רמייה עצמית ואשליה

אתמול (10.2.16) התפרסמו בעיתון "הארץ" שני מאמרים של בכירי מפלגת העבודה, האחד של עוזי ברעם, מבכירי המפלגה בעבר, והאחר של מזכיר המפלגה חיליק בר, שמחה על מאמרו הביקורתי של גדעון לוי מיום ה-8.2.16 על ועידת מפלגת העבודה. לכאורה אין קשר בין המאמרים, אבל שניהם מעידים, למרבה הצער, עד כמה שולטים בבכירי מפלגת העבודה העיוורון והרמייה העצמית, שמונעים מהם לראות נכוחה את מצבה.

גדעון לוי איננו מחבב לא את יצחק הרצוג ולא את מפלגת העבודה, ואף הצהיר לפני הבחירות שהוא מעדיף שנתניהו ייבחר ולא הרצוג, ואיש איננו חייב לקרוא את מאמריו אם אינם מסבים לו נחת – הוא עיתונאי ואיננו מחזיק בשום משרה ציבורית, ולכן לא היה זה ראוי שיצחק הרצוג תקף אותו בזמנו וגם מאמרו של חיליק בר כעת הוא מיותר. הבעיה איננה גדעון לוי ושנאתו למפלגת העבודה, הבעיה היא שוועידת מפלגת העבודה נראתה רע גם בכתבות צבע טלויזיוניות, היא נראתה זקנה מדי, מבולבלת מדי, ומפחדת מהצל של עצמה. היא נראתה ונשמעה כמו דינוזאור מימי מפא"י ההיסטורית. אם חיליק בר ואיתן כבל התמוגגו ממנה, הם היו די לבד.

נכון שגם כשמפלגת העבודה הקרינה נעורים והתחדשות לאחר המחאה החברתית, היא זכתה רק בחמישה-עשר מנדטים, ויאיר לפיד גרף את כל הקופה, ועדיין יש ערך לא רק לתוצאות הבחירות, אלא גם לדימוי שמפלגה מקרינה.

גרועה עוד יותר הרמייה העצמית שעולה ממאמרו של עוזי ברעם, שעוסק בכלל במערכה שמנהל נתניהו לסילוק אנשי בל"ד מהכנסת, אבל מנסה להסביר אותה בעזרת סיפור על מה שמעולם לא קרה.

לדברי עוזי ברעם, נתניהו, שנמצא במצוקה עקב התמשכות פעולות הטרור הפלשתיני, מסית נגד אנשי בל"ד כדי להציל את מעמדו המעורער. אינני יודעת מהי הסיבה למערכה שהשיק נתניהו לסילוק חברי הכנסת של בל"ד, אבל מוטב שמפלגת העבודה לא תשלה את עצמה לשוא שמעמדו של נתניהו "תלוי על בלימה" כדברי עוזי ברעם. למרבה הצער מעמדו של נתניהו לגמרי איתן, והטרור הפלשתיני עצמו, יותר מהמערכה של נתניהו נגד אנשי בל"ד, הוא זה שמחזק את נתניהו ומרחיק את הציבור, כבר שנים, ממפלגות השמאל, שנתפסות כמנותקות מהמציאות.

מרבית הציבור הישראלי איבד את אמונו בכך שהסכם כלשהו עם הפלשתינים יביא להפסקת הטרור נגד ישראל, ומכיוון שכך, מרבית הציבור איננו מעוניין להשקיע מאמץ כלשהו בהשגת הסכם כזה. גם תכנית הצעדים החד-צדדיים של מפלגת העבודה, שאליה התייחסתי בפוסט הקודם, מבוססת על אותה תפיסה, ששלום לא יהיה בכל מקרה, ושישראל צריכה לפיכך לנקוט צעדים חד-צדדיים לשיפור המצב מבלי להתדיין עם הפלשתינים. זו גישה הרסנית שמתבססת על נבואה שמגשימה את עצמה, ולא על ניסיון אמיתי לשפר את המצב, שחייב לכלול התיחסות רצינית לפלשתינים. בכך גדעון לוי צודק – מפלגת העבודה מדברת על שתי מדינות לשני עמים, אבל במקום לדבר על כך עם העם השני, היא מדברת בעצם רק עם עצמה, וזה איננו התחום היחיד שבו מפטמת מפלגת העבודה את עצמה באשליות.

"לפני עשרה חודשים", כותב עוזי ברעם, "עמד בנימין נתניהו לפני שוקת שבורה: מפלגתו נראתה מובסת, חבריה נתקלו בעוינות למרות שדעת הקהל ימנית ברובה. נתניהו עשה כל מאמץ להציל את מעמדו ולהחזיר "הביתה" אלפי עריקים שהעדיפו את יצחק הרצוג על פניו כראש הממשלה הבא."

ברעם מספר לנו על אלפי אנשים שרצו את יצחק הרצוג כראש ממשלה, ורק בגלל ההסתה של נתניהו נגד ערבים הם הצביעו לליכוד. אבל לא היו אנשים כאלה, אלא בדימיונם של אנשי מפלגת העבודה.

