יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

סימונֶה מחפש אהבה



סימונֶה אומר שעם בחורות ישראליות לא הולך לו. יש להן מנטליות לגמרי אחרת. הוא אומר שלעולים החדשים מאד קשה למצוא אהבה. מכל החברים והחברות שעלו איתו מאיטליה לפחות שמונים אחוז רווקים.
אז למה אתם לא מתחתנים אחד עם השני? אני שואלת.
נראה שסימונה מופתע מהשאלה. אנחנו כל החיים ביחד, הוא אומר, כמו אחים.
וחוץ מזה, הוא אומר, עלינו לארץ בשביל לברוח מהאווירה של הקהילה היהודית באיטליה, שכל הזמן אחד בתוך השני.
ואני חושבת שעדיף להתחתן עם החברים מילדות. יש לזה יותר סיכוי. נדמה לי ככה.
אני אומרת לסימונה שהאהבה האמיתית נמצאת בדרך כלל מתחת לאף. רק צריך לשים לב.
סימונה אומר: יכול להיות.
בינתיים האהובה של סימונה זאת הכלבה לונה הקטנה המתולתלת שהוא מצא אותה נטושה ואימץ אותה. היא האהובה שלי, אומר סימונה.
למה קראת לה לונה?
כי היא לבנה כמו הירח.
סימונה כל כך אוהב את הירח. במיוחד כשהוא מלא ובערב, כשהוא חוזר מהעבודה, עולה בשמיים ירח ענק, גדול וצהוב.
ראית את הירח? הוא שואל. אין דבר כזה. אני משתגע מהירח הזה. הייתי יכול להשתגע.
אתה חולה ירח, אני אומרת, סהרורי.
סימונה לא יודע מה זה סהרורי. Lunatic, אני אומרת והוא צוחק. אתה משוגע על הירח ועל לונה.
גם אושר מאוהב בלונה. אושר משחק עם לונה בעדינות, ומלקק אותה כל הזמן. ככה כלב מראה אהבה. כשלונה יושבת עם סימונה בבית הקפה של יוני אושר מושך אותי לשם. לונה מוציאה את הראש מבית הקפה ורומזת לאושר לבוא.
סימונה אומר: שלום אושר. ולי הוא אומר: אני גומר את הקפה ואני בא לגינה.
או: אני גומר את הבירה ואני בא לגינה.
אושר כבר יודע שצריך ללכת לגינה ולחכות כמה דקות שלונה תבוא, ואז הוא קופץ ורץ אליה ושניהם מתגלגלים במגרש המשחקים וסימונה מדליק סיגריה ומסתכל בטלפון הנייד על האי-מיילים שהוא מקבל מהעבודה ומאיים להתפטר. או שהוא אומר: בטח מחר יפטרו אותי.
אבל למחרת הוא ממשיך ללכת לעבודה, ולשבת בבית-הקפה. הוא מזמין את המלצרית הצעירה לשבת איתו, לעשן איתו סיגריה.
יש לי חולשה לרוסיות, אומר סימונה. איטלקים ורוסים זה מתאים, אני אומרת, ונזכרת במרקיזה פון או.
נכון? אומר סימונה ומתלהב: גם לאיטלקים וגם לרוסים יש רומנטיקה, יש מוסיקה, יש אריסטוקרטיה, יש מאפיה. הכל מתאים.
אני צוחקת, אבל סימונה רציני. בכל זאת המלצרית החמודה היא רק ידידה. היא צעירה מדי בשבילו.
לונה רואה את אושר ומיד נשכבת על הגב.
איך היא נשכבת, אומרת המלצרית. כן, היא קצת שרמוטה, אומר סימונה.
ואני אומרת: לא יפה להגיד ככה. לונה כלבה טובה. היא רק רוצה לשחק.
כשלונה מתעצבנת על כלב סימונה צועק: יופי לונה, תגני על הוירג'יניטה שלך. איך אומרים בעברית וירג'יניטה?
בתולים, אני אומרת. אבל קשה לסימונה מאד לבטא "בתולים".
ככה אומרים? מגינה על הבתולים, ואת המלה "בתולים" הוא מסנן בין השיניים כאילו היתה עשויה חצץ.
בהתחלה סימונה חשב שאושר נלהב מדי, ולונה מתרגשת מדי ואוכלת קקי.
כשהיא אוכלת קקי, אומר סימונה, בא לי לזרוק אותה לזבל.
עכשיו סימונה יותר סלחני. הוא אומר: ראיתי שגם לונה מחפשת אושר.
סימונה קורא את המיילים וצועק: פוטאנה! ואני אומרת לו: לא יפה לדבר ככה.
אני יודע, אומר סימונה.
הוא מתרגז שלונה אוכלת זבל במגרש המשחקים ואחר כך היא מקיאה. לונה! הוא צועק. לונה מעמידה פנים שאיננה אוכלת דבר, אבל בסתר היא בולסת כל מה שזרוק בגינה: חתיכות עץ, עלים, קופסאות פלסטיק עם שאריות מזון. עכשיו היא בדיאטה כי היתה מדי שמנה והיא כל הזמן רעבה. גם אושר בולע הכל אבל לו יש קיבה מברזל. וחוץ מזה כשהוא משחק עם לונה הוא לא אוכל שום זבל, רק מלקק את לונה. לפעמים הם מתנשקים בפה וסימונה מחייך. הוא אומר: אני חושב שאושר מאוהב.
