אין על מה לדון עם הפולנים

הפעם אין לי אלא להסכים הסכמה גמורה עם דבריו הנכוחים של יאיר לפיד: לא מנהלים משא ומתן על זיכרון השואה. הסיכום בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת פולין על הקמת וועדה משותפת ישראלית-פולנית לדיון בנוסח החוק המביש האוסר על איזכור מעורבות של פולנים ברצח היהודים בשואה הוא רעיון עיוועים, שפירושו היחיד הוא מתן לגיטימציה ישראלית לחוק שערורייתי מיסודו, שמאיים בעונש מאסר על מי שהתייחסותו לשואה איננה נוחה לפולנים. חוק כזה איננו ראוי בשום נוסח, ועונש מאסר לאדם שדיבר על השואה, אפילו אם איננו יכול להוכיח בבית משפט את דבריו – הרי רוב הפשעים שנעשו במלחמת העולם השנייה אינם מתועדים, וגם היסטוריונים נסמכים במידה רבה על עדויות של ניצולים, שבמקרים רבים הן עדויות יחידות, כי רק בודדים שרדו לספר - הוא מעשה מתועב שאסור להסכים איתו בשום צורה, והדרישה היחידה שצריכה לבוא מישראל לפולין היא לבטל לגמרי את החוק המביש הזה ולא לרכך אותו, כאילו להעניש אנשים על דיון בשואה, גם אם דבריהם אינם מדויקים, יכול להיות בכלל לגיטימי בצורה כלשהי או בנוסח כלשהו. עלתה במוחי המחשבה מה יקרה אם מישהו יאמר "מחנות ההשמדה בפולין" ודבריו יתורגמו בטעות כ"מחנות ההשמדה הפולניים". האם על כך ישליכו אותו הפולנים לכלא לשלוש שנים? הרשעות ושנאת ישראל שעומדות בבסיס החוק הזה כה ברורות וכה נוראות, שאוי לממשלת ישראל אם תתפשר עליו עם ממשלת פולין למען אינטרסים פוליטיים, ואפילו כאלה שבפני עצמם הם חשובים.

בניגוד לטענת עיתון "הארץ" במאמר המערכת שלו היום, טענת הפולנים שישראל עשתה אותו דבר איננה מתייחסת למה שמכונה "חוק הנכבה", אלא לחוק הכחשת השואה הישראלי משנת 1986 המטיל עונש של חמש שנות מאסר על פירסומים של הכחשת השואה או אהדה למעשי הנאצים, חוק שמעולם לא הורשע על פיו איש במדינת ישראל, ולו שאלו לדעתי הייתי מעדיפה שלא היה קיים, שכן הוא בעיקר מעניק כוח למכחישי שואה שתובעים דיבה את מי שמאשים אותם בהכחשת השואה, ובפועל מספר מכחישי השואה בעולם שתבעו את ההיסטוריונים שהאשימו אותם בהכחשת השואה גדול ממספר מכחישי השואה שנתבעו על הכחשת השואה, למרות שאלה כלל אינם מעטים בעולמנו. מה שמוכיח שדיונים על השואה ואפילו הכחשת השואה אינם עניין למערכת המשפט, ועדיף שגינויים של מכחישי שואה יהיה ציבורי ולא פלילי. כמובן שעיתון "הארץ" התקשה לוותר על עוד הזדמנות להשוות את ישראל לנאצים, אבל בנטייתו זו של העיתון כבר עסקתי הרבה במקומות אחרים.

בהקשר זה הועלה רעיון להפסיק את המסעות למחנות הריכוז בפולין כעונש לפולנים, וגם כדי להגן על המדריכים במסעות אלה מסכנת העמדתם לדין בפולין על פי החוק החדש – שעדיין לא נכנס לתוקף. הפסקת המסעות למחנת הריכוז בפולין היא רעיון נכון בלי קשר לחוק החדש. מסעות אלה הפכו מזמן למכרה זהב כלכלי לגורמים מסחריים שמנצלים את העניין הרב ואת העלות הזולה של מסע בפולין כדי לגלגל רווחים עצומים, כאשר הם גובים מחירים גבוהים בהרבה מהנדרש ואינם טורחים אפילו לספק לנוער המשתתף במסע אוכל כשר, ומכשילים יוזמות למסע למחנות של יום אחד ללא לינה שאיננו ממלא את כיסיהם, והיה יכול למנוע את האפליה בין ילדים שהוריהם מסוגלים לממן את המסעות לבין ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לכך, שהפכה את המסעות לפולין לגורם מסכסך ומפלה בין תלמיד לתלמיד, שלא זו מטרתה של הוראת השואה. אבל יותר מהכל: אין שום קדושה מיוחדת במחנות הריכוז. כיום הם מוזיאונים ששומרים על ממצאים פיזיים מהשואה, שלמזלנו אינם יכולים לשחזר את חוויית האימה והמוות שעברו הנספים בשואה, וטוב שכך. עדיף לקחת את הנוער ל"יד ושם" וללמדם על השואה בדרך צנועה וחכמה יותר, מבלי לצפות מהם לחוש על בשרם מה שחשו בני עמנו שנרצחו באושוויץ וטרבלינקה, שזו יומרה בלתי נסבלת ולעניות דעתי מצמררת. מה שעברו בני עמנו בשואה ניתן רק ללמוד ולזכור מתוך כבוד וענווה. את החוויה שחוו יהי רצון שלא יחווה עוד שום אדם לעולם. 

