יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

פרנץ קפקא / החשד



זה עידן ועידנים שאני חושד בעצמי, חשד מעט דומה לזה שיש לילד מאומץ כלפי הוריו המאמצים, גם אם מקפידים לשמור שיאמין שהוריו המאמצים הינם הוריו-מולידיו. יש שם איזשהו חשד, גם אם ההורים המאמצים אוהבים את הילד כאילו היה שלהם ואינם חוסכים ממנו חיבה וסבלנות, ישנו חשד, שאולי מתבטא רק לעתים ואחרי הפסקות ארוכות, רק בהזדמנויות מקריות, אך בכל זאת הוא חי, אם הוא עולה פעם, איננו נעלם, אלא אוסף כוחות, ובשעת חסד עלול להיווצר מאי-נוחות קלה חשד גדול, פרוע, מרושע, שאיננו סובל שום מעצורים ובחוסר מחשבה הורס הכל לחושד ולחשוד יחדיו. אני חש אותו רוגש, כפי שההרה ללדת חשה את תנועת הולד, ומלבד זאת יודע אני, שלא אוכל לשרוד את לידתו בפועל. חַיֵּה, חשד נאה, אֵל גדול כל-יכול, והנח לי למות, לי שילידתיך, שנולדת ממני.
שמי קַלְמוּשׁ, זה איננו שם בלתי רגיל ובכל זאת הוא חסר-משמעות במידה רבה. הוא תמיד גרם לי לחשוב. "כיצד זה?" אמרתי לעצמי: "שמך קלמוש? אז זה נכון?" ישנם הרבה אנשים, אפילו אם מישהו מגביל את עצמו רק לקרובי-משפחתו, ששמם קלמוש ובאמצעות קיומם הם מעניקים לשם זה, החסר משמעות לכשעצמו, משמעות טובה בהחלט. הם נולדו בשם קלמוש וימותו בשלום בתור שכאלה, לפחות בכל מה שנוגע לשלום עם שמם.


קטע זה, שקפקא כתב בסתו 1922, חביב עליי מאד, גם בגלל תוכנו וגם בגלל השם קלמוש, צורת חיבה לשם הנפוץ מאד בקרב יהודים קלמן. זה היה שמו של הבעל של הניה שמכרה גלידה בגלידריה בחדרה וציירה בשעות הפנאי, ואמרה שהיא הציירת הטובה ביותר בין מוכרות הגלידה ומוכרת הגלידה הטובה ביותר בין הציירות. לרוב היא ציירה טבע דומם – כדי פרחים וכיו"ב, והתנצלה תמיד שהיא טועה בעברית – מעולם לא הזדמן לה ללמוד עברית כהלכה. אהבתי את הניה וקלמוש ואת חדרה שחייתי בה עד גיל שש כשעוד היו בה חולות וסוסים ועגלות וכבר קשה למצוא אותה בעיר חדרה של היום שלגמרי זרה לי. וקפקא, כפי שכתב מכס ברוד, תמיד כותב על יהודים מבלי לומר את המלה יהודי.