דן מרגלית תקף עיתונאיות

דן מרגלית תקף עיתונאיות. עיתונאיות שעבדו איתו באותה מערכת, וגם עיתונאיות שהתארחו אצלו כמגיש טלויזיה, אבל עיתונאיות, וכפי שציינה אחת מקרבנותיו, העיתונאית המוערכת חני קים, זו היתה השפלה נוראה, וזו בדיוק היתה המטרה. דן מרגלית לא תקף עיתונאיות רק מפני שהן היו בסביבתו. הוא תקף עיתונאיות מפני שמטרתו היתה לפגוע בעיתונאיות ולהשפיל אותן. קרבנותיו מציינות שראו בו עמית, ולפיכך ציפו שיתייחס אליהן כאל עמיתות, יחס מקצועי ומכבד, אבל התנהגותו של דן מרגלית נועדה לשרת מטרה הפוכה, להבהיר לעיתונאיות שבהיותן נשים הן אינן ראויות להיחשב לעמיתותיו ולזכות ביחס מקצועי ומכבד, וראוי שתדענה שהן אינן שוות ערך לו ולעמיתיו הגברים, אלא הן אך ורק צעצועי מין שלו. כמו זכר בבעלי החיים הוא נפנף מולן באיבר מינו, וכפה את עצמו עליהן בכוח, לאו דוקא כדי לזכות בסיפוק מיני, אלא כדי להבהיר: עיתונאי הוא גבר, עיתונאית היא אשה ולפיכך היא צעצוע מין. החשיפה של איבר המין ככלי נשק מאיים, שמאפיינת זכרים תוקפים אצל החיות, ממלאת כאן את אותו תפקיד עצמו שהיא ממלאת בעולם החי: להצהיר ולהוכיח אל מול סביבתי ועולמי שאני החזק והשליט, והנקבות הן רכושי ונתונות לשליטתי. המיניות הגברית מעולם לא שימשה לסיפוק מיני בלבד, תמיד היו לה תפקידים נוספים של הפגנת כוח, שליטה ודיכוי, בעולם החיות ובעולמם של בני האדם, שהם חיות בעלות כושר דיבור, ולכן תוקפנותן לובשת צורות מגוונות יותר משל בעלי החיים, במקרה הטוב צורות מעודנות ומתוחכמות יותר, של לעג ועלבונות כלפי עמיתות נשים, שגם הם מבטאים ניסיון השפלה ושליטה, אבל אצל דן מרגלית התוקפנות, חוסר היכולת להסכין עם כניסתן של נשים לעולם העיתונות והתבססותן בו, לבשה צורה חייתית לגמרי: בשליפת איבר מינו ודחיקתו אליהן בכוח הוא הראה להן מי הוא – זכר אלפא בעולם העיתונות, ומי הן – נקבות שזכותו לעשות בהן כרצונו, משל היו חפץ, והן הבינו שעליהן לבלוע את עלבונן ולשתוק אם ברצונן להישאר בעולם העיתונות. אנשים אינם מתלוננים על הפגיעה בהם כאשר הם מבינים שהפגיעה משקפת יחסי כוחות אמיתיים, שלדן מרגלית יש לא רק כוח גופני, אלא הרבה מאד כוח במערכת, והן עצמן חסרות-אונים, ואם תתלוננה נגדו לא רק שלא תזכינה לתמיכה ואהדה, אלא תהפוכנה לשק חבטות שלו ושל עמיתיו. לכן נשים שתקו, ושתיקתן העניקה לתוקפים ולתוקפנותם משנה תוקף. מנקודת ראותו מילא דן מרגלית תפקיד חינוכי: הוא חינך את העיתונאיות הנשים מהו מעמדן הנכון – לא נשות מקצוע אלא צעצועי מין – וכיצד עליהן לראות את עצמן ואת מקומן לעומת זה שלו. לכן כאשר העיתונאית אורלי אזולאי המותקפת הצליחה בקושי להיחלץ מאחיזתו ולברוח, הוא צעק אחריה: "ילדה רעה", "ילדה" משום שמעמדה של אשה הוא מעמד של קטינה נצחית, שהגבר תמיד רשאי לנהוג בה כמבוגר בילד, ו"ילדה רעה", שהרי התנהגה שלא כראוי בשיעור החינוכי שהעניק לה, במקום לציית לתפקיד צעצוע המין שדן מרגלית, בתפקיד שהעניק לעצמו כמבוגר בעל הסמכות, הגדיר עבורה.