השקר היותר גרוע של פולין

אני עדיין בהלם מהחוק שאושר אתמול בפולין, ערב יום השואה הבינלאומי, שאוסר לדבר על שיתוף פעולה של הפולנים עם הנאצים ברצח היהודים או על רצח יהודים על ידי פולנים בזמן הכיבוש הנאצי, לפעמים גם ביוזמה עצמאית של פולנים ולא בהוראת שלטונות הכיבוש. הרצון לאסור על עיסוק ודיון בפשעי הפולנים בזמן הכיבוש הנאצי באיום של מאסר, מזעזע בתוקפנות ובחוסר הבושה שמאפיינים אותו. אבל הסתרת פשעיהם של פולנים בזמן השואה, והיחס המכוער מצד פולנים רבים ליהודים הנרדפים – עולה לנגד עיני מראה הנהג הפולני שסיפר לקלוד לנצמן בסרטו "שואה" כיצד סימן ליהודים האומללים בקרונות הרכבת לטרבלינקה סימן של שחיטה על צווארו – היא רק חלק מניסיון סילוף ושיכתוב מקיף בהרבה, שבאמצעותו מנסים הפולנים, לא בלי הצלחה, לא רק להסתיר פרקים אפלים בהיסטוריה שלהם, אלא הרבה יותר מכך – לנכס לעצמם את אסונם של היהודים באמצעות שיווק של מסכת שקרים שרבים, גם אנשים מלומדים בישראל, קונים ללא ביקורת וחוזרים על השקר שמפיצות ממשלות פולין כבר שנים בניסוח הבא: "במלחמה נרצחו ששה מיליון אזרחים פולנים". כל כך נשתרש השקר הנאלח הזה, שגם אצל מלומדים ועיתונאים ישראלים אני קוראת מדי פעם שבשואה נרצחו ששה מיליון יהודים ו"ששה מיליון אזרחים פולניים", שכוללים כמובן למעלה משלושה מיליון יהודים פולנים שנרצחו בשואה, ואני תוהה אם הכותבים כך מודעים לכך, שקודם כל הם סופרים פעמיים את היהודים שנרצחו בשואה, פעם כ"אזרחים פולנים" ופעם כיהודים, שזו הספירה הנכונה, כי היהודים נרצחו כיהודים, לא כ"אזרחים פולנים", שכן איבדו את זכויות האזרח וגם את זכויות האדם שלהם עם הכיבוש הנאצי, ודבר שני, שגם אם מתייחסים לרצח של כשלושה וחצי מיליון של יהודי פולין כאל "רצח אזרחים פולנים", עדיין לא נרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", והמספר הזה לא רק שהוא ממציא קטגוריה שאיננה קיימת, כי הנאצים לא רצחו אזרחים פולנים באשר הם אזרחים פולנים – הם רצחו יהודים ומסתירי יהודים והם רצחו גם קומוניסטים ומתנגדים פוליטיים – שלושה מיליון נרצחים פולנים הוא מספר מומצא שנועד להציג תמונה מסולפת, כאילו מספר הקורבנות הפולניים במלחמה זהה למספר הקורבנות היהודיים, דבר שאין לו שחר. ההערכות המבוססות יותר לגבי מספר הקורבנות הפולניים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי פולנים שנרצחו במלחמה, מאתיים אלף מתוכם במרד הפולני שפרץ כאשר הצבא האדום כבר התקרב מאד לבירה ורשה. במשך כל השנים ניסו הפולנים לטעון שבאושוויץ נרצחו ארבע וחצי מיליון איש ושלושה מיליון מתוכם היו פולנים, במטרה לטעון שמספר הפולנים שנרצחו שוה למספר היהודים שנרצחו, אבל מידע מבוסס יותר מצביע על כך שבאושוויץ נרצחו כמיליון וחצי איש, כמעט כולם יהודים. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות של הכנסייה הקתולית בפולין להציב באושוויץ צלבים ואפילו לבנות שם כנסיה, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי, שכך מנסים הפולנים וגם הכנסיה הקתולית להציג את השואה: כרצח של קדושים נוצריים באשר הם נוצרים, למרות שבפועל היתה הכנסיה הקתולית בת בריתו של המשטר הנאצי, וכרתה עמו כבר ביולי 1933 את הסכם הקונקורדט שהעניק לה חופש דת בתמורה להסכמתה בשתיקה לרצח היהודים, על ידי מי שיהיה לימים האפיפיור פיוס השנים-עשר. גם לו נרצחו בשואה שלושה מיליון פולנים, דבר שכלל איננו נכון, אי אפשר היה ליצור הקבלה בין גורל יהדות פולין שנמחתה מעל פני האדמה כמעט ללא שריד ופליט, לבין גורל הפולנים, שרבים מהם נרצחו, אבל רוב מתיהם נהרגו במלחמה, וזה שונה מאד מבית החרושת השיטתי לרצח יהודים שניהלו הנאצים על אדמת פולין. פולין לא רק אוסרת ומאיימת על מי שחושף מעורבות פולנים ברצח יהודים ובהסגרתם לנאצים, אלא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים על ידי מסכת שקרים של ניפוח מספר הפולנים שנהרגו במלחמה, לאו דוקא נרצחו, לכפול ממספרו האמיתי, וחיבורו למספר היהודים הפולנים שנרצחו ברצח יזום למטרת השמדת העם היהודי ליצירת קטגוריה מומצאת של "אזרחים פולנים" שלא היתה קיימת כלל מבחינת הנאצים, שהפרידו לחלוטין בין הפולנים לבין היהודים שנכלאו בגטאות, ואת אלה מהם שלא גוועו בגטאות מרעב ומחלות, רצחו ביריות או בתאי הגזים. הנאצים אמנם בזו לכל העמים הסלאבים, ורצחו באכזריות פולנים שהתנגדו לכיבוש הנאצי או הסתירו יהודים על כל בני משפחותיהם, אבל לא היתה להם שום תכנית ושום כוונה להשמיד את העם הפולני כפי שהתכוונו למחות את העם היהודי מעל פני האדמה, וכל ניסיון פולני ליצור הקבלה בין גורל הפולנים לגורל היהודים, ובמיוחד על ידי האמירה השקרית והמתחכמת שהנאצים "רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", במטרה לנכס לפולנים את גורל היהודים, הוא צורה שפלה במיוחד של הכחשת השואה.

