יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 8

לצערי כבר זמן רב, יותר משנתיים, לא העליתי פרקים חדשים ממסתו האוטוביוגרפית של הסופר יעקב וסרמן (1934-1873), שהתחלתי לתרגם לפני שנים, אבל לא עמדתי בהבטחתי לתרגם אותה ברציפות. כעת אני מעלה סופסוף את פרק 8, ואני מאד מקוה שאצליח לתרגם ולהביא פרקים נוספים בקרוב. להלן הקישורים לפרקים הקודמים:

מבוא ופרקים 1, 2  

פרקים 4,3

פרקים 5, 6, 7 

פרק 8   

בחוויות יש לטפל דרך חירות, אחרת הן נותרות שבויות במקרי או מתמסרות לתפל. מכיוון שאין בכוונתי לספק כאן תולדות חיים של ממש, אלא רק תיאור של קונפליקט גורלי, די במה שתיארתי עד כה למתן ההקשר, שצריך רק להראות כיצד התהוויתי, ועל איזו קרקע צמחתי. כעת תהא הדרך צרה וקבועה יותר, הכיוון חייב להיות יותר נמרץ. המצוה להעניק הֶקְשֶׁר צריכה לסגת מפני התוצאה וההתפתחות של העניין המכריע.

למרות שהשקעתי את כל כוחי וכבודי למלא את חובתי כחייל ולהשיג את רמת הביצוע הנדרשת, שלצורך כך נדרשה ממני התגברות לא קטנה על עצמי, לא הצלחתי לזכות בהכרת מפקדַי והבחנתי במהרה שגם בהתנהגות למופת לא הצלחתי בכך, לא יכולתי להצליח בכך, כי היתה מצדם התנגדות מכוונת. הבחנתי ביחסם המזלזל של הקצינים, בנטייתם הלא נסתרת לקבל את הביצוע המשביע רצון כמובן מאליו, ואת הביצוע שאיננו משביע רצון להוקיע. התקרבות חברתית לא באה בחשבון, האיכות האנושית לא נשקלה כלל, שאר רוח או אפילו רק צורת ביטוי מקורית עוררו מיד כעס, קידום מעבר לגבול מוצהר לא עלה על הדעת, הכל מפני שתעודת הזהות נושאת תחת הרובריקה "דת" את הציון "יהודי". אבל זה כבר ידוע מזמן, איש כבר איננו מתפלא על כך יותר, גם אני הייתי מודע מראש למצב, מה שהיה מספיק גרוע בפני עצמו ובהכרח העכיר באופן מתמיד את תחושת החיים הכללית.

בולט ומענה הרבה יותר היה עבורי מבחינה זו יחסם של חברי ליחידה. לראשונה פגשתי את אותה שנאה עמומה, קהה, כמעט חסרת-מלים, שחדרה לגוף האומה, שהכינוי אנטישמיות איננו מבטא כמעט דבר לגביה, כי הוא איננו מאפשר להכיר לא את האופן, לא את המקור, לא את העומק ולא את המטרה. לשנאה זו יש מאפיינים של אמונה טפלה כמו גם של עיוורון מרצון, של אימת שדים כמו של קנאות כמרים, של עוינות המקופחים, המרוּמים, כמו גם של בּוּרוּת, שקר וחוסר מצפון, כמו גם של התגוננות מוצדקת, של רשע חקייני כמו של קנאות דתית. יש בה להיטות וסקרנות, צמאון-דם, פחד להתפתות, תשוקה לסודיות והערכה עצמית נמוכה. בערבוביה ורב-המשמעות שלה זו תופעה גרמנית מיוחדת. זו שנאה גרמנית.