הבחורה הראשונה ששמרה על לונה כשנסעתי לאיטליה, מתלהב סימונה, הייתי מתחתן איתה. היתה לה כזאת אהבה עם לונה ממבט ראשון, שחשבתי, אם היא יכולה כל כך לאהוב לונה, גם אני יכול להתאהב בה.
למה לא? אני אומרת. אבל אני יודעת שגם זאת פנטסיה. גם הבחורה שיש לה כזאת אהבה עם לונה הרבה יותר מדי צעירה בשביל סימונה.
סימונה אומר שהוא חייב לפחות שלוש פעמים בשנה לנסוע לאיטליה, אחרת הוא משתגע. כשהוא נוסע הוא משאיר את לונה עם אנשים ששומרים עליה, אבל כל הזמן הוא מאד דואג. הבחור האחרון ששמר על לונה צילם אותה בפלאפון ושלח לסימונה כל יום תמונות של לונה לאיטליה.
הוא ידע שאני כל כך דואג לה, אומר סימונה.
כשאני מספרת לסימונה על מקום יפה בארץ שכדאי לו לנסוע אליו הוא אומר: אני צריך למצוא בחורה שתיסע איתי.
אולי תמצא שם, אני אומרת. אולי באמת, הוא אומר, זה רעיון.
אבל הוא לא באמת נוסע למקום יפה בארץ. הוא יושב בבית הקפה של יוני עם לונה, ועם המלצרית, או עם חבר. פעם ראיתי אותו יושב עם האשה האיטלקיה היפה שיש לה ילדה קטנה, ואני מכירה אותה מהגינה שלשם היא באה עם הילדה לשחק. נדמה לי שהיא לא נשואה כי אני רואה אותה תמיד לבד.
אני חושבת אולי היא יכולה להתחתן עם סימונה, כי גם היא מאיטליה והיא כל כך יפה והיא וסימונה כבר מכירים, אז אולי הם יתחתנו ויגורו ביחד עם הילדה הקטנה ועם לונה ועם החתולה שסימונה אלרגי אליה אבל בכל זאת מגדל אותה.
אבל בחיים שידוכים לא מסתדרים כל כך בקלות. אני חושבת אם האשה האיטלקיה היפה היא אחת מהאנשים שסימונה אמר לי שהם ביחד כל החיים עוד מבית-הספר של הקהילה היהודית במילאנו ששם הוא גדל, ואולי בעצם היא יותר מבוגרת מסימונה, אבל לי היא נראית צעירה מאד כי אני כבר זקנה.
אני אוהבת את מילאנו כי שם הקתדרלה הגדולה שמעליה צילם ויטוריו דה-סיקה את טוטו והחברים שלו עולים לשמיים, ששם החיים יותר טובים מבארץ. פעם כשהייתי צעירה הייתי במילאנו ועליתי על הגג של הקתדרלה. זה היה כשהבריגדות האדומות פוצצו רכבת ונהרגו שמונים אנשים. זה היה מאד מזמן.
אני מספרת לסימונה וסימונה אומר: הבריגדות האדומות עוד מעט יחזרו.
תמיד סימונה חושב שיקרה משהו רע, בישראל וגם באיטליה. סימונה תמיד חושב שתהיה מלחמה, או טרור, אולי פיגוע בבית הקפה, או שיהרסו את ישראל וכולנו נמות. תמיד סימונה מאד דואג.
פעם לא נפגשנו יומיים וסימונה אמר לכולם שהוא מאד דואג לענת כי הוא לא ראה אותי יומיים וזה לא יכול להיות. באמת היו לי כל מיני סידורים והלכתי לכל מיני מקומות. בגלל שסימונה אמר לכולם שהוא דואג לי כולם התחילו לדאוג לי גם, וחשבתי שזה נחמד שדואגים לי כשלא רואים אותי יומיים, אבל קצת מוגזם.
אבל הכי סימונה דאג כשהיתה מלחמה והיו אזעקות. אפילו בירושלים היו שתי אזעקות, אבל רק אחת שמעתי. את השנייה לא שמעתי בכלל, וממילא הטילים נפלו מאד רחוק.
איך לא שמעת? אומר סימונה. הוא לא מבין איך אפשר להיות כל כך פזור-דעת כשיש מלחמה.
אני אומרת לסימונה שהוא חייב להפסיק לדאוג כי בסוף הוא ימות מהתקף-לב מרוב שהוא דואג. כולם אומרים לי את זה אומר סימונה, ומדליק עוד סיגריה.
וחוץ מזה, אולי דוקא יקרה משהו טוב. אולי טוטו יחזור עם היונה שלו וינחת על גג הקתדרלה במילאנו, ומיד תזרח השמש ויהיה לכולם חם ונעים. ואולי סימונה ימצא אהבה אמיתית, ולונה תמצא אושר, ואושר ילקק את לונה, וכולנו נחיה באושר.
כך לפחות אני מקוה.