ביד הלשון

יונתן גפן אמר שהוא כותב בשביל לעצבן, אז למה הוא מתלונן שמתעצבנים עליו, אם זאת המטרה? יונתן גפן די דומה לעאהד תמימי: הוא רוצה להיות גיבור אבל בלי לשלם על כך שום מחיר, ובמקרה שלו זה הרבה יותר מרגיז, מפני שעאהד תמימי היא נערה צעירה, ויונתן גפן הוא אדם מבוגר, שאמור להבין את חשיבותה של רצינות, ושל עמידה מאחורי הדברים שאתה אומר ועושה, כי יש להם חשיבות. אבל אולי מי שאומר דברים בשביל לעצבן ותו לא, לא ממש מבין את חשיבותה של רצינות, ואת משקלה של מלה. הוא לא מבין שאנה פרנק היתה קודם כל אדם פרטי, והיא היתה ילדה שנרצחה. היא לא היתה לוחמת חירות, היא לא היתה לוחמת בכלל, היא היתה ילדה שניסתה לחיות ומנעו ממנה לחיות. לאנה פרנק יש זכות שלא ישתמשו בה כמו בחפץ לכל מטרה. אם יונתן גפן רוצה להשוות את החיילים הישראלים לנאצים, שזה בעצם מה שהוא עושה כשהוא משוה את עאהד תמימי לאנה פרנק, שיגיד שהחיילים הישראלים הם כמו החיילים הנאצים, שזה כמובן מאד מגוחך להגיד כשרואים את החייל מקבל מכות מעאהד תמימי ולא מגיב, שאני חשבתי שזאת התנהגות נכונה ומאד מכובדת של חייל, כמו משמר המלכה הבריטי שאסור לחייליו להגיב ולדבר ואפילו לזוז, גם אם מתגרים בהם, ואף אחד בבריטניה לא חושב שזה סימן לחולשה, אלא לאצילות שמסמלת את גדולתה של בריטניה. בניגוד למה שאומרים הרבה פעמים, לנהל שטח כבוש זה כן אחד התפקידים של צבא, וצריך לעשות את זה בסבלנות, באיפוק ובשכל, ולכן עדיף היה להניח לעאהד תמימי לנפשה, אבל גם אם החליטו לעצור אותה, זה לא הופך אותה לאנה פרנק שמתה מרעב ומטיפוס במחנה הריכוז ברגן בלזן בעודה נערה צעירה, ושיונתן גפן יעזוב את אנה פרנק בשקט, וגם החברים שלו שיעזבו אותה בשקט. אנה פרנק היא לא הרכוש הפרטי של כל אחד שרוצה לעצבן ולהראות כמה הוא גיבור. זה לא קשור רק לזילות השואה שמאפיינת את המעגל החברתי של יונתן גפן, מתוך מחשבה שאנטישמיות היא מין צורה מתוחכמת של שמאלנות – היא ממש לא, זה גם יחס מבזה לאנשים בכלל, שבגלל שהם כבר מתים אפשר לעשות בהם לכאורה מעשים מגונים, כאילו הם מין ארגז כלים שעומד לרשות החיים, שזה קצת מזכיר לי את המעריצים של רבי נחמן שעושים כסף מלהגיד לאנשים שרבי נחמן אמר לאנשים לטוס בראש השנה לאומן, למרות שלא היו בימיו של רבי נחמן לא מטוסים ולא רכבות, רק מרכבות ואניות, ולקח אז שנה שלמה להגיע מארץ ישראל לאוקראינה ובחזרה. כשבן אדם מת יש לו זכות שיניחו לו לנפשו ולא שכל אחד יעשה ממנו קרדום לחפור בו, ואנה פרנק שלא בחרה שום דבר מהדברים שקרו לה, מגיע לה שיפסיקו כבר לעשות ממנה קרדום לחפור בו, כי היא לא דומה לשום בן אדם אחר, היא רק דומה לעצמה והחיים והמות שלה הם רק שלה. וזה נכון גם לגבי חנה סנש, למרות שהיא בחרה לצאת לשליחות לאומית לצנוח בהונגריה הנאצית וסיכנה את חייה במודע, עדיין יש לה זכות שלא יעשו ממנה קרדום לחפור בו למטרות שאף אחד לא שאל אותה אם היא מזדהה איתן או מעוניינת בהן, ומכיוון שהיא כבר מתה, כבר אי אפשר לשאול אותה, אז ראוי להניח לה ולא להשתמש בגורל הנורא שלה לכל מיני מטרות שלא שייכות. היתה בדברים של יונתן גפן זילות נוראה לא רק של השואה, אלא גם של בני אדם באשר הם, בחייהם ובמותם. וכמו שעבירה גוררת עבירה, ככה השטויות של יונתן גפן גררו את השטויות של בנו אביב גפן, שהתפאר בדוד אביו משה דיין, שהיה במקרה הטוב ביותר אישיות שנויה במחלוקת, שגם יונתן גפן וגם אביב גפן די בנו את עצמם מהשייכות למשפחת דיין ומזה שהם כביכול מבקרים אותה, אבל בה בעת תמיד שמחים לנפנף בייחוס, והצורה שבה אביב גפן ניפנף בייחוס המפוקפק הזה מול אביגדור ליברמן היתה דוחה במיוחד, גם במסר הגלוי שלה, ועוד יותר במסר הסמוי שלה: אנחנו משפחת דיין-גפן אצולת הארץ, ואנחנו תמיד נשמח להזכיר את זה כשתוקפים אותנו או מותחים עלינו ביקורת, ולכן גם אנחנו מרשים לעצמנו להשתלח יותר מאחרים, כי אנחנו אצולת הארץ ויש לנו זכויות יתר ולעולם לא נשלם את המחיר שאחרים משלמים. זה לא מסר שנעים לשמוע ממישהו. גידי גוב הוא אמנם לא ממשפחת דיין, אבל הוא חבר של האצולה וזה כמעט טוב באותה מידה, והוא יכול לנפנף בזה שהוא כמו יונתן גפן ילידי הארץ, ואילו ליברמן הוא עולה חדש, ולכן שוה פחות, שזה מה שהשתמע גם מהדברים של אביב גפן: אנחנו האצולה, ודוקא אצולה צבאית, שזה קצת מגוחך כשאתה מנפנף בשמאלנות שלך, לסמוך אותה דוקא על קרוב המשפחה הגנרל שלך, כאילו הקרבה המשפחתית לגיבור מלחמה מאצילה עליך מגבורתו. גידי גוב מנפנף בהיותו יליד הארץ, שזה מזלו הטוב וגם מזלי הטוב, שנולדנו פה ולא בגולה, ולא קראו לנו יהודים מלוכלכים, לפחות לא לפני שנסעתי לאוסטריה לעסוק במחקר ולמדתי איך זה להיות יהודי בארץ אנטישמית שבה הטובים באנשים כשאתה אומר להם שאתה יהודי הם אומרים לך שאתה בכלל לא נראה יהודי ובכל מקרה בשבילם זה ממש אותו הדבר כאילו היית סתם בן אדם. מי שנולד במדינת ישראל צריך להיות אסיר תודה על מזלו הטוב ולא להתפאר בזה, כאילו להיוולד במדינה יהודית זו תוצאה של איזו הצטיינות מצדך. ואז גידי גוב התנצל, וזה הזכיר לי את האמירה המבריקה של פרופסור שלמה בן-עמי, כשמישהו השמיע כלפיו ביטויים מאד גזעניים ואז התנצל, ופרופסור בן-עמי אמר שלא מתנצלים על השקפת עולם. הגזענות המצערת של גידי גוב, שהוא אדם שתמיד חיבבתי, כמו רוב האנשים, והייתי מאד בהלם מהדיבורים שלו נגד עולים חדשים ומבטא רוסי, כאילו זה איזה פשע להיוולד ברוסיה ולדבר במבטא רוסי, הגזענות הזאת כבר יצאה לאוויר העולם, וכמו השד מהבקבוק של אלדין כבר אי אפשר להחזיר אותה לשם, היא כבר מרחפת בזירה הציבורית כמו ענן גדול וקודר שמסרב להתפוגג, וחוץ מליברמן שיכול לספוג את העלבון ולהכות בחזרה, כי הוא אדם חזק והוא האליל של תומכי אלאור אזריה ומות לערבים, אבל חוץ ממנו יש יותר ממיליון עולים מרוסיה שסבלו מאד בתור יהודים ברוסיה ועלו לישראל כדי להרגיש שהם נמצאים במולדת בין אחיהם ובני עמם, ומבחינתם מה שגידי גוב ואביב גפן אמרו להם זה שהם תמיד יהיו זרים ולא שייכים ושווים פחות בגלל שהם נולדו ברוסיה ועלו לארץ מרוסיה ואף פעם הם לא יהיו כמו אלה שנולדו כאן. במקום לומר לאביגדור ליברמן שהדרישה שלו למנוע השמעת שירים של יונתן גפן היא לא דמוקרטית, כי היא פוגעת בחופש הביטוי, גידי גוב היה צריך להעליב יותר ממיליון יהודים שעלו לארץ מרוסיה כדי לחיות בקרב עמם וגם ככה קשה להם מאד ורבים מהם ויתרו על עיסוק במקצועם ועובדים בעבודות שלא מקצועיות שאנשים אחרים לא רוצים, וגם ככה קשה להם להרגיש שייכות, ועכשיו גידי גוב אמר להם שהם באמת לא שייכים, והוא ידע שהוא מכאיב ורצה להכאיב. ועכשיו אנחנו אמורים להגן על זכותם הדמוקרטית של יונתן גפן ואביב גפן וגידי גוב לדבר דברי הבל, הכחשת השואה וגזענות, כי אנחנו רוצים לשמור על הדמוקרטיה. כן כן. חופש הביטוי הוא מיסודות הדמוקרטיה, וצריך להגן על חופש הביטוי, כולל החופש לומר שטויות שאין דוגמתן, צריך, אבל לא תמיד מתחשק.   