כל יהודי הגון ובעל מודעות אנוס, כאשר אד-רעל זה מכה בו לראשונה, והוא מנסה להבהיר לעצמו את טיבו, לחוש תדהמה מתמדת. וכך קרה גם לי. לכך נוספה העובדה שאוכלוסייתה הקתולית של פרנקוניה תחתית, שהיה פזור בה בשפע ערב רב ובלתי משמח של יהודים שרגלם האחת עוד בגטו, יהודים מכורים למסחר, נושכי-נשך, חנוונים, רוכלים, סוחרי בהמות, מחזרים על הפתחים, היתה נתונה להסתה מתמדת, נפלה בהרבה משכנותיה בעירוניות ובטוב לב טבעי, ועוד חי בתודעתה זכר סיפורי הרעלת בארות ועלילות דם במצוֹת פסח, ורדיפות יהודים רצחניות ועתירות רווחים של בישופיה עד שפיכות דמים.

קרה שהתידדתי עם אחד מן הצעירים, ואז כשהגילוי היה בלתי נמנע, או שהוא נרתע בזהירות, או שלזמן מה נהג בטבעיות, כדי לבטא בסופו של דבר חוסר אמון שקשה להיאבק בו, או שהניח לי להבין, שהוא רואה באישיותי את היוצא מן הכלל, ומַשעֶה למעני את הדיעות הקדומות הנטועות בו. זה היה יותר מעליב מהכל. יותר קל לסבול הצהרה שאישיותנו האינדיווידואלית פחותת-ערך, מאשר הכלל שאליו אנו משתייכים: עדיף שיחשדו באופיינו, מאשר במוצאנו. מהראשון יכול אדם להציל את עצמו, יכול להוכיח שזו טעות, או לפחות להשתכנע בכך או להזים את הדבר, אבל נגד השני כל הטיעונים והדוגמאות הם חסרי-אונים, וראי התודעה הפנימי והשמור ביותר נעכר ומוכתם.

כשבאתי לנירנברג לאחר שיחרורי מן השירות הצבאי, שם הוצעה לי באחת הלשכות מישרה זוטרה בשכר עלוב, כבר הייתי נכה בחלק מהותי של יחסִי לעולם. הקשר שמזהה גאוה עם פחד מהשפלה, הוא המזיק ביותר להתנהלות מוסרית וחופשית. אם אדם איננו יכול לאבד את תחושת הערך העצמי שהגיע אליה, הרי רק ההתבודדות יכולה להציל אותו מן ההתמרמרות, ההחלטה לחפש ולמצוא את עצמו, הכמיהה לזה שיחפש וימצא. זה המופלא בצעירים, שהם אינם יכולים להתייאש לגמרי מאנשים, לפני שהם מתנערים מנעוריהם, כאשר הם מפסיקים להאמין באנשים, באותה תמונה חלומית של האדם. וכך התנערתי אף אני באותם ימים מעצמי. נפלתי לחברה רעה, היתה לי ערגה חסרת-מעצורים לקשר רוחני, ונפלתי לבִיבֵי הרוח, צמאתי לאישור, והושלכתי ממבצרים שנכבשו ברוב עמל. ייחלתי לי את המלה, שאיננה שואבת את כל תוכנה מכסף, זיעה ועמל, ונקרתה לי הזוהמה, שמחקה את דרכה ומנהגה של הרוח. בהחלט אין צורך לומר יותר כדי לתאר את הקיום, שהתקיימתי במשך ימים רבים, מה יועיל להעלות את הפרטים המכוערים מקבר הזמן, הלילות שלנתי על ספות מזוהמות, פרצי ההתלהבות של מרדנות נטולת ערכים למדי, אובדן עצמי יללני, התרברבות בעוני, התנערות מחובה, מצוקה חונקת, התגרות זולה באזרחים. זה לא חדש היום ולא היה חדש בזמנו. גם לדבר על חוג הדמויות העגומות אין טעם. עגומים או גם ראויים לציון ככל שיהיו הגורלות, כך בינוני החתך הכללי. בכל בתי הקפה המפוקפקים עלי אדמות, של כל הסופרים והאמנים הממורמרים והאימפוטנטים והמתחזים לסטודנטים, כל הפלסטפים והפיסטולים [דמויות ממחזות שייקספיר, פלסטאף הוא בטלן זולל וסובא ופיסטול חייל פחדן ורברבן, ע.פ.], הקולינים [קוֹלִינֶה, דמות פילוסוף חסר פרוטה מן האופרה של פוצ'יני "לה בוהם", ע.פ.] והיאלמאר אקדלים [דמות מפוקפקת מ"ברווז הפרא" של איבסן, ע.פ.], שוחקים את אותן פראזות באותן מניירות, מקול ענות ועד יללת חתולים.

