לא כל כך גרועה

לכאורה הויכוח על כניסת מפלגת העבודה לממשלה, כן או לא, צריך מאד לעניין אותי. אני אפילו מנסה להתעניין בו, אני קוראת מה שכותבים עליו, מקשיבה לדיונים בטלויזיה. כששלי יחימוביץ' דיברה על ההתבזות של הרצוג הרגשתי שהיא כמעט הולכת לבכות ודי נחמץ לי הלב, כי אני תמיד תמכתי בשלי יחימוביץ', וגם עכשיו הייתי מעדיפה שהיא תעמוד בראש מפלגת העבודה ותנהיג אותה כאופוזיציה לוחמת לנתניהו, ואני מניחה שבשורש הרצון של הרצוג להיכנס לממשלה, כמו בברית המשונה שלו עם ציפי לבני שהרגיזה אותי מאד, עומד במידה רבה הרצון לערער את יכולתה של יחימוביץ' לפגוע במעמדו ואולי אפילו להדיחו מראשות המפלגה, למרות שאינני בטוחה שהיתה מצליחה בכך, כי להרצוג יש הרבה תמיכה וכסף, אבל ביני לביני אני חייבת להודות שממש לא אכפת לי. לא אכפת לי אם העבודה תצטרף לממשלה או תישאר באופוזיציה והרצוג ימשיך להעליב ערבים ולכפור באפשרות של פיתרון מדיני ולהציע הפרדה חד-צדדית, כולן התנהגויות והצעות מחפירות שאינני יכולה להסכים להן. בעצם לא אכפת לי מה מפלגת העבודה תעשה כי אני כבר ממילא מיואשת ממנה, למרות שכנראה אמשיך להצביע לה בהעדר אופציה אחרת מלהיבה יותר. אני עדיין מתפלאת על הצלחתו של יאיר לפיד, לפחות בסקרים, ואני עדיין בהלם מתשעה-עשר המנדטים שקיבל בקדנציה הקודמת, יותר ממפלגת העבודה, ומכך שכעת מנבאים לו אפילו עשרים מנדטים. מדוע כל כך הרבה אנשים תומכים ביאיר לפיד? מה הם מוצאים בו? ואני אף פעם לא הייתי משונאיו, בתור מנחה בטלויזיה בהחלט חיבבתי את ההגשה הנעימה שלו, בשונה מרוב הפוליטיקאים הוא נראה אדם סימפטי. אולי זה סוד הקסם? אנשים, לפחות בישראל, פשוט רוצים פוליטיקאי נחמד, מישהו שהם יכולים גם לאהוב, מישהו שלמרות שהוא איש עשיר מאד, הוא מצליח לתת לאנשים תחושה שהוא אחד מהם? הפוליטיקה היא סוד בלתי מובן. אם חושבים על התמיכה העצומה בארצות-הברית הענקית בדונלד טראמפ, שכולו שנאה וביזוי כבוד האדם, אולי התמיכה ביאיר לפיד הסימפטי איננה משהו כל כך גרוע, אולי לתמוך במועמד שהוא בן אדם, זו גם אמירה פוליטית, ויותר מכך, יאיר לפיד הוא אזרח עם רקע לגמרי אזרחי. כל הזמן טוענים שמפלגת העבודה נכשלת בגלל שמנהיגיה אינם ביטחוניסטים, ושעם רבין ואהוד ברק, הראשון אהוב מאד, השני די מאוס, הצליחה העבודה להגיע לשלטון. אבל אולי הטענה הזו פירושה להילחם מלחמה קודמת במקום את המלחמה הנוכחית, כי ליאיר לפיד אין שום