גם אני מאמינה לדילן פארו

אחרי שדילן פארו, בתה של מיה פארו שטוענת מאז ילדותה, כי וודי אלן, בהיותו בן זוגה של אמה, תקף אותה מינית, פירסמה פנייה לשחקניות שעבדו עם וודי אלן לתמוך בה, כמה מהן הודיעו שהן מאמינות לה ושלא יעבדו יותר עם וודי אלן, ובתגובה הן זכו למתקפה מצד גברים, ביניהם גם עיתונאים ישראלים, שהאשימו אותן בצביעות ובעדריות, ואף טענו שטענותיה של דילן נבדקו בידי אנשי מקצוע ונידחו ולכן וודי אלן איננו פושע. לדעתי הגברים שתקפו את התומכות בדילן מבטאים בכך גם עוינות בכלל לנשים שתובעות את עלבונן, וביניהן השחקנית המחוננת מיירה סורבינו, שבעצמה גילתה רק לאחרונה כי הקשיים בקריירה שלה, לאחר זכייתה באוסקר על תפקידה בסרטו של וודי אלן "אפרודיטה הגדולה", היו תוצאה ממסע הכפשות נקמני שניהל נגדה המפיק הרווי ווינשטיין, לאחר שדחתה את חיזוריו.

אני מאמינה לדילן פארו שוודי אלן תקף אותה מינית בהיותה ילדה, לא רק מפני שדילן עקבית בהאשמותיה, ולא רק מפני שלא תמיד מאמינים למי שאומר אמת ולא תמיד מצליחים להוכיח אשמה גם כשהיא קיימת, ובמיוחד קשה לילדה קטנה להאשים מישהו מאד עשיר ומאד מפורסם שיש לו הרבה מעריצים, ושמפיץ את הטענה המיזוגינית המאד מקובלת שנשים מתנקמות בגברים שמתגרשים מהן, כאשר האמת היא לרוב הפוכה – נקמנות היא דוקא תכונה מאד גברית, כמו שמדגים המקרה של הרווי ויינשטיין, שפעל להרוס את חייה של כל אשה שסירבה לו. אבל אני מאמינה לדילן קודם כל בגלל שוודי אלן המבוגר, בעודו בן זוגה של מיה פארו, ניהל רומן בביתה עם בתה המאומצת סון-יי וצילם אותה בתנוחות אינטימיות ובהיותה בת תשע-עשרה נשא אותה לאשה. אלה עובדות מוכחות שגם אלן איננו מכחיש אותן ואיננו יכול להכחיש אותן. לכאורה אין שום הוכחה שוודי אלן החל ביחסיו האינטימיים עם סון-יי עוד בהיותה קטינה, ומי שרוצה יכול לחשוב שגבר שמסוגל לנהל רומן עם בתו החורגת בבית אמה ימתין בסבלנות עד שהבת תגיע לבגרות. אבל אני מאמינה שוודי אלן תקף מינית את שתי בנותיה של פארו עוד בהיותן קטינות. ההבדל ביניהן הוא רק שסון-יי נענתה לו ושמחה להינשא לו כשהיתה בוגרת דיה להינשא. היא עדיין נשואה לו וכנראה מרוצה ממעמדה. יש לה שתי בנות מוודי אלן, ואני מקוה בשבילן שהיא משגיחה עליהן היטב.

מעולם לא הבנתי את הקלילות שבה התייחסו אנשים לרומן שניהל וודי אלן עם בתה של מיה פארו, כשהוא מתרץ את הדברים בכך שסון-יי מעולם לא היתה בתו, כי מיה פארו אימצה אותה כשהיתה נשואה לבעלה הקודם אנדרה פרווין, כאילו יש בכך כדי לפוטרו מכל אשמה. גבר שחי בזוגיות עם אשה חייב להתייחס לילדיה כאל ילדיו, גם אם איננו אביהם הביולוגי. לאיסור על גילוי עריות יש לא רק מטרה ביולוגית, למנוע הולדת ילדים מנישואי קרובים. זהו איסור שיש לו גם משמעות חברתית ומוסרית ממדרגה ראשונה. גבר שמקיים יחסי מין עם אם ובתה, ואין זה משנה כלל שהבת מאומצת, קורע לגזרים את הרקמה העדינה שמחברת בין האם וילדיה, בינו ובין הילדים ובינו לבין בת זוגו, ומנפץ לרסיסים את התא המשפחתי שהתקיים בטרם נכנס אליו ושהיה אמור להתקיים בהרמוניה יחד איתו. חיים עם אשה שיש לה ילדים מבן-זוג קודם מחייבים את האב החורג לאחריות מיוחדת, שלא לפגוע ולא לנצל את ילדיה של בת-זוגו, ולנהוג בהם כאילו היו ילדיו לכל דבר. בוודאי ובוודאי שלא יעלה על הדעת קשר מיני בין גבר לבנותיה של בת-זוגו, גם אם אינן בנותיו הביולוגיות, וגם אם המחוקק לא נתן את דעתו על מצבים כאלה, שבהם אב חורג מקיים יחסי מין עם בנותיה של בת זוגו שאינן בנותיו הביולוגיות. לא כל דבר שמותר בחוק יכול להתקבל כמותר, ואם אין איסור חוקי על גבר לקיים יחסי מין עם בנותיה של בת זוגו שאינן בנותיו, ראוי שיהיה איסור כזה, כי מה שעשה וודי אלן נוגד באופן חמור את תקנת הציבור והופך אותו לאדם שאיננו ראוי לבוא בקהל. אם החברה קיבלה ואישרה את התנהגותו, אין בכך הוכחה אלא לכוחם העצום של גברים בחברה, שמאפשר להם לרמוס את בנות זוגם ואת ילדיהן מבלי לשלם כל מחיר חברתי על כך.