מה שנותר לי מאירועי אותן שנים כיסוד עמוק יותר בקביעת יעודי בחיים, היתה מצד אחד העיר, מונומנט מימי הביניים, שכמו הוטלה עליה קללת מכשף, נותרה שלווה בעיצומה של פעילות סוערת, קדחתנית, של תעשיה צומחת מיום ליום, שהפכה במהרה למרכזו של מאבק גואה בין הבורגנות והפרולטריון. תמיד מצאתי סמליות בכך שמסילת הברזל הראשונה באירופה נסללה בין נירנברג לבין פירת [עיר הולדתו של וסרמן]. מצד שני, ובהקשר טבעי לכך, התבוננתי וחוויתי יקום אנושי מפולג בחדות, יקום של מתבוננים, שלווים, דועכים, ויקום של שאפתנים, רעשנים, מצליחנים.

כל זה בתחום מוגבל, מוצב כמו לשם דוגמה וניסוי, בלבה של גרמניה. כַּפּוֹת המאזניים התנודדו לפני מעלה ומטה. לא נטיתי לתלות את גורלי על אחת מהן. מצד אחד נמשכתי לדפוסים העתיקים, ליראת הכבוד בפני המסורת, למשב ההיסטוריה, להפנמה, לכישרון, לעקוב ולחשוב על פי הגָּדוּר, הסָּגוּר, הבטוח. מצד שני בא חזון הדברים החדשים, דמותן ודיוקנן של תהפוכות העתים, ובנוסף לכך כמובן קור, קור הנשמה, עצלות הנשמה, התקרשות הנשמה.

על כך שלא טבעתי כעת עם הטובעים, אני חייב אולי תודה לאדם אחד, שברגע המדאיג ביותר בחיי הופיע כגואל. עוררתי את אהדתו, הוא השגיח בי, התקרב אלי, הראה לי את הסכנה, והשיכנוע העדין, הסבלני והאוהב שלו השפיע עלי לסייג ולמתן את מעשיי העקרים והבאושים. את מה שלא הועילה תוכחה רצינית, הוא השיג בהומור עוקצני, באמצעות אנקדוטות מופתיות, כי הוא היה מספר בלתי-נלאה ואוֹצָר של סיפורים. למרות שתכופות היה שרוי בעצמו במצוקה, במחשבות נוסח המלט, כי אופיו שהיה בה בעת גם מחוספס וגם רגיש כאשה, הקשה עליו לקשור יחסי אמון ובודד אותו, הוא נצמד אלי, כמחזר, כמנהיג, כעומד בקנאות על המשמר. הוא היה אחד האנשים הבעייתיים ביותר שפגשתי, והשפעתו השתרעה על פני שנותי החשובות ביותר.

הוא היה מבוגר ממני בשש או שבע שנים. מוצאו היה ממשפחת אצולה עתיקה מנירנברג, אך משפחתו התרוששה כליל. אביו נפטר, הוא חי עם אמו, אשה מנוכרת, שונאת את החיים, נוקשה במיוחד, במערכת יחסים שנעה בין מיאוס לאהבה. על פי מקצועו היה ליתוגרף [מדפיס בשיטת הדפס אבן שהיתה מקובלת בזמנו, ע.פ.], אך באמנותו, שהוא שחה בה כדג, הוא פיתח עניין ספרותי, לא כיוצר, אלא כבן פלוגתא של זמנו ובני זמנו. הוא היה תמיר, צנום, שרירי, זריז, עצבני כמו סוס מרוץ, נוטה למצבי רוח, ידע להרשים ולקנות את לבם של אנשים, היה מלא דחף וזעם, וגם מלא עורמה ולצון, ורחש חיבה למתנזרים, לתולעי ספרים, להומאופתים ולתמהונים.