עבר ביטחוני, ובכל זאת התמיכה בו איננה נופלת בהרבה מהתמיכה בנתניהו, וגם נתניהו לחם אמנם בסיירת מטכ"ל אבל לא היה מפקד, ובכל זאת הציבור בוטח בו. אולי זאת האנגלית המשובחת, הייצוגיות, שמיטיבה עם נתניהו ולפיד, גורמת להם להיראות כאנשים שמתאימים לייצג אותנו מעבר לים. סופסוף נתניהו בנה את כל הקריירה שלו על כישרונו בייצוג ישראל בארצות-הברית. אבל נתניהו מעולם לא היה אהוב, מעולם לא היה מנהיג אהוב כמו מנחם בגין, ואילו יאיר לפיד אהוב מאד על תומכיו, ואהבה תמיד קשה להסביר. פתאם התחלתי לחשוב על משהו כמעט דימיוני, כמעט בידיוני, ששלי יחימוביץ' תעזוב את העבודה ותצטרף ל"יש עתיד". זה הרבה פחות מופרך מההצטרפות של ציפי לבני למפלגת העבודה, ופעם יחימוביץ' ולפיד היו חברים. ואולי הם עדיין חברים. זה כמובן לא מתאים לאידיאולוגיה של יחימוביץ', שהיא סוציאליסטית ודמוקרטית ולא מתאימה למפלגת בוס יחיד, כמו "יש עתיד", שאין בה שום סוציאליזם ושום דמוקרטיה, וגם האישיות שלה לא מתאימה לעבור בין מפלגות כמו ידידה-יריבה-ידידה עמיר פרץ, שהוא זיקית גמורה וכמו נתניהו עסוק בעיקר בעצמו. אבל אולי היא כמעט בכתה כשהיא דיברה על הרצון של הרצוג להצטרף לממשלה כי היא מרגישה שאם מפלגת העבודה תצטרף לממשלה לא יהיה לה יותר מה לחפש שם, זאת תהיה מפלגת ביזיון גמורה, מרמס רגל לימין הלאומני, והייתי צריכה בעצמי להיות מדוכאת מזה, אבל איכשהו כבר לא כל כך אכפת לי. אני בעיקר מוטרדת מהאפשרות שדונלנד טראמפ ייבחר לנשיא ארצות-הברית ויסיג את מעמד הנשים מאה שנים אחורה, כי כל מערכת הבחירות שלו מבוססת על ביזוי והשפלת נשים ועל המוטיבים הכי נפוצים בשיח השפלת הנשים שרווח כל כך בכל מקום בעולם ובוודאי בארצנו, שבה יש שילוב מושלם של דעות קדומות וגסות-רוח אינסופית שדוחפות את הנשים מטה מטה, ואם טראמפ ייבחר זו תהיה מגמה עולמית, ביזוי הנשים עד עפר בכל פעם שהן תאיימנה על השאיפה הגברית לכוח, וגם זה לזכותו של יאיר לפיד, שהוא ג'נטלמן, גם כלפי גברים וגם כלפי נשים. כנראה לא הייתי חושבת על כל זה אם לא הייתי מוטרדת כל כך מהצלחתו הבלתי ניתנת לעצירה של דונלד טראמפ, שרק התפילה שלא יגיע לבית הלבן עוד נותנת לי תקוה, אבל כמובן שאין לי ביטחון בכך. אני מסתכלת יומיום על פרצופה המכוער של ארצות-הברית כפי שהוא מתגלה במערכת הבחירות הנוראה הזו, ואני חושבת לעצמי שאולי ישראל לא כל כך גרועה, ושאולי עוד יקרה לנו משהו טוב.    