כשהרומן בין וודי אלן לסון-יי התפרסם הייתי גרושה צעירה ואם לשתי בנות צעירות, והסיפור טילטל אותי עד עמקי נפשי. אולי שמעתי גם קודם על מקרים שבהם אב חורג שוכב עם בנותיו, אבל הם קרו במקומות ובמשפחות שנדמו לי מאד רחוקות ממני. גילוי העריות של וודי אלן הפך את המחשבה על אפשרות של בן-זוג שיפגע בבנותי למשהו קרוב ואפשרי, שלא נתן לי מנוח, קשה לי לומר באיזו מידה השפיע הדבר על חיי והחלטותי כי היו הרבה גורמים נוספים, אבל את האימה שהסיפור הזה הכניס למחשבותי אני זוכרת היטב. אמנם לא הפסקתי לצפות בסרטים של וודי אלן, שאת סרטיו אני דוקא אוהבת, חלקם טפשיים אבל כמה מהם, כמו "מנהטן" ו"פשעים ועבירות קלות" הם סרטים מבריקים, והאהובים עלי ביותר, "ימי הרדיו" ו"דני רוז" הם סרטים מלאי רגש ונפלאים שאפשר לצפות בהם בהנאה שוב ושוב. אינני מעריצה שרופה ואת רוב סרטיו המרובים לא ראיתי, אבל וודי אלן שבסרטים הוא למרבה הצער אדם הרבה יותר טוב מוודי אלן שבחיים, שהוא אדם נאלח, ולכן אני מאמינה לדילן פארו, והייתי מאמינה לה גם לו הייתי האשה היחידה בעולם שמאמינה לה.

      

דברים שקוראים בעיתון הארץ

ביום שני האחרון פירסמו ב"הארץ" שיר קטן ויפה שכתבה חנה ארנדט, ומתחתיו כתבו "חנה ארנדט היא פילוסופית גרמניה". חנה ארנדט לא ראתה את עצמה מעולם כגרמניה, אלא כיהודיה. היא נולדה בגרמניה והתחנכה בה ואף כתבה את הדוקטורט שלה בגרמניה אצל הפילוסוף קרל יאספרס באוניברסיטה של היידלברג, ולפני זה למדה שנה אצל מרטין היידגר וניהלה איתו רומן, אבל כשעלו הנאצים לשלטון היא נעצרה לתקופה קצרה ונאלצה להימלט מגרמניה, ולאחר שעברה דרך כמה ארצות, ושהתה כמה שנים בפריס, היא היגרה עם בעלה השני היינריך בליכר לארצות הברית ושם לימדה וכתבה את ספריה הידועים ביותר, ביניהם "מקורות הטוטליטריות" ו"המצב האנושי". לכן מכל בחינה שהיא ראוי לכנות אותה פילוסופית יהודיה אמריקאית, ולא פילוסופית גרמניה, כפי שאין מכנים את חיים נחמן ביאליק משורר רוסי או את ש"י עגנון סופר פולני. לכאורה זה דבר של מה בכך, אבל בעיתון "הארץ" שום דבר שנכתב איננו מקרי, במיוחד לא דברים שקשורים בגרמניה, כי עיתון "הארץ", גם לפני שחלק נכבד ממניותיו נקנה בידי מו"ל גרמני ממשפחה נאצית ידועה, שמר על קשר מיוחד עם ארץ מוצאה של משפחת הבעלים, ומאז שנת 2006 הקשר הגרמני של "הארץ" הוא קשר רשמי ומוצהר, למרות שהקוראים לא תמיד מודעים לו, ולאופן שבו הוא מכתיב את תכני העיתון, עד לפרטים הקטנים ביותר. התיאור של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" תואם את המאמץ הגרמני לתאר את היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית כגרמנים, ובכלל לייחס גרמניות ליוצרים יהודיים ולנכס את יצירתם לגרמניה, שרצחה והשמידה כל כך הרבה יוצרים יהודיים ויצירות יהודיות וכעת תובעת עליהם זכויות, ולצורך זה מכפישה את ישראל בהכפשות אנטישמיות. המקרה של פרנץ קפקא הוא רק המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות של ניסיון לנכס לגרמניה סופר יהודי שנולד וחי בכלל בצ'כיה בתחומה של אוסטרו-הונגריה, ויצירותיו הוכנסו כבר בשנת 1935 ל"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהכינה לשכת הכתבים של הרייך השלישי, מעשה שפירושו היה איסור לפרסם ולמכור את יצירותיו של קפקא ובעצם דן אותן לשריפה. החודשים הספורים ששהה קפקא בברלין בשנת חייו האחרונה עם אהובתו דורה, שהכיר כשבא לבקר את אחותו גבריאלה ששהתה שם בנופש עם ילדיה – לימים תירצח יחד עם אחותה, בעליהן ושלושה מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, בעוד אחותו הצעירה של קפקא נרצחה באושוויץ – תוארו בספרו "קפקא בברלין" של הנס גרד קוך, ששימש כחוקר וקניין של כתבי יד של קפקא עבור ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך ונפגש בסתר עם אהובתו של מכס ברוד אסתר הופה כדי לפתותה למכור את עזבון מכס ברוד לגרמניה במיליונים במקום להפקידו כאמור בצוואתו בספריית האוניברסיטה בירושלים - כאילו מדובר בשנות חיים ארוכות שיוצרות זיקה ממשית בין קפקא לגרמניה, ואנשי ספרות גרמנים שתבעו להעביר את כתבי היד של קפקא לארכיון הספרות הגרמני במארבאך הגדילו לעשות ותיארו את קפקא כסופר גרמני מובהק שרק גרמנים יכולים להבין את יצירתו ואילו היהודים בורים מדי כדי להבינה. כשם שתיאורה של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" נועד להשכיח את העובדה שנמלטה מגרמניה מאימת הנאצים, ושרוב שנות חייה ויצירתה התרחשו בארצות-הברית, כך נועדה הצגתו של פרנץ קפקא כסופר גרמני למחוק את העובדה שהנאצים שרפו תחילה את ספריו ואחר כך את בני משפחתו, או במלים אחרות, למחוק את זכר השואה. לכן פעלו הגרמנים כבר מאז שנות החמישים לשדוד את כתבי היד של קפקא שמכס ברוד ופליכס ולטש הבריחו לארץ ישראל מצ'כיה הכבושה בידי הנאצים בסכנת חיים, ושמכס ברוד הורה לאהובתו לדאוג לכך שאחרי מותה ימסרו למשמרת בספריית האוניברסיטה בירושלים – כיום הספריה הלאומית, או בספריה העירונית בתל-אביב. בתי המשפט בישראל, לאחר דיונים בשלוש ערכאות, הורו לקיים צוואה זו כלשונה ולהעביר את כתבי היד של קפקא שנותרו בחזקתו של מכס ברוד למשמרת הספריה הלאומית בירושלים – לאיש לצערי לא היה אינטרס להשיב את כתבי היד הנותרים של קפקא לבעלותם החוקית של צאצאי אחיותיו הנרצחות, כראוי לעשות בנכסי נספים בשואה, ואלה מצדם נמנעו מסיבותיהם שלהם מלדרוש זאת. אבל לאורי הולנדר שכותב על קפקא במדור תרבות וספרות ב"הארץ" (5.1.18) לרגל מעברו במזל טוב לרחוב פרנץ קפקא, מפריע שכתוב על השלט מתחת לשם הרחוב פרנץ קפקא "סופר יהודי" וכך הוא כותב: "אפשר לשער שמחברן של שתי המלים האמורות "סופר יהודי" הוא זרח קרומהולץ או חינקת אביגפן-בלילי, כלומר פקיד או פקידה ותיקים בעיריית תל-אביב... ואולי מחברו של הטקסט הקצר המפאר את שלט הרחוב הוא דוקא מלומד ממלומדיה של הספרייה הלאומית אשר בגבעת רם, שעשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתביו המולאמים של פרנץ קפקא, והכריז "הכותל בידינו!" לאחר הכרעת הדין המפורסמת בעניין כתבים אלה."