נתניהו אכן הסית נגד הערבים, וזעק ששלטון הימין בסכנה, אבל האנשים שהצביעו לו עקב כך לא היו אנשים שהעדיפו את יצחק הרצוג כראש ממשלה, אלא אנשי הבית היהודי, שמהם קיבל נתניהו ארבעה מנדטים, לא רק בגלל ההסתה נגד ערבים, אלא גם בגלל הזעם בקרב אנשי עדות המזרח, שחשו מושפלים מפרשת אלי אוחנה ומהגזענות כלפי מזרחיים בציונות הדתית. מנדטים נוספים קיבל נתניהו מש"ס המפוצלת, וממאוכזבי יאיר לפיד. אלה היו האנשים שההסתה נגד ערבים השפיעה עליהם, וגרמה להם להצביע לנתניהו במקום לנפתלי בנט, במקום לאריה דרעי – או לאלי ישי, ובמקום ליאיר לפיד. נתניהו לא קיבל שום קולות מאנשים שרצו להצביע ליצחק הרצוג, ויצחק הרצוג לא יכול לגייס יותר קולות מאלה שגייס בבחירות האלה, וגם קולות אלה הגיעו בחלקם רק בזכות משאלת הלב של אנשי שמאל ומרכז להחליף את נתניהו, דבר שכל מי שספר מנדטים בפיכחון הבין שהוא בלתי אפשרי.

זה לא אומר שהדברים יהיו כך לנצח. דברים משתנים בכל מקום, בארצות-הברית רץ כעת לנשיאות סוציאליסט יהודי זקן ומצליח לא רע. אולי בעוד עשר שנים, ואולי אפילו קודם, משהו כזה יקרה גם אצלנו. שינויים קורים לרוב בהפתעה. אבל כדי שזה יקרה מפלגת העבודה צריכה מנהיגות אחרת, ובעיקר היא צריכה להפסיק לספר לעצמה כזבים. סיפורים על פוטנציאל הקולות כביכול של יצחק הרצוג שרק ההסתה של נתניהו גרמה להם להצביע ליכוד, לא יביאו למפלגת העבודה מצביעים חדשים, גם לא נסיונות להמציא דברים שלא היו, ולהתמכר לרמייה עצמית ולאשליה.  

ומדוע נתניהו יוצא כעת במערכה לסילוק אנשי בל"ד? דוקא עכשיו, ולא למשל במבצע "צוק איתן", כשנסעו בעיצומה של המלחמה להיפגש בקטאר עם מנהיגם עזמי בישארה והתראיינו בזכות החמאס לתחנת אל-ג'זירה, או כשעלו להר הבית וניסו לחולל מהומות, או בהזדמנויות אחרות שאנשי בל"ד מספקים בשפע? אולי כי הוא רוצה לשכנע את אביגדור ליברמן להצטרף לממשלתו, אולי כי הוא רוצה לפייס את אנשי הבית היהודי שסולקו מבתים בחברון, אולי כי הוא משוכנע, כמו רבים אחרים, שאנשי בל"ד מלבים בכוונה את גל הטרור, ואולי פשוט נמאס לו, כמו להרבה ישראלים אחרים, יהודים וגם ערבים, מכל מעשיהם ודיבוריהם? הכל יכול להיות. בכל מקרה, כל עוד הטרור הפלשתיני נמשך, סיכוייו של נתניהו להמשיך לנצח גדלים.

חד צדדיות היא זלזול והשפלה וכוחנות

אני מצביעה למפלגת העבודה כי היא הכי פחות רחוקה מדיעותי ואני רואה בה את המפלגה היחידה שיכולה להוביל התנגדות משמעותית לשלטון הימין. אינני חברת מפלגה, וזה עומד אולי לחובתי, כי אני מוותרת מראש על האפשרות להשפיע יותר על ההחלטות הפנימיות במפלגה הזאת, אבל בכל זאת אביע את דעתי השלילית על ההחלטות שהתקבלו בועידת המפלגה לאמץ צעדים חד-צדדיים כלפי הפלשתינים. נקיטת צעדים חד-צדדיים הוצעה על ידי יצחק הרצוג וזכתה לתמיכתם של חברי הכנסת איתן כבל ועומר בר-לב, שכפי שהבנתי מהדיווח ב"הארץ", האחרון היה בין מעצבי התכנית. הרצוג זכה גם ביום ג' האחרון (2.2.16) למאמר תמיכה ב"הארץ" של הפרופסור רב-ההשפעה שלמה אבינרי, שהוסיף הצעות משלו, ביניהן סגירת הגבול עם עזה, תוך העברת האחריות ליחסים בין ישראל ועזה לאיחוד האירופי, אם הבנתי נכונה את הצעתו. בנוסף לכך הציע הפרופסור הסדרי פינוי ופיצוי למתנחלים והתחייבות להסרת המאחזים הלא חוקיים. שתי ההצעות האחרונות היו תמיד מקובלות על מפלגת העבודה ואין בהן חידוש. ההצעה לסגור לחלוטין את הגבול בין ישראל לעזה היא הצעה שמשקפת את בעייתיות תפיסתו של שלמה אבינרי: עקרונית הוא צודק, עזה איננה חלק מישראל וכמוה כמדינה זרה, ולו היו שם עדיין ישובים ישראלים וחיילים ישראלים היו נאלצים להגן עליהם, היה הדבר גורם לאבידות רבות בנפש, הרבה יותר מן האבידות שגרמו הטילים של החמאס לישראל. הבעיה שעקרונות אינם הכל. יש גם מציאות שלא תמיד אפשר לדחוס לסד העקרון. עזה היא חבל ארץ צפוף ועני שנמצא בהתכתשות, בעיקר באשמת החמאס השולט בה, גם עם ישראל וגם עם מצרים, ובלי סיוע משתי המדינות האלה, שני מיליון או יותר תושבי עזה אינם יכולים להתקיים. עזה נזקקת לאספקת חשמל מישראל, לאספקת מוצרים רבים מישראל, חולי הסרטן בעזה נזקקים לטיפולים בישראל, לדבר על גבול סגור בין ישראל לעזה פירושו לדון רבים מתושבי עזה למות. זהו צעד לא אנושי.