השוואה לצורך התבדלות

שרה מגידור, רעייתו של הפרופ' למתמטיקה מנחם מגידור, האיש שלפני כחמש-עשרה שנה, כשכיהן כדיקן האוניברסיטה העברית, הודיע לכתבי הטלויזיה שמי שאיננו עובד אוניברסיטה ואיננו סטודנט אין לו מה לחפש באוניברסיטה על הר הצופים, ושהאוניברסיטה היא שטח פרטי סגור לאזרחי ישראל, אבל כולם ידעו שאזרחים יהודים יכולים לקבל אישור כניסה לאוניברסיטה עם הצגת תעודת זהות, ואילו מאזרחים ערבים מונעים את הכניסה, בטענה שזהו שטח פרטי, שכנראה הפרופ' מגידור ירש אותו מאבא שלו ורשאי לעשות בו כרצונו, וכדי שיהיה ברור מהי מטרת איסור הכניסה הפרופ' מגידור גם הורה לסניף הבנק שבתוך שטח האוניברסיטה להעביר את כל לקוחותיו הערבים לסניף בנק אחר, וכך העביר הבנק את כל לקוחותיו הערבים – אזרחי ישראל, תושבי ירושלים ואחרים – לסניפו בעיר העתיקה, מבלי להודיע ללקוחות הערבים ומבלי לבקש את רשותם ולשאול לאן הם מעוניינים להעביר את חשבונם אם בכלל, וכמובן שמדינת ישראל לא פעלה נגד הצעדים שנקט הפרופ' מנחם מגידור, שלטעמי הם צעדים לאומניים-גזעניים וגם ביריוניים ומפרי זכויות אדם מהמדרגה הראשונה. רק עמירה הס, בתה של ניצולת השואה ולוחמת זכויות האדם המופלאה חנה הס הזכורה לטוב, כתבה נגד המעשים המחפירים האלה, אני תמיד זוכרת לה את זה לטובה, וגם אסתר זנדברג כתבה על האוניברסיטה הסגורה, פשוטו כמשמעו, וכמה פרופסורים צדיקים הרימו את קולם והביעו התנגדות למהלך המביש, אבל הם היו במיעוט, ועיתון "הארץ" שאוהב כל כך לגנות גזענות ואפליה בכל מקום בישראל שמר על פרופיל מאד נמוך בעניין סגירת האוניברסיטה וסילוק הערבים ממנה, אולי מהסיבה שציין בפני מישהו שעבד פעם כעיתונאי ב"הארץ", ש"הארץ" לעולם לא ייצא נגד האוניברסיטה, כי אלה הלקוחות שלו, הגיוני, ואני בהתחלה ניסיתי להילחם בפרופ' מגידור וחבריו שסגרו את האוניברסיטה, אירגנתי עצומה ויצרתי קשר עם עורכת-דין באגודה לזכויות האזרח שהתאמצה מאד לפעול בנושא ולהגיש עתירה לבג"ץ, אבל גם באגודה לזכויות האזרח שלטו הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית והם עצרו אותה מלפעול בנושא, למשל הפרופסורית רות גביזון שניסיתי לדבר איתה ולבקש את תמיכתה נגד סגירת האוניברסיטה בפני האזרחים שכולם ידעו שהיא מכוונת רק נגד אזרחים ערבים וכל השאר הוא רק הסוואה, אבל הפרופ' רות גביזון ענתה לי שהיא לא מבינה למה כל אחד צריך להיכנס לאוניברסיטה, ואני מאד שמחתי לימים כשהפרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, אמר לפרופ' גביזון שלא כל אחד חייב לכהן בבית המשפט העליון, בכל אופן הרמתי ידיים מלהצליח במאבק נגד האוניברסיטה ורק אמרתי שכף רגלי לא תדרוך עוד באוניברסיטה העברית שהפכה לדידי למחנה מגידור, כך אני קוראת לה ביני לביני, ומאז אכן כף רגלי לא דרכה שם והפסקתי כל שיתוף פעולה שהוא עם מוסדות האוניברסיטה שלפנים הייתי בקשר איתם, והדבר השמח או בעצם העצוב הוא, שמאז