כאשר הוא, שחש שכשרונותיו קמלים במולדת, נסע לציריך, שם ציפה לחוג השפעה רחב יותר. חשתי כמי שרוחו הטובה נטשה אותו, ושאיפתי היתה לחזור ולשהות בקרבתו. חליפת מכתבים לעתים רחוקות, מצדו כמו מצדי, היתה תחליף בלתי מספק לשעות מלאות חיים, אך בינתיים לא היתה כל תקוה לאיחוד מחודש בינינו. בינתיים הגעתי לגיל בגרות, קיבלתי לידי את ההון הקטן מעזבון אמי, בין 500 ל-600 מארק, שגרמו לי לחוש עשיר. התפטרתי ממשרתי, שילמתי את חובותי, נסעתי למינכן וחייתי כמה שבועות בלא דאגה, דבר שהיה לגמרי חידוש בשבילי, ושבמהרה התנקם בי, כי באחד הימים כלה האוצר לכאורה. חיפשתי משרה חדשה, פירסמתי מודעה, ונעניתי מסוכן כללי מפרייבורג שבבאדן, שביקש ממני תמונה ופרטים אישיים ולאחר ששלחתי אותם קיבל אותי לעבודה. הייתי הפקיד היחיד במשרדו, והיה עלי לבצע מטלות כתיבה עשר שעות ביום. האיש שהתקבלתי לשירותו היה נוקשה, קמצן, ערמומי, קשה לרצות, התנהגותו תקנית באופן מודגש, כמנהגו של קצין בגימלאות. בבוקר יום ראשון אחד, כשהלכתי למשרד לבצע עבודה דחופה, הוא הופיע גם כן, שיבח את מסירותי, אך אמר שעדיף שאעזוב את העבודה ואלך לכנסיה. מעט מופתע מחוסר מודעותו בנקודה זו, עניתי את מה שהיה לענות. פניו השתנו באופן מבהיל. לאחר שתיקה כעוסה הוא נזף בי, שבכוונה הסתרתי ממנו, שהיתה זו חובתי, להודיעו במדויק על אמונתי במכתב הפנייה, שהוא לא העלה בדעתו דבר שכזה, שתמונתי והופעתי היטעו אותו, ושהוא חש את עצמו מרומה. הוא לא אמר יותר מכך, אבל מכיוון שהוא לא העז להשליך אותי לרחוב מיד, הוא הקשה עלי כעת בשנאתו, רטן על כל משיכת קולמוס, על כל ברכה, וטמן לי מלכודת מתוך ציפיה שפלה, כאשר מסר לי את כל הכסף המזומן של הסוכנות והביא בחשבון שאני, שהוא מנע ממני עד כה את החזר הוצאות הנסיעה, מתוך מצוקתי הידועה לו אשלח את ידי לכסף. באמת קרה שכאשר הוא נסע לכמה ימים, לקחתי שני טאלר מהקופה, כי לא יכולתי להתכלכל אחרת במצוקתי. הודעתי לו מיד על כך וביקשתי שיתייחס לשני הטאלר כאל מקדמה, אבל הוא חייך בבוז. כעת היתה לו עילה להיפטר ממני, והוא פיטר אותי ממשרתי.

שבועות קשים הגיעוני אחר כך. באין בית תעיתי ביער השחור, שהיתי בלילות גשם בצריפי חוטבי העצים ורעבתי, אם לא קיבלתי מאחד האיכרים לחם וחלב, וזאת דוקא לבקשת ילדיהם. היו אלה ילדים מכפר סמוך לאגם טיטוס (Titisee), שביקרו בבית הספר בפרייבורג, לעתים קרובות ליוויתי אותם בערב דרך היער, ותוך כדי כך סיפרתי להם כל מיני סיפורים. כך קניתי לי את חיבתם. אבל לא יכולתי לשאת עוד חיים אלה, מכרתי את אלה מחפצי שעוד יכולתי לוותר עליהם, מעיל, כמה ספרים, את שעוני, ויצאתי לדרך אל ציריך, ולשם גם הגעתי למזלי לאחר מאמצים רבים, והחבר קיבלני בכזו שמחה, שהדהימה ופיצתה אותי על כל יסורי. 

פרק 9 

פרקים 11-10