וחוסר האנושיות הזה נכון לגבי כל תפיסת החד-צדדיות, ובפרט כשמצדיקים אותה בנימוקים שמביא הפרופסור אבינרי: העובדה שאהוד ברק ואהוד אולמרט לא הצליחו להגיע להסכמה עם הפלשתינים למרות שהציעו הצעות נדיבות יותר מנתניהו, והקושי לטפל במתנחלים. למעשה אומר הפרופסור אבינרי שצריך לנקוט צעדים חד-צדדיים כדי לא להתמודד לא עם דרישות הרשות הפלשתינית, ולא עם דרישות המתנחלים, מפני שזה קשה ומפני שעד עכשיו לא הצליחו בכך. למעשה מאמצים גם יצחק הרצוג וגם הפרופסור אבינרי את תפיסת הימין שאין עם מי לדבר. זו תפיסה מאד מתנשאת ומסוכנת, שמזכירה את התנהגות הגברים שמנסים לכפות על רעייתם גט מבלי להתדיין עמה ומבלי להתחשב בדרישותיה, מפני שהם יכולים, או שלא לתת לה גט כלל ולבנות לעצמם חיים חדשים עם אשה אחרת ללא מתן גט לרעייתם, מפני שהם יכולים. כל מי שמנצל את כוחו העדיף כדי לכפות צעדים חד-צדדיים פוגעניים ומפלים על זולתו מאשים את קורבנו וטוען שלא היתה לו ברירה אחרת, אבל תמיד יש ברירה: במקום להתנהג בזלזול, בכוחנות ובתוקפנות כלפי הזולת ולהשפיל אותו ללא הרף, אפשר להתנהג לזולת בכבוד, ובמקום להכתיב הצעות משפילות שהצד השני איננו יכול בשום אופן לקבל, צריך להקשיב לצד השני ולשאול אותו מה הוא מציע, ואז לנסות למצוא פשרה בין צורכי ודרישות שני הצדדים. מי שפוסל התדיינות עם הצד השני והקשבה להצעותיו, גם אלה שקשה לכאורה לקבל, מעביר מסר של זלזול וכוחנות כלפי הצד השני שגורמים לתחושת השפלה קשה, ולתחושת ההשפלה הזו יש תמיד תוצאות קשות מאד, כי היא מכניסה למערכת היחסים הקשה ממילא תחושות עזות כל כך של השפלה ועלבון, שמונעות התדיינות עניינית, ומונעות את האפשרות להשתמש בצעדים שננקטים ככלי להשגת מטרותינו שלנו. אולי הצעדים החד-צדדיים שישראל נקטה בנסיגה מלבנון ובהתנתקות מעזה הביאו למצב טוב יותר מהמצב הקודם, אבל הן נכשלו לחלוטין בהשגת מטרתה האמיתית של ישראל, שהיא לחיות בשקט וללא מלחמות. לעולם לא נוכל לדעת זאת, אבל בהחלט יכול להיות, שאילו התדיינו עם ממשלת לבנון וגם עם החיזבאללה על תנאי הנסיגה מלבנון, יכולנו להנהיג הסדרים שהיו מונעים חטיפות חיילים ואת מלחמת לבנון השנייה, והיינו נסוגים בצורה מכובדת יותר, ולא באופן שעודד את פריצת האינתיפאדה השנייה. ובהחלט יכול להיות שאילו יצאנו מעזה בהסכם עם החמאס, שהסירוב להתדיין איתו הוא הדבר המטופש ביותר – הרי התדיינו עם החמאס על שיחרור גלעד שליט ושיחרור מחבליו בתמורה – היינו יכולים להשיג לפחות הפסקת אש עמידה יותר. במקום זאת אנחנו מעדיפים לומר, לצערי גם מפלגת העבודה, שאין עם מי לדבר, ולהעביר מסר של השפלה ועלבון, שרק מעכיר את היחסים יותר ויותר ומעניק לאויבינו תחושה שרק הרג ורצח של ישראלים ישיבו להם את הגאוה.

והאם באמת אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר? אני חולקת על כך. שני העניינים הקשים ביותר לפיתרון הם ההתנחלויות הישראליות בגדה שהפלשתינים דורשים את פינוין המוחלט, והדרישה הפלשתינית להכרה בזכות השיבה, שישראל מסרבת לדון בה בכל מחיר. זו טעות. צריך להכיר בעוול שנגרם לפלשתינים מהקמת מדינת ישראל ובזכות השיבה שביצועה יהיה מותנה: ישראל צריכה להסכים לקלוט פליטים פלשתינים כמספר המתנחלים שיישארו להתגורר בשטח הרשות הפלשתינית, תוך כדי שהם מתחייבים לכבד את חוקיה ומוסדותיה של הרשות הפלשתינית. התגובה המיידית המקובלת בישראל להצעה כזו היא שהכרה בזכות השיבה תביא לחורבן מדינת ישראל. אני חולקת על כך בכל תוקף. אפילו תוספת של חצי מיליון פלשתינים למדינת ישראל לא תפגע בקיומה של המדינה היהודית, שיש בה אוכלוסיה יהודית גדולה וחזקה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. ממילא יש כל הזמן הסתננות של פלשתינים למדינת ישראל והיא איננה פוגעת באופיה הנוכחי של המדינה. עדיף למסד אותה ולהפוך אותה לחלק מן ההסדר. אני מאמינה שאם ישראל תכיר במדינה פלשתינית ובזכות השיבה, בכפוף לקביעת מכסות מוסכמות לשיבת פלשתינים לשטח ישראל, אפשר יהיה לשכנע את הרשות הפלשתינית להסכים להישארות רבים מהמתנחלים בשטחה. בכל מקרה עוד לא ניסינו את הגישה הזאת, וצריך לנסות אותה.

