טובים יותר, וכך הם חושבים עדיין, גם אחרי השביעי באוקטובר, וזה קצת דומה לטענה המטומטמת של נתניהו, שהוא ברוב גאונותו הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, וההבטחות החוזרות שלו לשלום עם סעודיה, כאילו שליטי סעודיה יסכימו לחתום על הסכם שלום עם ישראל, או אפילו לעשות צעדי התקרבות אליה, ללא צעדים ישראלים להכרה במדינה פלשתינית, כאילו אפשר בכלל לשפר את תדמיתה של ישראל בעולם עם המשך השליטה בפלשתינים, תוך כדי הפקרתם הגמורה לבריונות המתנחלים.

הבעיה הגדולה ביותר של ישראל, אפילו יותר מממשלת חיסול הדמוקרטיה של נתניהו, היא שליטתה במיליוני פלשתינים שאינם רוצים בשלטונה. כעת מתנהלת מערכת בחירות שכולם מבינים שהיא גורלית, כי המשך שלטון הליכוד עלול להביא לחיסולה הגמור של הדמוקרטיה בישראל, כולל מערכת המשפט והתקשורת החופשית, לאחר שנתניהו כבר הפך לשליט יחיד ורמס את עצמאות הכנסת, רמיסה שהגיעה לשיאה בדרישה מחברי הכנסת לצלם את עצמם מצביעים לעורך הדין הפרטי של נתניהו למשרת מבקר המדינה, למרות שהחוק דורש הצבעה חשאית ללא התערבות של הרשות המבצעת. הצלת המשטר הדמוקרטי בישראל היא ללא ספק צורך חיוני, אבל היא איננה מנותקת ואיננה בלתי תלויה בצורך להתמודד ברצינות עם אוכלוסיה של מיליוני פלשתינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, אוכלוסיה שמצבה כיום מזעזע, בין ההרס שזרעה ישראל ברצועת עזה, לבין פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון בברכת הממשלה. מי שחושב שהפלשתינים ישבו בשקט וימתינו לכך שישראל תפתור את בעיותיה הפנימיות, נוהג כמו ממשלת נתניהו, שפשוט התעלמה מקיומם של הפלשתינים, כאילו ההתעלמות מהם תביא להיעלמות הפלשתינים או להיעלמות הבעיה.

דווקא מחדל השביעי באוקטובר הוכיח שהבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל היא יחסיה עם הפלשתינים. למרבה הצער בעקבות הטבח סוברים עוד יותר ישראלים מקודם, שאפשר לדכא ולגרש את הפלשתינים ממקומות מושבם. זוהי פנטסיה. בתחומי ארץ ישראל המנדטורית מספר הפלשתינים בערך שווה בגודלו למספר היהודים החיים בישראל, ועם איננו יכול לדכא ולגרש עם אחר ששווה לו בגודלו, ועוד כשמדובר במדינה קטנה כמו ישראל שתלויה לגמרי בתמיכה אמריקנית וגם בתמיכה של מדינות אירופה.

בנט ולפיד אינם היחידים כמובן, שדוחים אפשרות של הכרה במדינה פלשתינית. גם מתמודדים אחרים בגוש האופוזיציה לנתניהו מתחמקים מן השאלה, והליכוד, שחרד מהתעצמות כוחו של גדי אזנקוט מאשים אותו שהוא יקים מדינה פלשתינית. האמת היא שנתניהו כבר הקים מדינה פלשתינית: הוא הקים ומימן את מדינת חמאס בעזה, שפלשה לישראל וטבחה בתושביה. כל זה קרה ללא קיומה של מדינה פלשתינית רשמית, והחמאס עצמו טען שמה שגרם לו לתכנן את השביעי באוקטובר הוא ההתגרויות של בן-גביר שמפרות את הסטטוס קוו בהר הבית, ועוד יותר מכך דברי נתניהו על שלום עם סעודיה שיעקוף את הבעיה הפלשתינית ויתעלם ממנה. התמיכה שזוכה לה החמאס בחוגים רבים נובעת בדיוק מסיבה זו: בהעדר מדינה פלשתינית וכל עוד מתקיימת השליטה הישראלית בפלשתינים, רבים בעולם רואים את ישראל כמדינה כובשת שמדכאת את האוכלוסיה הכבושה, וזו הסיבה שישראל כמעט הפכה למדינה מצורעת – שליטתה בפלשתינים והפקרתם לבריונות המתנחלים, ולא העובדה שישראל מנוהלת גרוע, ונמל התעופה איננו מתפקד.

בחיי היומיום הציבור הישראלי מאד סובל מהכאוס, העדר הניהול והעדר כל עניין מצד ממשלת ישראל הנוכחית במצב האזרחים וברווחתם. אבל שיפור חיי היומיום איננו אפשרי ללא שינוי ביחסי ישראל עם הפלשתינים. כפי שאזרחי ישראל זקוקים לתקווה, גם הפלשתינים זקוקים לתקווה, ורמיסת תקוותיהם לעצמאות ולחיים ללא התעמרות המתנחלים לא תהפוך אותם לחביבים יותר כלפי היהודים, אלא להיפך – היא תעודד שנאה ואלימות נוספת.

כדי לפתור בעיה כה קשה כמו יחסי ישראל והפלשתינים מנהיגים זקוקים לאומץ. להגיד שכעת צריך לטפל רק בניהול טוב יותר של המדינה, אחרי כל מה שעברנו, זה גם טיפשי וגם פחדני. מי שמבטיח להוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן מטפח אשליות שווא, ומי שאין לו אומץ להכיר במציאות שמחייבת את הפסקת השלטון הישראלי בפלשתינים, יוכל אולי לשפר את מצב האזרחים בישראל במידת מה, אך לא יוכל לפתור שום בעיה אמיתית. העובדה שבדיוק כמו מנהיגיהם, גם אזרחי ישראל, מעדיפים לטאטא את הבעיה הפלשתינית מתחת לשטיח, או להאמין שאפשר להתמודד איתה באמצעות הפעלת כוח בלבד, איננה מבשרת טובות, ועתידה לחזור ולחבוט בפרצופינו שוב ושוב.