ובכן, כמי שעמלה בהתנדבות וללא תמורה כדי שעזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו יגיעו לספריה הלאומית בירושלים ולא לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, וישכנו כבקשת ברוד לצד כתביו של מרטין בובר ולא לצד אלה של מרטין היידגר וארנסט יינגר, ששם חפץ מר הולנדר ככל הנראה לשכנם, אני יכולה להרגיעו ששום מלומד בספריה הלאומית לא עשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתבי קפקא. ההיפך הגמור מכך: עובדי הספריה ומנהלה מר אורן ויינברג עשו כל מה שאפשר כדי להקשות עלי בעבודתי, להשפילני ולמרר את חיי, וטענו בניגוד גמור לדעתי על סמך עיון במסמכים, שאת חלקם איתרתי ממש מתחת לאפם, שאין שום סיכוי לזכות במשפט, וכך התעקש לומר לי מנהל הספריה במו פיו, כדי לרפות את ידי. ומה באשר לרשויות המדינה? גנז המדינה באותם ימים יהושע פרויינדליך קראני לחדרו כדי לנזוף בי על מאמצי, והוא, שמתוקף תפקידו אמור לדאוג שנכסי תרבות ורוח לא יוברחו מהמדינה, שאלני מדוע לא תסתפק הספרייה בצילומים, שאלה שמן הסתם לא היפנה לגרמנים. באמצע הדיון בערכאה ראשונה הודיע בנימין נתניהו לפתע כי ממשלת גרמניה החליטה לממן לספריה הלאומית פרוייקטים במיליונים, מה שנתפס בעיני כשוחד להטות משפט ואני משוכנעת שכך הדבר, ושרבים בספריה העדיפו לקבל את המיליונים מגרמניה במקום את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא שעוד נותרו בו לאחר שאת רובם כבר שדד ארכיון הספרות הגרמני בשותפות עם אהובת ברוד אסתר הופה בשלל דרכי מירמה והונאה שאת חלקן תיארתי ברשימות שונות בבלוג זה. האם סבור אורי הולנדר שעורכי הדין הנכבדים שימרון ומולכו דרשו בסתר מממשלת גרמניה להסיר את ידיה מכתבי היד של קפקא? לי נראה שעניינם היה אחר. את המניעים והכוח הנפשי לעבודה כפויית הטובה ללא שכר, עם יחס מהגיהנום מאנשי הספרייה והוצאות לא מעטות שנאלצתי לממן מכיסי הפרטי – ואני אשה פרטית מעוטת אמצעים שחיה מקצבה צנועה מעזבונו של אבי ז"ל – שאבתי מכעסי על החוצפה הגרמנית והרדיפה הגרמנית שסבלתי ממנה אישית שנים רבות, ובעיקר מתמיכה שקיבלתי מאנשים פשוטים ולא מפורסמים, שדוקא קראו את קפקא והוא חשוב להם מאד, ביניהם קרובת משפחתו של קפקא וניצולת טרזינשטאדט חנה מלכא שלמדתי ממנה רבות, ומן האקדמיה תמך בי אך ורק מורי ניצול אושוויץ אוטו דב קולקה שבספרו המופלא "נופים ממטרופולין המוות" אמר משהו על ייחודה של החוויה הפרטית. אנשי אקדמיה אחרים העדיפו להחניף לגרמנים, גם תוך אמירת שקרים וסילוף האמת, כפי שעושה הולנדר כשהוא כותב "כתביו המולאמים של קפקא", וחוזר בכך על טענתו השקרית והאנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני אולריך ראולף, שבמקום להכיר בכך שניסיונה הברוטאלי של גרמניה להשתלט בדרכי הונאה על עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, סותר במפורש את צוואתו של מכס ברוד, העדיף לשקר לציבור הגרמני במסר אנטישמי, כביכול היודובולשביקים בירושלים הלאימו את כתבי הסופר הגרמני כביכול פרנץ קפקא כדי לגזול אותם כביכול מבני עמו הגרמנים. חבל שהגרמנים לא זכרו שקפקא הוא סופר גרמני כשרצחו את שלוש אחיותיו, שלו נותרו בחיים היה גורל כתבי היד שונה לגמרי, והם היו שבים אחרי המלחמה לבעליהם החוקיים היחידים, שאלה אחיותיו של קפקא וצאצאיהן, ולא נופלים לידי אהובתו רודפת הבצע של מכס ברוד, שבתה חוה הופה סיפרה לכתב הארץ הילו גלזר כי התייעצה בסתר גם עם עורך הדין של עיתון הארץ מיבי מוזר, שהעדיף מצדו להכחיש זאת. לאורך כל עבודתי עבור הספריה הלאומית במהלך הדיון בערכאה ראשונה, היתה לי תחושה קשה, שלא יכולתי כמובן להוכיח, שיש קשר נסתר כלשהו בין עיתון הארץ לבין מי שניצלו את אמונו של מכס ברוד כדי להתעשר ממכירת כתבי קפקא לגרמנים במקום להפקידם ללא תמורה בספריה הלאומית או לפחות בארכיון ציבורי אחר, כפי שמכס ברוד הורה להן לעשות, תחושה שהתחזקה מאד כאשר רחלי אידלמן המטפלת מטעם משפחתה בארכיון שוקן, סירבה בתוקף לאפשר לי לעיין במסמכי הארכיון לצורך המשפט. עמוס שוקן גם התבטא במהלך המשפט על זכויות שיש כביכול למשפחת שוקן בכתבי היד של קפקא, דבר שאין לו כל בסיס, וספק גדול אם זלמן שוקן הסדיר בכלל את זכויות הפירסום של כתבי קפקא כדין עם בני משפחת קפקא, או שסמך על טענותיו הלא מוכחות של מכס ברוד לבעלות ולזכויות פירסום בכתבי יד אלה. אין לי ספק שראשית מכירתם של פריטים מעזבון מכס ברוד כולל כתבי יד של קפקא במקביל למכירת אוסף זלמן שוקן בבית המכירות הגרמני האוסוודל ונולטה שטיפל לפני המלחמה ברכישת ספרים עבור זלמן שוקן לא התרחשה במקרה. ומכל מקום חזרתו של אורי הולנדר על התעמולה האנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני, שבמשך שנים שדד בדרכי מירמה את מדינת ישראל, כאילו כתבי קפקא הולאמו בישראל, היא זדונית, והיא לא היתה קורית לולא חפצה משפחת שוקן להפיץ את התעמולה האנטישמית הגרמנית על פסקי הדין המאד מעמיקים של שלוש הערכאות המשפטיות שדנו בנושא, ועל מה שהיה ברור לי לגמרי מרגע שנחו עיניי על המסמכים בתיק. גם בעניין התגובה לפסקי הדין יכול אורי הולנדר להירגע: בספרייה הלאומית קיבלו אותם בפרצוף חמוץ ולא בהכרזת ניצחון. אני שמחה כמובן שמזימת הגרמנים נכשלה, ושרק בעיתון הארץ טוענים עדיין שקפקא איננו סופר יהודי, אבל כששמעתי על זכיית הספריה בערכאה ראשונה רק פרצתי בבכי, בגלל כל מה שסבלתי מאנשי הספריה במהלך עבודתי במשפט, ויותר לא רציתי בשום קשר עם אנשי הספרייה, שמדי פעם עוצרים אותי ברחוב כשאני מטיילת עם הכלב שלי או שולחים לי מיילים משונים בניסיון לבדוק אם אפשר לסחוט ממני עוד עבודה בחינם. כתבתי להם כבר לפני שנים שעל עבודה נוספת שלי הם יצטרכו לשנות ממנהגם לנצל אותי בחינם ולשלם לי שכר ראוי. מעולם לא זכיתי לתשובה, רק לניסיונות מתחכמים נוספים לסחוט עוד עבודה בחינם. אבל העובדה שבספריה הלאומית מתנהגים כפי שמתנהגים איננה משנה את העובדה שמכס ברוד הוריש לספרייה הלאומית בירושלים את עזבונו הספרותי ולא לרוצחים הגרמנים, ושהתנהגותם של הגרמנים בעניין כתבי היד של קפקא נראתה בעיקר כמו המשך של פעולות האריזטורים הנאצים להשתלט על רכוש יהודי באינסוף דרכי הונאה ומירמה ותוך הפצת תעמולת שקר אנטישמית חסרת מעצורים.    

