הבעיה עם אבי גבאי

התקשורת מאד מחבבת את אבי גבאי. הוא בהחלט אדם סימפטי, וזה עוזר להתחבב על אנשים בכלל ועל התקשורת בפרט, אבל הצורה שבה סוקרו בתקשורת היוזמות שלו להגדיל את סמכויותיו במפלגת העבודה מקוממת: הדנ"א של מפלגת העבודה זה לתקוע סכין בגב ליו"ר שלה, התפייטו הכתבים, שוב מפלגת העבודה מתעללת ביו"ר שלה ורוצה להדיח אותו, הם הלינו, ועוד ועוד אמרי שפר כגון אלה.

אבל הפעם חברי המפלגה שמתנגדים לאבי גבאי צודקים. היוזמות שלו לא נועדו לשפר את סיכויי המפלגה בבחירות, אלא להעמיק את שליטתו במפלגה, שאליה הצטרף ברגע האחרון והשתלט על הנהגתה, לא כמו פעיל פוליטי שצומח בשורות המפלגה מלמטה, אפילו לא כמו שחקן חיזוק אהוד שנועד למשוך קולות, אלא יותר כמו איש עסקים שמזהה חברה במשבר, ומשתלט עליה בקלות, מפני שהנהלתה קרסה. האם חברי המפלגה שבחרו בו לא ידעו זאת? הם ידעו היטב, אבל מולו עמדו יצחק הרצוג שהצליח לאכזב גם את מי שלא ציפה ממנו לגדולות, אראל מרגלית גס הרוח, עמיר פרץ שקשה לזכור אפילו כמה פעמים עזב את המפלגה וחזר אליה במחשבה אך ורק על עצמו, ועומר ברלב, שהוא דוקא אדם הגון ואני אישית הייתי מעדיפה אותו על מתחריו, אבל למרבה הצער תומכיו מעטים. למול מתחריו אבי גבאי נראה כמו מציאה מהשמיים.

אבל הוא לא. הוא איש עסקים שזיהה מפלגה במשבר חמור וחשב שזאת יופי של הזדמנות בשבילו, וגם צדק. הוא כבש את צמרת המפלגה בקלות, ועכשיו, כמו כל איש עסקים שהשתלט על חברה, הוא מעמיק את השליטה: הוא רוצה להשפיע על הרכב הרשימה הרבה יותר מהסביר, הוא רוצה לרכז בידיו סמכויות שיאפשרו לו לדחוק לפינה את יריביו הפוליטיים. זה מובן, אבל גם דוחה. והוא לא המתין הרבה כדי לעשות את הצעדים האלה, אלא רק נבחר לראשות  מפלגה שהוא חבר חדש בה, ובמקום שיתוף פעולה עם ותיקי המפלגה, הוא מבקש לעצמו שלטון יחיד, כמו במפלגה שממנה הגיע למפלגת העבודה, כשזיהה הזדמנות אחרת, שלצערו לא התממשה.

אבי גבאי הוא עוד אדם שגורם לי להיזכר בצער בבנו הקומוניסט של הכומר בספר "פאפא יאנארוס" של ניקוס קזנצקיס, שיותר מוכר כמחברו של "זורבה היווני". הבן הקומוניסט של פאפא יאנארוס תוהה אם המטרה היא פרי תלוי על העץ שרק צריך להגיע ולקטוף אותו, או שהפרי הזה צריך עוד להבשיל, והמעשים שבדרך יקבעו את טעמו, אם יהיה מתוק או מר. המטרה היא ברורה: להגיע לשלטון. אבל אבי גבאי איננו מתוה אידיאולוגיה או דרך, אלא רק משדר כוחנות ומאיים על כל מי שלא ישרת אותו, ורוצה סמכויות ועוד סמכויות, לסלק את מי שאינו נאמן לו ולמלא את השורות בנאמניו. ומה הוא יעשה אם יגיע לשלטון? ימנה את השרים בעצמו. כבר עכשיו, כשסיכוייו להגיע לראשות הממשלה די מפוקפקים, הוא מודיע שהוא יוביל והוא ינווט, והוא ימנה את השרים כשיהיה ראש הממשלה. אולי קודם תיבחר ואחר כך תדאג לסמכויות? ומה שיותר חשוב: אולי תחשוב יחד עם המפלגה שנבחרת לעמוד בראשה מה מפלגת העבודה רוצה להציע למדינת ישראל אם תגיע לשלטון? ומה היא רוצה להציע אם לא תגיע לשלטון? כי מפלגה שיש לה אידיאולוגיה ודרך, ופעם היו למפלגת העבודה דברים כאלה, יש לה מה לעשות גם באופוזיציה. יש לה מה לעשות גם בכנסת, ולא רק בממשלה.