וגם אם זה לא יצליח ולא ייצא מזה כלום, לא צריך להפנות את הגב ברוגז ולעשות צעדים חד-צדדיים, אלא צריך לחשוב מחדש ולהתדיין עם הפלשתינים על הצעה אחרת.

וראו גם את מאמרה של יהודית אופנהיימר בסוגיית החד-צדדיות בירושלים.

אריאל זילבר

הזמר הישראלי שאני הכי אוהבת זה אריאל זילבר. הרבה פעמים כשאני עצובה אני שומעת את אני שוכב לי על הגב או את ברוש וזה תמיד מנחם ומשמח אותי. ברוש זה שיר על הישרדות, על לעמוד זקוף מול כל אלה שתמיד מנסים לכופף אותך, ולפעמים גם מצליחים, אבל הברוש שמתכופף מזדקף מיד בחזרה. זה שיר שנותן כוח. והמנגינה שאריאל זילבר כתב למלים של אהוד מנור היא יפה כל כך שאי אפשר לתאר במלים. היא מתחילה באמצע כמו שהשיר מתחיל באמצע, עם ו' החיבור, ומבינים שקרה משהו קודם, אבל לא רוצים לדבר עליו, רק על המראה של הברוש ומה שאפשר ללמוד מהברוש שלא נשבר, אפילו שהוא לבדו. ואדם תמיד מרגיש לבד כשהוא צריך להתמודד ולא להישבר. הרבה פעמים אדם מרגיש לבד מפני שככה הוא מרגיש ולפעמים מפני שזאת פשוט המציאות.