ועד היום לא חסר לי מאומה וכנראה גם לא במיוחד לאזרחים אחרים, מה שמעיד עד כמה שוליים בעצם האוניברסיטה ואנשיה המסתגרים בתוך עצמם בחיי המדינה, וכנראה טוב שכך. בכל אופן הגברת שרה מגידור, רעייתו של הפרופ' למתמטיקה ודיקן האוניברסיטה בזמנו וסוגר האוניברסיטה בזמנו ומסלק אזרחים ערבים מהאוניברסיטה בזמנו, כתבה מכתב לעיתון "הארץ" (11.5.16, גיליון ערב יום העצמאות) שבו היא מביעה את שמחתה על ההשוואה שערך האלוף יאיר גולן בין ישראל לנאצים, כי תמונה שהיא ראתה "ביד ושם" של ביריונים נאצים הופכים דוכני יהודים וחיילים נאצים עומדים מנגד, הזכירה לה בדיוק תמונה של מתנחלים הופכים דוכנים של ערבים בחברון וחיילים יהודים עומדים מנגד, ולכן היא שמחה על ההשוואה שערך סגן הרמטכ"ל בינינו לבין הנאצים, כדי ש"אולי יחול כאן שינוי לפני שנגיע למחוזות אפלים יותר". ואני רציתי לשאול את הגברת מגידור וגם את האדון הפרופסור מגידור, אם אולי יש איזשהו קשר בין המעשים של הפרופ' מגידור שסילק במחי הוראת פיו את האזרחים הערבים – רק אלה שאינם עובדים או סטודנטים כמובן, שלדעתו זה היה לגמרי מוצדק - שאולי אפשר לראות איזשהו קשר לא מבוטל בין מעשיו של הפרופ' הנכבד מגידור לסילוק הערבים מהאוניברסיטה לבין המתנחלים שהפכו דוכנים של ערבים בחברון, שכנראה לדעת הגברת מגידור ובעלה זה לגמרי לא קשור, כי הפרופ' הנכבד מגידור סילק את הערבים מהאוניברסיטה בהבל פיו, ולא במעשה ידיו, שזה כנראה לדעת הזוג מגידור צורה הרבה יותר נעלה של התנהגות, וללא ספק הרבה יותר מחוכמת, שהרי איש מעולם לא הישווה את הגברת והאדון מגידור וחבריהם לנאצים, בגלל התקנות המתוחכמות שהנהיגו הפרופ' מגידור וחבריו לסילוק הערבים מהאוניברסיטה, לבד מערבים תלמידי האוניברסיטה ועובדי ניקיון ערבים שאותם הם נאלצו להמשיך להעסיק בתור עלה תאנה למעשיהם הגזעניים, כדי שלא יוכלו להאשים אותם באפליה לאומנית וגזענית, מה שממילא, כפי שנוכחתי לצערי, איש לא העז לעשות, אבל אני לצערה של הגברת מגידור זוכרת מי היא ומי בעלה ולא שוכחת ולא מתכוונת אי פעם לשכוח. בעצם אני גם מכירה אישית את הגברת מגידור, שבתה למדה עם בתי בכתה ובמשך תקופה מסוימת הן אפילו היו חברות וביקרו זו בביתה של זו, וכך התוודעתי אף אני לגברת שרה מגידור, ואולי משום כך מצאתי את עצמי מהלכת יחד איתה ועם חברתה ושכנתה רינה, שגם בתה למדה באותה כיתה והיתה גם כן חברה של בתי, ואפילו חברה טובה מאד, בכל אופן הלכנו יחד כשיצאנו מאסיפת הורים בתחילת כיתה ז' בגימנסיה, ממיפגש עם המחנכת שמאד מצאה חן בעיני, כי היתה צנועה וחביבה ולדעתי מורה טובה ומחנכת טובה, אבל שרה ורינה החמיצו פנים כשיצאנו מאסיפת ההורים, ושרה אמרה על המחנכת: "היא לא אינטליגנטית", ורינה ענתה כנגדה כן, זה בדיוק מה שחשבתי, ואני לא הבנתי מה פסול הן מצאו באינטליגנציה של המחנכת, אבל התעורר בי חשד עמום שהתעצם למחרת כשבהרצאתו של פרופסור מרוקאי לפילוסופיה אמר