ישנם כמובן בעיתון הארץ ניסיונות בוטים בהרבה להחדיר ולקדם שיח אנטישמי, כמו במאמריו של הפרופסור דניאל בלטמן, שהחליף את הפרופסור משה צימרמן בפירסום מאמרים היסטוריים כביכול שעיקרם הוא לתאר את מדינת ישראל כהעתק של גרמניה הנאצית, תוך שהוא מגמד ומסלף את השואה ולועג לטוענים שסיבת השואה היא אנטישמיות, ובכך מעקר את הנאציזם מן המרכיב המובהק ביותר שלו. לצד המאמרים ההיסטוריים כביכול מדביקות כתבות רבות בעיתון את התואר פאשיזם למעשים נוראים הנעשים בישראל, כמו לשיר שיר במקהלה וכיו"ב מעשים שהופכים את מושג הפאשיזם הנורא למגוחך וחסר משמעות, וזו בדיוק הכוונה. את אופיים האנטישמי והמגמתי של מאמרים אלה מזהים רבים ומגיבים על כך בהתאם. הדוגמאות שהתייחסתי אליהן הפעם מעודנות יותר, אבל משרתות את אותה מטרה, של קידום מסרים אנטישמיים שקריים המשרתים אינטרסים גרמניים, ושל מחיקת זכרון השואה.

חלום על אחי

כשנרדמתי בשבת בצהרים חלמתי על אחי, חלמתי שבאתי להרצאה וגם הוא היה שם ועבר על פני והחלפנו כמה מלות ברכה ואז הוא הלך לשבת בצד עם החברים שהוא בא איתם שאני לא היכרתי אותם, ואני נשארתי לעמוד במקום ואחר כך קרו דברים אחרים שלא קשורים לאחי ובסוף עמדתי במטבח שאינני מכירה ובישלתי כרובית עם תפוחי אדמה ותפוחי האדמה היו זהובים ומתובלים בפפריקה אדומה. גם אני וגם אחי היינו הרבה יותר צעירים בחלום מכפי שהיינו כשהוא מת, וגם בחלום היה חורף כי אחי לבש מעיל. אחר כך ניסיתי להבין איפה היה האודיטוריום שבו היתה ההרצאה ואיפה היה המטבח שבישלתי בו אבל לא הצלחתי לקשר את המקומות מהחלום לשום דבר שאני מכירה מהחיים. אסתי אמרה שאני אבוא לראות את הדירה שבה היא חיה עם אחי ונסענו לשם אחרי שביקרנו בקבר שלו, כי עוד מעט היא עוברת משם. היא הראתה לי תמונות של אמא שלה שנפטרה לא כל כך מזמן בשיבה טובה, ישבה לה וסרגה לה בכורסה ובלילה הרגישה לא כל כך טוב ופשוט מתה, בלי לסבול. צריך הרבה מזל למות ככה. אחי סבל כל כך הרבה והמות שלו היה כל כך נורא. דיברנו על העבודה של אחי ואסתי אמרה תארי לך מה עוד הוא היה עושה, ואני חושבת אולי אם משהו היה שונה הוא לא היה מת מסרטן, אבל אני לא יודעת אם אחי היה יכול לשנות משהו בחיים שלו, כי הוא תמיד עשה את מה שהוא הכי רצה לעשות, ודוקא אני, שאת רוב הדברים שעשיתי בחיים עשיתי מחוסר ברירה, אני עדיין שורדת. אין בזה כל כך היגיון. בדירה של אסתי יש מרפסת שקופה עם מעקה מלוחות של זכוכית, ואפשר לראות את העמק מתחת כאילו עפים מעליו, ואושר בהתחלה פחד מהמרפסת הזאת, שכשמביטים ממנה למטה נדמה שנופלים, אבל אחי בטח היה צוחק מהמחשבות האלה שלי. בדרך לשם אסתי הראתה לי את המקומות שבהם השתוללה לפני שנה השריפה וכמה בתים של חברים שלה שנשרפו, והבנתי שהלהבות היו ממש קרובות לבית שלה, אבל למרבה המזל לא הגיעו אליו. שריפה זה דבר מאד מאד מפחיד, גם אם היא פוגעת רק ברכוש, וקשה לי אפילו לדמיין איך הייתי מרגישה אם היו נשרפים לי כל הספרים, ומזל שאת מה שכותבים אפשר לשמור עכשיו בענן וזה כמו הביטוי של חז"ל שאני מאד מאד אוהבת, גווילים נשרפים ואותיות פורחות. הדירה של אסתי דוקא הזכירה לי את סבתא שפרה, כי יש לה מכונת תפירה של זינגר כמו שהיתה לסבתא בחדר השינה וגם תיבת כלי תפירה מעץ כמו שהיתה לסבתא, שאהבתי לפתוח אותה ולהוציא את כל הכפתורים שסבתא גזרה מכל הבגדים הבלויים שהיא זרקה ולשחק בהם. במיוחד אהבתי את כפתורי הזכוכית השקופים שנראו לי כמו אבנים יקרות. לנסוע לחיפה זה תמיד מאד מכאיב כי נזכרים או בדברים שרוצים לשכוח או בדברים שרוצים לזכור ובאנשים שכבר מתים. כשירדנו מהאוטובוס בתחנת חוף הכרמל נכנסתי עם אושר לשירותים והוא לא רצה להיכנס איתי לתא הקטן, אז רק החזקתי ברצועה שלו מתחת לדלת והוא נשאר מעבר לדלת הסגורה. ואז כשרציתי לשטוף ידיים עמדה שם אשה לא צעירה עם שיער צבוע לבלונדיני וצעקה עלי צעקות נוראות תעופי מכאן עם הכלב הגדול הזה, את עושה מעשי כישוף עם הכלב ואמרתי לה שהיא צריכה פסיכיאטר. אני די בטוחה שהיא אמרה כישוף, אבל אולי היא אמרה משהו אחר, כי אני לא שומעת טוב, וכל האירוע היה כל כך מוזר ולא נעים, ושמחתי לצאת משם ובדיוק אסתי באה באוטו האדום שלה לקחת אותנו, ואושר מיד נכנס למקום שלו מאחור כי הוא כבר רגיל, ונסענו לקבר של אחי שהוא מול שדה פתוח שבכל פעם שותלים בו משהו אחר, והפעם ראינו בו עצים קטנים, שחשבתי שאולי אלה לימונים, ואסתי חשבה שאולי זה מטע אבוקדו. זה נראה מאד יפה ואני חושבת שאחי היה אוהב את כל הדברים ששותלים. חשבתי שזה מוזר שדוקא הדברים שקרו במציאות היו מאד מאד משונים, ודוקא הדברים שקרו לי בחלום היו לגמרי רגילים, כמו שהייתי הולכת להרצאה במכון ון-ליר שאנשים קוראים לו בצחוק מתנ"ס רחביה ואחי גם היה בא לשם לפעמים וגם הירצה שם כמה פעמים, וניסיתי לחשוב אם האודיטוריום בחלום היה בון-ליר אבל לא נראה לי, נראה לי שהוא היה במקום אחר אבל בישראל, כי כולם דיברו שם עברית. עכשיו שאני יכולה לפגוש את אחי רק בחלומות החלומות נהיו מאד חשובים, ואני צריכה לחשוב עליהם טוב טוב ולנסות לזכור ולהבין את כל הפרטים.    