אני שוכב לי על הגב זה שיר יותר מצחיק ושמח, זה שיר של יענקל'ה רוטבליט האלמותי שכתוב בהמון אירוניה, וזה לא מפריע לו להיות שיר מנחם שחוגג את החיים, עם מנגינה יפהפיה של גדעון אלרן, וכשאריאל זילבר שר את השיר הוא נהיה שלו, כל כך האמנתי לו שהוא שר על עצמו. אני לא יכולה להסביר בצורה הגיונית למה אני כל כך אוהבת את השיר הזה, שיש בו משפט כזה "היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם". אף פעם לא מכרתי את העקרונות שלי, ושילמתי על זה מחירים די גבוהים, אבל לפעמים גם אני חושבת קצת בחיוך שלא היו לי הרבה ברירות, זה לא שמישהו רצה לקנות את העקרונות שלי בהמון כסף או אפילו בקצת כסף או בכלל. אנשים אחרים קיבלו מישרות ושכר גבוה וכיבודים, ואני נשארתי עם העקרונות שלי שאף אחד ממילא לא רצה ולא רוצה לשלם עליהם גרוש, ואיזו ברירה כבר היתה לי. לפעמים שואלים אנשים בתכניות ראיונות מה ההחמצה שלך, ואני לא הייתי יודעת לענות על שאלה כזאת. אני לא חושבת שאי פעם החמצתי משהו כי אף פעם לא הציעו לי משהו חוץ מלעבוד קשה בחינם או בשכר מביש ולקבל יחס מהגיהנום. לפעמים הסכמתי כי היה לי חשוב ולפעמים לא הסכמתי ולפעמים הסכמתי לזמן מה עד שנמאס לי. ולפעמים נלחמתי נורא קשה להשיג משהו שלא הצלחתי להשיג בסופו של דבר כי הוא לא היה בר-השגה או כי נגמר לי הכוח. לרוב אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה ולפעמים יותר ממה שאני יכולה ואז נגמר לי הכוח וזהו זה. לפעמים אני מסתכלת על חיים של אנשים אחרים וחושבת שהם חיים יותר קלים ויותר יפים משלי, אבל באותה נשימה אני יודעת שיכולתי לחיות רק את החיים שלי, ולא את החיים של אנשים אחרים, למרות שהם אולי יותר מוצלחים ויפים. אבל בשיר אני שוכב לי על הגב יש בכל זאת משהו ממני, לפחות מהרצון שלי להתפעל מהדברים היפים בחיים שמקבלים אותם בחינם ובלי להתאמץ, כמו הכלניות האדומות שפורחות עכשיו בעשב הירוק בעמק המצלבה, ואני רואה אותן כל יום כשאני מטיילת עם אושר, ומתפללת שלא יקרה שום דבר רע. אמרתי למישהו ששאל מה שלומי שבמדינה שלנו אם לא קורה שום דבר רע זה כבר מצוין. ביום רביעי נסעה איתי באוטובוס הביתה מהשוק אשה שחזרה ואמרה שזה נורא שבכל יום יש פיגוע, כל יום, כל יום. והשכן אמר לי שמוכרחים להתנתק, כי אם מתחברים למה שקורה אז פוחדים לצאת מהבית. אבל אני לא פוחדת ולא מתנתקת, הלכתי לעיר ולשוק, הפיגוע היה עוד לפני שהלכתי, ראיתי באינטרנט שהיה פיגוע ועוד מעט יהיו פרטים, ובשוק משה אמר ימח שמם שונאי ישראל, ימח שמם שונאי ישראל, והוא סיפר לי ששתי חיילות של משמר הגבול נפצעו, ושאלתי אם הן נפצעו קשה, והוא התקרב אלי והנמיך את הקול ואמר שאלה תמיד פגיעות קשות מאד כי הירי הוא מטווח אפס, וסיפר לי איך כשהוא היה בצבא אמרו שהחבר שלו נפצע קל, והוא איבד עין, ועל זה אמרו שהוא נפצע קל. ימח שמם שונאי ישראל אמר משה. בדרך הביתה שמענו ברדיו של האוטובוס שיש פצועה אנוש ואני ידעתי בלב שהיא כבר מתה. בבית שמעתי את אני שוכב לי על הגב וראיתי בצד קישור לרוצי שמוליק אבל פחדתי לשמוע אותו. תמיד השיר הזה זורק אותי לגיל תשע-עשרה, בדירת המורות החיילות בבית-שאן, עם הקרבין מתחת למיטה, ועל המיטה סדין שלוהט מחום הקיץ, ורוצי שמוליק קורא לך שמעביר בי צמרמורת, עדיין. אחר כך אמרו שלוחמת מג"ב הדר כהן נפטרה וראיתי באינטרנט את הפנים המתוקות שלה. רק בת תשע עשרה. איך נתנו לה למות. ושמחתי שהרגו את שלושת המחבלים, ממש שמחתי. גם שמחתי שהרגו את שני המחבלים שרצחו את שלומית קריגמן, שגם היתה כמעט ילדה. זה מה שהרגשתי מהבטן. אולי לא יפה להגיד את זה, אבל גם לאמת יש ערך, אם מדברים על עקרונות, ולרגשות של אנשים יש ערך, ולחיים של אנשים יש ערך. אני אף פעם לא אוכל לשנוא את אריאל זילבר, אפילו שהוא הזדהה עם אנשי כ"ך שאני מפחדת מהם פחד מות, ואני פוגשת אותם הרבה בלי לרצות, כי הם תמיד מסתובבים במקומות שאני מסתובבת בהם, במרכז ירושלים, שגם אותה אני אוהבת בלי גבול, למרות ואולי בגלל שהיא עיר ענייה מאד והאנשים שגרים בה ברובם אנשים עניים ופשוטים ולא מתנשאים עלי בגלל שאין לי בגדים אופנתיים או מסיבות אחרות. אני יודעת שאריאל זילבר אמר דברים נוראים שנוגדים את כל מה שאני מאמינה בו ופועלת למענו, אבל בכל זאת רציתי שהוא יקבל פרס על השירים שלו. אני לא כועסת על האנשים שהתנגדו לפרס שנתנו לו, אני מבינה את מה שהם מרגישים ומכבדת את זה, אבל אני מרגישה מאד אחרת, אני מרגישה שהחיים יותר מסובכים מכדי שאפשר יהיה לענות תשובה נחרצת על השאלה ראוי או לא ראוי, ושאני לא יכולה להתכחש למה שאני מרגישה ולמה שהשירים של אריאל זילבר בשבילי. עכשיו אני מזמזמת כל הזמן את לאן פנתה אהבתנו. כשמזדקנים אי אפשר לשיר שירים כאלה בלי לחשוב על הרבה דברים. השירים האלה של שמוליק צ'יזיק שכבר מזמן לא בחיים מעבירים בי צמרמורת. צ'יזיק היה איש יפה, מדוכא וחולה, שמת בגיל ארבעים ושתיים, לפני כמעט שלושים שנה. בשביל אנשים כמוני, שהיו צעירים בשנות השבעים, ושרו ורקדו ביטלס וקליף ריצ'רד וגם אריק איינשטיין ואריאל זילבר, בשבילנו רוצי שמוליק ושמוליק צ'יזיק ואריאל זילבר תמיד יהיו חלק מהחיים ומהנשמה, ועד היום הם בשבילי חלק ממה שיפה בחיים, ואני לא רוצה להיות כפוית-טובה בגלל שאריאל זילבר אמר דברים נוראים, אני לא רוצה ולא מסוגלת לכעוס עליו, גם אם צריך לכעוס עליו. סופסוף גם לכתוב שיר יפה או מנגינה יפה או לשיר שירים יפים להפליא זו גם סוג של אמירה, שבהכרח היא חזקה ועמידה יותר מדברים שבן אדם אומר בין השירים, ובכל מקרה לא הייתי יכולה להרגיש אחרת ממה שאני מרגישה, ואם זה לא עקבי ולא הגיוני, אני מתנצלת. אהבה זה לא דבר עקבי או הגיוני, אבל בשלב זה בחיי חשובים לי רק הרגשות האמיתיים.

הערה לקוראים בתום-לב: רובכם אולי לא שם לב, אבל חלקכם אולי כן, שמדי פעם דברים בבלוג לא עובדים, ואי אפשר לקבל עידכונים, או שמות של קוראים נמחקו, או תגיות הוקטנו, וכל מיני חבלות כאלה, שהן תוצאה של פריצות נמשכות לבלוג וחבלות מכוונות, בתקוה להקשות על אנשים לקרוא בבלוג ולהקשות על התכנים שלו להגיע לאנשים. נדמה לי שלרוב הקוראים זה לא מאד מפריע, ולאלה שכן, אני מבקשת שיבינו שזה המצב ושאני לא יכולה למנוע או לתקן את זה, יש דברים שבגוגל מונעים או מתקנים ויש דברים שלא, ורוב הקוראים מוצאים דרך לעקוף את הדברים שלא פועלים ולקרוא בכל זאת. זה לא נעים אבל לא נורא, כמו שאמר יענקל'ה בן-סירא שמת השבוע, זיכרונו לברכה.