הזוג שישב לידי שהוא איננו אינטליגנטי, ואז הבנתי שאנשים חשובים כמו הזוג מגידור כבר לא אומרים מרוקאי או פרענק פארך כמו שאמרו במשפחתי כשהייתי ילדה, עכשיו הם אומרים "לא אינטליגנטי", ואומרים את זה כמובן על מרוקאים משכילים, שהם רואים בהם איום על מעמדם הפריווילגי, ובאמת אחר כך הזוג מגידור העביר את בתו לתיכון ליד האוניברסיטה, ששם כנראה יש מורים יותר אינטליגנטים מאשר בגימנסיה. גם היא, הבת, כתבה פעם מכתב לגונן על הסנוביזם של התיכון ליד האוניברסיטה, כשכתבה במוסף "הארץ" לא החמיאה למה שתואר כהתנשאות והסתגרות של בני מעמד חברתי מסוים. כשקראתי את מכתבה של הגברת שרה מגידור, שבוודאי לא עלה בדעתה אפילו לרגע שבעלה פגע בערבים לא פחות ואולי יותר מהופכי הדוכנים בחברון שהיא כל כך מתבדלת מהם, למרות שהיא עולה אפילו עליהם בצדקנותה הגזענית, חשבתי מדוע חשוב כל כך לאנשים מסוגה של הגברת מגידור להשוות את ישראל לנאצים, למשל אריאנה מלמד, שהגישה תביעת דיבה בגלל כל מיני אמירות בלתי מחמיאות שנאמרו עליה, אבל גם לא היו כל כך נוראות, וגם מתרגזת בכל פעם שבני עדות המזרח מוחים על אפלייתם ועלבונם, כי גם הוריה סבלו מצוקה בעלותם לארץ, כאילו אין הבדל בין מצוקה שכולם סבלו ממנה לבין עלבון ואפליה וביזוי שאלה דברים לגמרי אחרים והרבה יותר בלתי נסלחים, ובכל זאת לגברת המלומדת ועדינת-הנפש אריאנה מלמד, כמו לגברת מגידור, מאד חשוב להשוות את ישראל לנאצים, למרות שההשוואה הזו איננה רק אנטישמיות והכחשת השואה, אלא גם גסות-רוח ורישעות ואלימות מילולית שאין דומה לה, ובכל זאת חוג מסוים של אשכנזים בעלי בולטות מסוימת, או רצון לבולטות מסוימת, באקדמיה ובתקשורת הישראלית, כל כך נצמדים להשוואה הזאת ודבקים בה ונלחמים על הלגיטימיות שלה, ואני מרשה לעצמי לחשוב שלא השאיפה להילחם בגזענות ובלאומנות היא הגורם לדבקותם בהשוואה בין ישראל לנאצים, אלא ההיפך הגמור מכך: השאיפה העצומה לשמור על ההירארכיה הגזענית בחברה הישראלית, ועל ההתבדלות החברתית הגזענית שלהם מכל מי שאיננו בן חוגם ומעמדם, מזרחיים או דתיים או עולי רוסיה משנות התשעים ואילך, שההשוואה הזו הפכה למין צופן שלה, של ההתבדלות הזו, וגם מין אבקת כביסה שמכבסת לכאורה את כל מעשיהם הגזעניים שלהם נגד מזרחיים ונגד ערבים ונגד אחרים, כמו סגירת האוניברסיטה שהנהיג הפרופ' מגידור כדי לסלק משטחה אזרחים ערבים, או אפילו רצח המחבלים בהוראת ראש השב"כ אברהם שלום, שלימים ניסה הרוצח החנון לכבס בסרטו של דרור מורה באמצעות השוואת ישראל לנאצים, כאילו ההשוואה הזו נוגעת לכולם חוץ ממנו ובכך מטהרת אותו, למרות שאם כבר ההיפך הוא הנכון. ואולי בני עדות המזרח, ואפילו אלה מביניהם שניתלים באפליה שלא ביושר, כדי לטהר את עצמם מחטאיהם שלהם, אינם טועים לגמרי כשהם טוענים שהעיקר איננו מעשיך לגופם, אלא לאיזו עדה ולאיזה מעמד חברתי אתה משתייך, ועד כמה ההשתייכות הזו מאפשרת לך גם לחטוא וגם להתחסד.