התפוח והעץ

האם אפשר שלא לכתוב על יאיר נתניהו? אפילו כשאב לששה ילדים נרצח ומזכיר לנו כמה עובדות יסוד על מציאות חיינו, עדיין חוזרות וקופצות בראש האמירות האלה מהקלטת, שהינן עוד רובד במציאות חיינו במשטר נתניהו, רובד שהחזקים בכוחות מנסים להשאירו סמוי מן העין, שרוי במעטה סודיות ואפלה, אבל כמו אותם צינורות נפט בערבה שנסדקים ומגירים נוזל שחור ורעיל שמצמית את כל סביבתו, מתפרצים הנוזלים הרעילים האלה ומציפים אותנו עד חנק. ומה שמיוחד בהם הוא שאין בהם ייחוד, אלא דוקא הדפוס החוזר שחוזר ומתגלה, זה שמסרסר לא רק בנשים יפות אלא במשאבי המדינה, והכל תמורת בצע כסף ומנעמי החיים על חשבון הברון. צריך להיטיב עם העשירים, הסביר לנו העץ, כי הם הקטר שמושך את המשק, אבל שוב ושוב אנו למדים שצריך להיטיב עם העשירים על חשבון הציבור, כי הם הכספומטים הצמודים של משפחת המלוכה. ומה לנו לתמוה שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארדים במתוה הגז, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל לשלם לזונה? אבא שלי מסדר – מסדר לאלוביץ', ומקבל סיקור אוהד באתר וואלה, מסדר למילצ'ן, ומקבל סיגרים ושמפניה ותכשיטי זהב ומעילים ועוד ועוד, מסדר לקובי מימון, ונסיך הכתר מגיע לגבות את החשבון: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארד, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל? זה הדפוס שהעץ קורא לו "חברות" – הקיסר מעניק לברון זיכיון לעשוק את הנתינים, הברון מתעשר בחסדי הקיסר עוד ועוד על חשבון הנתינים, ובתמורה מממן הברון את תענוגות הקיסר ונסיך הכתר, ונסיך הכתר כמו הקיסר והקיסרית אינם יודעים שובעה. ולא זזה יד הקיסר מיד הברון, הקיסר מבלה והברון משלם, הקיסר מבלה והברון משלם, אף פעם לא להיפך. הקיסר והנסיך לעולם אינם משלמים בעצמם, אלא במתן זיכיון לברון לעושק נתיניהם, והברון צריך להכיר טובה על הזיכיון הזה ולממן את תענוגות הקיסר והקיסרית והנסיך. הדבר שהעץ קורא לו "חברות", הוא מערכת אכזרית של קח ותן שבו הקיסר מוכר לברון את נתיניו כאילו היו סחורה עוברת לסוחר, והברון גומל לו במימון הנאותיו וגם הנאות התפוח שלא נפל רחוק מהעץ, ושלא במפתיע הנאותיו אף הן מבוססות על סחר בנשים, על סרסרות בגופן וביופיין, שאף הוא נמדד רק על פי הממון שאפשר להפיק ממנו, שישמש בתורו לבילויים נוספים. כי בעולמו של העץ, כמו בעולמו של התפוח, יש רק כוח וממון ותענוגות, תענוגות וממון וכוח, והכל סחיר: הנתינים וצרורם הנקוב, משאבי המדינה ואוצרותיה, העוצמה השלטונית והכוח הפוליטי, הנאות ותענוגות ותענוגות והנאות. והרי זה בדיוק מה שחזה התפוח אצל העץ: אין חברות, אלא קח ותן, בעיקר תן וקח, אין אהבה, אלא יחסי ממון וסרסרות בגוף האשה, אין חמלה ואנושיות ואין כבוד לאדם באשר הוא אדם: את העניים והנכים והמשרתים אפשר לדרוס עד עפר, כי ערך האדם כערך ממונו וכערך עוצמתו, ערך האשה כערך גופה וערך המישרה כערך טובות ההנאה שאפשר להפיק ממנה. כשחושבים על כך עד הסוף, ולמרות שאנו אלה שמשלמים את החשבון הסופי, קשה לדעת אם לכעוס על האנשים האלה או לרחם על מי שכוחם רב וממונם רב אבל אין בחייהם לא רחמים ולא אהבה ולא ידידות אמת שאינה תלויה בדבר ולא שמחת אמת של נתינה לזולת ולא סיפוק של עשיית הטוב ללא תמורה ולא התעלות הנפש שבעשיית חסד של אמת. כל אלה זרים לעולמם המנוכר שהכל בו סחיר ואין בו דבר שאיננו סחיר, וגם כשהם לכאורה בגבוהה שבמעלות, אין שפל כשפלותם.