      

הכנסיה הקתולית ומריון רייך

את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות ביקורתו של האב דוד נויהאוז ביום ששי האחרון (29.1.16) במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, על אסופת מאמרים ומסמכים על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, שערכו דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, ויצאה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. חשבתי שקצת מוזר שדוקא האב נויהאוז כותב ביקורת על חיבור אקדמי יהודי על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים. האב נויהאוז הוא יהודי שבצעירותו המיר את דתו לקתוליות ואחראי מטעם הכנסיה הקתולית על היהודים המומרים בישראל, או כפי שהכנסיה הקתולית מעדיפה לכנותו מטעמים מובנים: "הממונה מטעם הכנסיה הקתולית על הקתולים הדוברים עברית בישראל", למרות שכמו במקרה שאתאר להלן, אין מדובר בהכרח בדוברי עברית, אלא ביהודים שהמירו את דתם לנצרות. בנסיבות חייו וכהונתו, עמדתו של האב נויהאוז כלפי היהדות איננה עמדה נעימה ליהודים, בלשון המעטה, גם אם הליכותיו נעימות.

האב נויהאוז מצהיר כי יחס הכנסיה ליהודים השתנה בעשורים האחרונים כליל, מיחס של בוז ליחס של כבוד ליהודים, אך נימת הביקורת איננה מראה על כבוד רב: "מצער גם שהעורכות בחרו להשתמש בשם "ישו" לאיש מנצרת, שם שמהדהדת בו מסורת ארוכת שנים של עוינות יהודית לאיש, במקום להשתמש בשם "ישוע", הנוטע את שורשיו של זה בעם היהודי", כותב נויהאוז. הכינוי "ישוע" לישו מקובל בטקסטים בעלי אופי מיסיונרי, כמו תרגום הברית החדשה בידי פרנץ דליטש, ואצל יהודים שקיבלו עליהם את הנצרות. יש הרבה טעם רע בגינוי של העורכות המלומדות של האסופה, על כך שהשתמשו בכינוי המקובל אצל בני ברית, ולא בצורת השם המקובלת בפי מיסיונרים ומומרים. מטרתה של האסופה היא להשכיל את הקוראים היהודים, לא להטביל אותם.

ואכן הפער בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית איננו ניתן לגישור: "הדמות המרכזית בנצרות היא יהודי, ישוע מנצרת", כותב נויהאוז לקוראים היהודים. אבל על פי התפיסה הנוצרית, הדמות המרכזית בנצרות איננה יהודי, אלא אלהים שהתגלם בבשר, עטף את מהותו האלוהית בבשר ונולד מרחמה של אשה יהודיה שנותרה בבתוליה, וטבעה היהודי מעולם לא דבק בבנה האלוהי. כך רואה את הדברים האמונה הנוצרית, ומנקודת ראותה של היהדות, שרואה את האלהים כישות נפרדת לגמרי מעולם התופעות, שאין לה גוף ואין לה דמות הגוף, התפיסה הנוצרית היא חילול שם שמים.

וההבדל הבלתי נתפס הזה בין התפיסה היהודית, הרואה בישו אדם בן תמותה, לבין התפיסה הנוצרית הרואה בו את אלהים שהתגלם בבשר, היא גם זו שאיפשרה לכנסיה הקתולית את מה שהאב נויהאוז רואה כחלק מהמהפכה, ואני רואה כתרגיל יחצני, שנועד בעיקר לפטור את הכנסיה מאשמת הפצתה של שנאת היהודים, שנקשרה כעת ללא התר ברצח ששה מיליון יהודים בשואה: הטקסט – הקצרצר - המכונה nostra aetate שהוא חלק מהחלטות ועידת הותיקן השנייה בראשית שנות הששים, שלפיו רק היהודים שחיו בימיו של ישו אחראים לצליבתו, ולא היהודים בכל הזמנים, למרות אותו משפט נורא "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי פרק 27 פסוק 25), ששמה הברית החדשה בפי היהודים, כדי לפטור את רומא מאשמת הצליבה, ופסוק זה מופיע בבשורה של מתי בלבד ואיננו מופיע בבשורות האחרות, ולעניות דעתי נוסף לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הרומית, ונוצר צורך פוליטי לפטור את האימפריה הרומית מאשמת הצליבה ולהעבירה אל היהודים. האזנתי פעם בתדהמה לדיפלומט ישראלי נלהב, שרצה להפיץ את הnostra aetate בכל מקום, ולא הבין שההחלטה הזו איננה אומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לצליבתו של האיש ישו, האדם בן-התמותה ישו, כפי שהינו בעיני היהודים, אלא משמעותה היא שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים, כי ישו איננו אדם אלא אלהים שהתגלם בבשר, ושמר על כמה תכונות אנושיות, כמו היכולת לחוש כאב ויסורים, אבל נותר אלהים שקם אחרי מותו לתחייה. והדיפלומט הישראלי הנלהב רצה שממשלת ישראל תפיץ בעולם החלטה שאומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים. ואכן הקתולים החכמים הקפידו שלא להשתמש בטקסט הזה במלה אלהים ולהשאיר אותו בלתי מובן ליהודים, שקיוו לקבל אחרי אלפיים שנות רדיפות, ובפרט אחרי השואה, זיכוי מרצח אלהים. לשוא. היהודים מתוארים בברית החדשה כמי שמבקשים את נפשו של ישו על לא עוול בכפו ומוסרים אותו לנציב הרומי שיצלבנו. וישו בתפיסה הנוצרית הוא אלהים, והיהודים בתפיסה הנוצרית הם רוצחי האלהים. האשמת היהודים ברצח אלהים היא חלק בלתי נפרד מן הדוגמה הנוצרית, היא בלב כתבי הקודש הנוצריים, בלב האמונה הנוצרית, ואי אפשר לשנות אותה.