אושר חוגג את יום העצמאות

בבוקר חשבתי שזאת שבת, שזה היום שהולכים לאן שאני מבקש, וביקשתי ללכת לגן העצמאות שאני תמיד אוהב ללכת לשם, אבל היום לא היו שם כלבים, רק אנשים ששכבו על הדשא והדשא היה מלא דברים: כוסות ריקות ושקיות וכל מיני שאריות של אוכל טעים שענת לא נתנה לי לאכול. אחר כך הלכנו לסטימצקי והיה סגור, ומה שיותר חמור שהפיצה ליד, שלפעמים קונים לי שם משולש, היתה סגורה. אז ענת ראתה את האכזבה שלי ולקחה אותי לשוק, שלשם אני מאד אוהב ללכת, כי יש שם מלא אוכל טעים, בדוכנים וגם על הרצפה, ובאמת בדיוק כשהגענו לשוק הביאו עגלה גדולה עמוסה לחמניות ובורקס, ורציתי לרחרח אותם, אבל האיש אמר לענת שתיקח אותי משם, וכבר הצטערתי כי חשבתי שלא יקנו לי בורקס, אבל קנו לי שקית של בורקס גבינה וזה היה כל כך טעים! ביקשתי כל הזמן עוד בורקס, ובסוף הם נגמרו וענת נתנה לי ללקק את השקית והייתי מאד יסודי, לא השארתי אף פירור, וענת זרקה לפח את השקית, למרות שאם זה היה תלוי בי הייתי אוכל גם את הנייר. אחר כך הלכנו הביתה ושתיתי הרבה מים ונרדמתי מיד. ענת התחילה לנקות את הסלון שאני שונא את זה, כי היא מזיזה אותי מהמקום שלי תחת השולחן, אבל יש לזה גם צד חיובי שכל הכדורים והעצמות שדחפתי מתחת למיטות ולארונות פתאם יוצאים החוצה ואפשר לשחק בהם. בכל זאת נכנסתי מתחת לשולחן ולא הסכמתי לזוז משם כי יש גבול כמה אפשר להפריע לכלב בשביל לנקות, למרות שאני די אוהב לשכב על הרצפה אחרי ששוטפים אותה והיא נהיית כזאת קרירה, במיוחד שנהיה די חם. בצהרים התחילו רעשים נוראיים שחשבתי שהגג יפול עלינו וענת ישנה כאילו כלום. כשהיא רוצה לישון שום דבר לא מפריע לה ולא אכפת לה שאני מת מפחד מכל הרעשים, אז דחפתי לה את האף לפרצוף עד שהיא התעוררה וליטפה אותי ואמרה לי לא לפחד, זה רק אוירונים ששומרים עלינו כמו ציפורים גדולות, ואז התחלתי לבכות שהיא תוציא אותי לטיול, תמיד אני צריך לבכות שהיא תוציא אותי כי תמיד היא עושה מלא דברים לפני שהיא מוציאה אותי וזה ממש מעצבן שצריך לחכות לה מלא זמן כשרוצים כבר לצאת מיד. איך שיצאנו מהבית מיד הרגשתי איזה ריח טוב של בשר ממלא את האוויר וסחבתי את ענת ישר לניות לדשא הגדול, שהיה כולו מכוסה באנשים שצולים בשר ואוכלים בשר, ואני רציתי ללכת לשם שיתנו לי גם, אבל ענת משכה אותי משם למרות שדי התעקשתי. בדרך ראינו עוד אנשים יושבים בעשב וצולים בשר ואוכלים בשר והתיישבתי על ידם והסתכלתי עליהם שיבינו שאני גם רוצה, אבל הם רק אכלו כאילו אני בכלל לא קיים ולא היה אכפת להם שיש כלב שמתגרה מהריח של הבשר וגם רעב. לא זרקו לי אפילו פירור הקמצנים. לא סתם קוראים לזה יום הקמצנות. משם הלכנו לצריף של הצופים וגם שם היו אנשים שצלו בשר ותלו את התינוקת שלהם בערסל בין העצים. רציתי לרחרח אותה קצת אבל אמא שלה באה מהר ואמרה שאני לא אתקרב לערסל. כאילו שהייתי עושה לה משהו. אני דוקא אוהב תינוקות, נעים מאד לרחרח אותם, במיוחד כשהחיתול שלהם מלא. עלינו לכיוון מאורת הארנבות ולא ראיתי שום ארנבת, אבל מתחת לעץ בין הקוצים – בכלל לא היה אכפת לי להידקר קצת – מצאתי חתיכת נקניקיה, וזה היה טעים! אז כבר לא היה אכפת לי שהקמצנים לא כיבדו אותי בכלום. בדרך הביתה כל כך התעייפתי מהחום וצנחתי על העשב היבש מתחת לעץ ולא רציתי בכלל לזוז משם, ורק ענת רצתה כל הזמן ללכת הביתה. תמיד היא רוצה ללכת הביתה כשאני עוד רוצה להישאר בחוץ, שזה הרבה יותר מעניין, וגם לפעמים מוצאים כל מיני דברים טעימים. בבית קיבלתי עוף וקוטג' עם אורז שזה טעים, אבל לא כמו בשר על האש שבימים רגילים כשאני הולך לגן סאקר זורקים לי לפעמים, במיוחד כשאני מתיישב יפה ליד האנשים ועושה פרצוף של כלב מאד מסכן ורעב. הייתי עייף והלכתי לישון, אבל מחר אני אקח את ענת לגן סאקר ולכל המקומות ואני בטוח אמצא שם מלא אוכל טעים, קציצות ונקניקיות וסטייקים ופעם אפילו מצאתי בדשא שוק שלם של תרנגולת ואכלתי הכל, העצם היתה לי הכי טעימה ומצצתי אותה בלי לעשות חשבון. תמיד משהו נופל לדשא או בין השיחים ואני מוצא ואוכל בהנאה. בשר זה מאד טעים, במיוחד כשמכינים אותו על האש ואז יש לו ריח משגע שאני יכול להריח מקילומטרים, ואני מאחל לכל האנשים בירושלים שיעשו כל יום הרבה בשר על האש ושיכבדו לי גם, לתפארת מדינת ישראל.       