אולי אני יוצאת דופן בין מצביעי העבודה. אינני יודעת. אני רק מצביעה בבחירות, אינני חברת מפלגה, ואינני מכירה בכלל הרבה אנשים, אבל אני מעולם לא כעסתי על מפלגת העבודה שהיא לא הגיעה לשלטון. זה לא תלוי במפלגה אלא במצביעים. אני כן כועסת מאד על מפלגת העבודה שהיא איבדה את זהותה ואת דרכה ואת כבודה העצמי, והפכה למין פלטפורמה שמישהו שהיה מנהל חברת בזק, וזאת לא בדיחה, חושב שהוא יכול להנהיג אותה בלי שהוא יודע אפילו מה האידיאולוגיה שלה ובלי שאכפת לו מזה כהוא זה. מלחמה בשחיתות היא דבר חשוב, אבל זאת חובתו של כל אדם הגון ולא תחליף לאידיאולוגיה מפלגתית, מה גם ששום אדם אחר לא הצליח לגבש ולהנכיח את הזעם הציבורי על חיי פרות הבשן של דיירי המעון בבלפור יותר מהליכודניק קשה-היום מני נפתלי, שמונע על ידי תחושת עוול אמיתית. לעומתו אבי גבאי הוא ילד תפנוקים, גם אם הוא בן למשפחה מרוקאית - כמה מביך העיסוק הציבורי במוצאו, ובילדותו במשפחה ענייה מרובת-ילדים, וההתפעלות מדרכו למישרת המיליונים בראשות חברת בזק. אבי גבאי עשה כסף, הרבה כסף, ולזה צריך בוודאי השכלה ותבונה ולא מעט כוחנות. כדי להנהיג מפלגה צריך משהו אחר, משהו שהכסף איננו קונה. גם בן-גוריון ומנחם בגין היו בני עניים, ומעולם לא התעשרו. שניהם היו דמגוגים גדולים, וזה לאו דוקא לזכותם. כן לזכותם הוא שהיתה להם לפני הכל אמונה עזה. כי מפלגה איננה רק חברה שצריך לנהל יותר או פחות טוב, ובמפלגת העבודה ההיסטורית ועד היום הפקידו את הניהול בידי מזכ"ל ולא בידי יושב ראש המפלגה, כי מיושב הראש ציפו להתוות דרך ולהנהיג, ולא להתעסק במינויים. במשך שנים מתעסקת מפלגת העבודה אך ורק בחלוקת כסאות שאינם קיימים ובציפיה אינסופית למשיח שיגיע אי שם מבחוץ, ומתפלאת שהציבור מואס בה יותר ויותר. בנימין נתניהו מנצח לא מפני שהוא קוסם, ולא מפני שהוא אדם מושך. הוא לא. מי שמזלזל במצביעיו חושב שהם נמשכים רק לדמגוגיה ולהסתה שלו, אבל הם נמשכים גם לכך שיש לו אמונה בדרכו, ובכך שהוא מציל את מדינת ישראל מאסון כשהוא מוביל אותה על פי חזונו, גם אם בעיני רבים, ואני ביניהם, החזון הזה מוביל לאסון. אנשים מעדיפים מנהיג שיש לו אמונה וחזון, ופעם, כשלמפלגת העבודה היו מנהיגים עם אמונה וחזון, היו לה גם הרבה מצביעים.