להחלטה הזו רומזת כותרת הספר "בעת הזאת", שאף היא איננה נושאת חן בעיני האב נויהאוז. nostra aetate  פירושו "בזמננו", הוא כותב, כאילו מדובר בתרגום לא מדויק. אבל מן הסתם לא נעם לו הרמז לדברי מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו", שבכך רומז השם העברי הטעון גם לתקופת השואה וגם לשתיקה, נקודה רגישה מבחינתה של הכנסיה הקתולית. בכלל רוצה האב נויהאוז שמה שהוא מכנה מהפכה ביחס הכנסיה ליהודים, יישפט בהקשר רחב יותר של העידן המודרני. אבל לדידם של היהודים השואה מספקת הקשר רחב דיו, ובכל מקרה זהו נושא הספר.

לפי נויהאוז הבעיה העיקרית היא בכלל יחס הבוז של היהודים בישראל לנוצרים, כי הכנסיה הקתולית היא כבר כל כך נהדרת ביחסה ליהודים, ורק היהודים עודם מתנהגים לנוצרים שלא כראוי. צר לי מאד על אלימות של יהודים כלפי נוצרים, על כנסיות שמחוללות לנגד עינינו ועל אנשי דת נוצריים שמותקפים בביריונות. ובכל זאת הנימה הזו, שאנחנו הקתולים השתנינו לגמרי לטובה, ואילו אתם, היהודים הרעים, צריכים להשתנות כמונו, מקוממת. מדינת ישראל ותושביה מחויבים להגן על הקהילות הנוצריות ואסור להם בשום אופן לפגוע בנוצרים ובפולחניהם, מהסיבה הפשוטה שאסור לפגוע באנשים ובאמונתם, ומי שעושה זאת איננו עובר רק על החוק אלא גם על כללי מוסר בסיסיים ביחסים בין בני אדם. אבל להשתמש בכך כדי לפאר את הכנסיה שרודפת וטובחת יהודים אלפיים שנה, שבפסחא מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד מסרו היהודים את אלהים להיצלב ובחג המולד מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד טבח המלך היהודי הורדוס את פעוטות בית לחם, כנסיה שכל תרבותה, אמנותה, ספרותה, המוסיקה שלה, כולן רוויות בשנאת יהודים אינסופית שאי אפשר לנקות אותה כי היא כה מושרשת ומעוגנת בתרבות, מתבקש שתהיה יותר צנועה, הן בחלוקת שבחים לעצמה, הן בהטפות המוסר שלה ליהודים.

וכל זה הזכיר לי את ההקשר שבו התוודעתי לאב נויהאוז ופניתי אליו, תחילה בטלפון ואחר כך לבקשתו בדוא"ל, וזה היה לפני זמן רב, אך כפי שציפיתי לא זכיתי לתשובה. אני אפילו מבינה מדוע. ביקשתי לעיין בעזבונה של מריון רייך המנוחה ששמור ב"נציגות יעקב הצדיק" שהוא עומד בראשה, ומריון רייך היתה אחותה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, וכל זה התרחש עוד בעיצומו של המשפט על עזבון מכס ברוד, שעדיין, למרות הפסיקה בשתי ערכאות, לא הגיע לספרייה הלאומית, בירושלים ואינני יודעת מה קורה בנידון. אבל ענייני במריון רייך נבע מסיבות אחרות.

בעת תחקיר שערכתי עבור הספריה הלאומית לצורך תביעתה להעביר לרשותה את עזבון מכס ברוד על פי צוואתו, מצאתי בגנזך המדינה תיק של משרד החוץ שהתייחס לביקורו של מכס ברוד בפראג בחודש יוני 1964, לרגל פתיחת תערוכה מוקדשת לקפקא. משרד החוץ גילה עניין רב בביקור. וכך כתב למחלקת מזרח-אירופה יהודה נשיא, שכיהן באותה עת כציר בפראג, ביום ה-15 במרס 1964:

"בפגישה עם המנכ"ל בוינה לפני שבועיים שמעתי ממנו כי הסופר מכס ברוד עומד לבקר בפראג בעתיד הקרוב ע"פ הזמנה מאת אגודת הסופרים הצ'כיים וכנראה לרגל אירוע העומד לחול השנה לזכר פרנץ קאפקא. אולי יהיה זה לרגל יום השנה ה-40 לפטירת הסופר. המנכ"ל השמיע לי שיהיה רצוי מאד לעמוד לימינו של מר ברוד ולסייעו בעצה כשיהיה כאן וכשיתבקש מסתמא להשמיע דברים על פרנץ קאפקא ואולי גם על נושא אחר שיגלגלו לפניו מארחיו.