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 23, 24, 25

שירי מות ילדים

שירי מות ילדים, מקבץ שני

שירי מות ילדים, מקבץ שלישי

23. כְּפִי שֶׁהִגַּשְׁתְּ לִי לְפָנִים

מֵחָזֶה פּוֹעֵם בְּחֶמְדָּה

אֶת הַיַּלְדָּה:

אֹשֶׁר מָתֹק,

כָּאן בְּחָזֶה רוֹתֵחַ מֻכֶּה יְגוֹנִים

אֶת הַיַּלְדָּה אַחֲזִיר

לָךְ כְּשִׁיר.

אָב אֻמְלָל! בְּתִקְוָה הוּא שׁוֹזֵר

לַיַּלְדָּה

בְּתִקְוָה עוֹד זֵר,

אָב אֻמְלָל! יָדוֹ תִּקְצַר

כְּשֶׁהַמָּות בִּמְּחוֹלוֹ

אֶת הַיַּלְדָּה

קָצַר.

אָמְנָם הַמָּוֶת חָגַג נִצְחוֹנוֹ

אֶת הַיַּלְדָּה לָקַח

בְּלִי שִׂים לֵב לַתְּחִנּוֹת

אֲבָל רוּחִי הַבִּלְתִּי נִדְכֵּאת

מִן הַחוֹטֵף אֶת הַיַּלְדָּה

חָטְפָה כָּעֵת.

24. כִּי לֹא לַשָּׁוְא חֲיִיתֶם חַיֵיכֶם

מַה עוֹד אֶפְשָׁר עַל אֲנָשִׁים לוֹמַר?