שמעתי בינתיים על הביקור הצפוי הזה גם משני מקורות מקומיים. מעניין לפרש אחד מהם, והוא – אחות מזכירתו של מכס ברוד. המעניין הוא, שהאחות הזאת קבלה לפני חודשים אחדים היתר יציאה מכאן לשם עליה לישראל, וזאת תוך גילוי מיוחד של רצון טוב מצד השלטונות ותוך הצעה מצדם, שאם רצונה בכך תוכל לקיים בידה את אזרחותה הצ'כית – דבר שהוא ההיפך מן הנהוג לגבי מהגרים. נמסר לי ע"י האחות, שהיתר זה ניתן לה לאחר שמכס ברוד פעל למענה אצל הממונה הצ'כי בישראל. יתכן איפוא שכאן ננקט ע"י הצ'כים צעד מיוחד המכוון לקנות את לבו של מכס ברוד, אולי לצורך נוכחותו באירוע הספרותי העתיד לבוא בפראג.

אני מניח שאקבל מכם הנחיות מפורשות בקשר לביקור בבוא העת. בוודאי ברור לכם, שאת המשאלה שהשמיעני המנכ"ל אוכל למלא רק אם מכס ברוד מצדו ירצה בכך ויקפיד לקיים מגע אתי. חזקה על מארחיו, ועל מי שעינו פקוחה עליהם, שישתדלו לטשטש את הרקע הישראלי של האורח, ולכן אפשר שלי לא תהיה הגישה אליו ואל האירוע שישתתף בו כל כך קלה.

דרך אגב, עלייתה של האחות הנ"ל עוד אינה מובטחת, ודוקא מצדנו. המקרה אינו פשוט ואנו מתכתבים עליו עם המחלקה הקונסולרית.

בברכה,

יהודה נשיא.   

מדיווח נוסף של יהודה נשיא מיום ה-24 ביוני 1964, התברר כי הביקור נחל הצלחה רבה, וברוד זכה לכבוד רב שמעט ממנו נפל גם בחלקו של הציר הישראלי. בפתיחת התערוכה נשא ברוד נאום מעניין על מקורותיו היהודיים של קפקא שהבאתי כבר את תרגומו כאן. התקשרתי ליהודה נשיא הקשיש וביקשתי לשוחח עמו על ביקורו זה של מכס ברוד, וקיויתי לשאול גם על אחותה של אסתר הופה. הוא ענה לי בקול רפה וביקש שאתקשר בשבוע הבא כי אינו בקו הבריאות. בשבוע הבא הזדעזעתי לראות מודעת אבל על מותו.

עניינו של משרד החוץ בהצלחת ביקורו של מכס ברוד ובשיפור היחסים עם צ'כיה והגוש המזרחי הניע כנראה את גלגלי הבירוקרטיה, וביום ה-26 באפריל 1964, כותב מכס ברוד לידידו המשורר ש. שלום, כי ביום ה-25 במאי תגיע לישראל מפראג אחותה של אסתר הופה "כעולה חדשה בארץ", ולדבריו "ההתרגשות תהיה רבה, כי המשפחה היתה מפורדת מזה 25 שנה. ביום זה של פגישה מחדש יידחה כל אירוע אחר."

שמה של האחות נודע לי רק שנה לאחר מכן, מצוואה מוקדמת של אסתר הופה שנמצאה באחת מכספותיה, שבה הורישה כסף לאחותה מריון רייך, אם תמות אחריה. אבל מריון רייך נפטרה שנים רבות לפניה בשנת 1977, לאחר שחיתה בירושלים שלוש-עשרה שנים, והיתה פעילה בקרב יהודים מומרים, ואף הורישה את כספה לקהילה זו, שפועלת במסגרת "נציגות יעקב הצדיק" של הכנסיה הקתולית, שקודם לכן לא ידעתי על קיומה. מריון רייך נקברה, לדברי האב נויהאוז על פי בקשת הפטריארכיה הלטינית, במנזר אחיות ציון בעין כרם. מנזר אחיות ציון הוקם אף הוא על ידי יהודי מומר, אלפונס רטיסבון, שהקים גם את מנזר רטיסבון. נציגות הכנסיה הקתולית בירושלים איננה מסתירה את חיבתה ליהודים מומרים, והמסר הזה דוקא איננו מצביע על מהפכה ביחסה ליהודים.

העניין שלי במריון רייך התעורר תחילה עקב קשריה עם מכס ברוד, שתהיתי על יחסו אליה, אך גם תולדות חייה ונסיבות התנצרותה עוררו את סקרנותי. האם התנצרה בתקופת השואה, כדי להציל את חייה, או בנסיבות אחרות? האם כמו הרבה יהודים אחרים, הסתתרה בימי המלחמה במנזר, וכך התחברה לדת הקתולית, ואם לא, איך בכלל שרדה את המלחמה בצ'כיה? אלו חיים היו לה תחת המשטר הקומוניסטי, והאם רצתה לעלות לארץ כדי להתאחד עם משפחתה, או אולי סבלה מהמשטר? מה גרם לה לבוא לארץ כנוצריה, ולחיות לא ליד אחותה בתל-אביב, אלא דוקא בקהילה קתולית בירושלים? האם בחרה בכך או נדחקה לכך, משום שהתקשתה למצוא את מקומה בחברה היהודית בישראל? אני מתקשה להאמין שיתאפשר לי לעיין בעזבונה ואולי למצוא שם תשובות לשאלות אלו, אבל אולי יתעניין מישהו מהקוראים בגורלה ואולי יצליח בכך יותר ממני.