עַל עֵץ לֹא נָשָׂאתֶם פִּרְיֵיכֶם

לִנְּשֹׁר הִקְדַּמְתֶּם כְּמוֹ הַנִּצָּנִים

אֲבָל בְּחֵן מַשָּׁבֵי-אֲוִיר מְקוֹנְנִים

אֲשֶׁר נוֹשְׂאִים אֶתְכֶם אֶל קִבְרְכֶם

כִּי לֹא לַשָּׁוְא חַיִּיתֶם חַיֵֹיכֶם.

סְפוּנִים בְּחַיֵּינוּ עָמֹק

מוֹתְכֶם הִכָּה שֹׁרָשִים

שֶׁל צַעַר מָתֹק

וְחָבִיב

בַּלֵּב, מִמֶּנּוּ אַתֶּם מִתְרוֹמְמִים

בִּיְּמֵי אָבִיב

כְּיַעַר נִצָּנִים שֶׁל קִינוֹת אַהֲבָתְכֶם

כִּי לֹא לַשָּׁוְא חַיִּיתֶם חַיֵּיכֶם.

אֲשֶׁר נָתַן לָנו אֶת עֹנֵג צַעַרְכֶם

בִּמְּקוֹם לָשֵׂאת אֶת צַעַרְכֶם עַל חָזֵנוּ

לְבָבוֹת זָרִים יְפַעֲמוּ אֶתְכֶם

מְפֻלָּחִים בְּחֶמְלַת הָאֲנָשׁים

שֶׁתַּרְעִיד קִינָתֵנוּ

מַה עוֹד אֶפְשָׁר עַל אֲנָשִׁים לוֹמַר?

כִּי לֹא לַשָּׁוְא חַיִּיתֶם חַיֵּיכֶם.

25. אֵיזוֹ רֶגֶל גַּסָּה כָּאן בִּיְּפִי פְּרָחַי דָּרְכָה?

אֵיזוֹ אֵימָה נִסְתֶּרֶת בְּמַקְהֵלַת שִׂמְחָתִי דָּרְכָה?

בְּקִירוֹתַי הַשְּׁלֵוִים חָגְגוּ אַהֲבָה וְשִׁירָה

אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא, שַׁתְקָן, נִכְנַס בַּשַׁעַר.

הַאִם הָאֲפֵלָה סְבִיב עַצְמָה הִבִּיטָה, שֶׁכָּל הַנֵּרוֹת הִקְדִּירוּ לִבְעֹר

וּבִלְּחִישׁוֹת אֵימָה לְהַחֲריד לָאֹזֶן חָדְרָה.

הַדָּם הַמְּבֹעָת נִמְלַט חֲזָרָה לַלֵּב בְּכָל דֶּרֶךְ

וּמִכִּיסֵי הַדְּמָעוֹת גּוֹאֶה הַמַּבּוּל אֶל הָעֵינַיִם.

בְּאֵיזוֹ רְצִינוֹת נִתְפְּסָה יַד כְּבֵדָה לְמִשְׂחָק מֵיתָרִים קַלִּיל

כַּמָּה זָר הֶבֶל רוּחוֹת הַחוֹדֵר אֶל קְּנֵה הַשִׂמְחָה.

כֹּה בִּלְתִּי נִתְפַּס הַמָּוֶת פִּתְאֹם בְּאֶמְצַע מְלֹא הַחַיִּים

כְּמוֹ הַפְּרִי הָעֵירוֹם שֶׁמִתּוֹךְ הַנִּצָּן הֶעָטוּר עָלִים מוֹפִיעַ.

זֶהוּ מוֹתוֹ שֶׁל גַּרְעִין הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁהַפְּרִי הוּא גַּרְעִין הַפְּרִיחָה

מִלְכַתְחִלָּה הָיָה טָמוּן בָּה וְכָעֵת מִן הַפֶּרַח הוֹפִיעַ.

השירים במקור 

ערב יום הזיכרון תשע"ו