אותם גברים שהשתמשו תמיד במיניות לא רק לצרכים ארוטיים, אלא לצרכי שליטה ודיכוי, הם אלה שמלאים זעם על הפמיניסטיות שחושפות את אופיה רב הפנים של המיניות הגברית, את האופי התוקפני, הפוגעני, המשפיל והמדכא שלובשת המיניות הזו, כשהיא מופנית נגד נשים אך ורק כדי לשלול את מעמדן האנושי והמקצועי, ולגמד אותן לדרגת צעצוע מין חסר כל זכויות, שאיננו זכאי אפילו לכך שיכבדו את גופו ואת המרחב הפרטי שלו. דוקא אלה שמרוקנים את המיניות מתפקידה הארוטי והופכים אותה לכלי נשק לצורכי דיכוי ושליטה, הם אלה שמתפייטים על יופיה של הארוטיקה שנגזלת מהם כביכול. אבל אין שום דבר יפה או אפילו ארוטי בגבר שכולא אשה בחדר נגד רצונה וחושף את איבר מינו ודוחף אותו אליה בכוח. זוהי אלימות קשה וניסיון אונס, שהוא אחת הפגיעות הקשות והטראומטיות ביותר, שכיום ידוע היטב שהטראומה של נשים נאנסות היא טראומה לטווח ארוך, ופגיעתה לעתים קשה יותר מפגיעת הלם קרב. העובדה שמדובר באדם מוכר, עמית, שניתן בו אמון, איננה מפחיתה מהפגיעה, רק מגבירה אותה.

לדברי חני קים, מי שהציל אותה מאונס ממש הוא העיתונאי המנוח אמנון דנקנר שנכנס לפתע לחדר וכיחכח בגרונו. נראה שדנקנר לא היה מאד מופתע למצוא את חברו הקרוב בעיצומו של ניסיון אונס. הוא לא צעק: מה אתה עושה? תפסיק! תעזוב אותה! לא ולא, הוא כיחכח בנימוס בגרונו, כמו ג'נטלמן אנגלי שפתח דלת חדר באחוזתו וגילה שם זוג משרתים מתעלסים. הוא לא הזדעזע. כך נוהגים גברים בחברה שיש בה תרבות אונס, גם המנומסים שבהם. להיות חברים של אנס זו איננה בושה, והיתקלות בניסיון אונס איננה מפיקה מהם זעם ובהלה, אלא כחכוח מנומס בגרון. האם השמיע דנקנר לדן מרגלית בארבע עיניים מלה של ביקורת? או שגם זה נחשב חדירה לפרטיות, כאילו היה מעשה האונס סוג של תינוי אהבים, ולא פשע אלים מהיותר חמורים.

וראוי להעיר גם על ההקשר של החשיפה: הפשעים האלה, נסיונות האונס האלה, נחשפו לא בגלל מה שדוקא השמרנים מכנים ברעש גדול "מהפכת MeToo", כאילו דוקא עידן טראמפ, שהוא עידן של נסיגה קשה לנשים, שיפר את מעמדן, מה שממש לא קרה, למרות שכמה גברים בכירים ותוקפניים במיוחד נאלצו להתפטר בעקבות חשיפת פשעי המין שלהם. החשיפות האחרונות בארץ ובחו"ל התרחשו כתגובת נגד של המפסידים: מכיוון שטראמפ לעג לד"ר כריסטין בלייזי פורד, שהעידה על התקיפה שתקף אותה בהיותם תלמידי תיכון השופט ברט קאוואנו, שהתמנה למרות עדותה לשופט בבית המשפט העליון של ארצות-הברית, ובין השאר שאל טראמפ את השאלה הקלאסית של האנסים ותומכיהם (טראמפ עצמו הוא גם זה וגם זה): למה היא לא התלוננה? למה היא חיכתה עד עכשיו? וכך, בתגובה לדברי הביזוי האלה של המתלוננות, התעורר ברשתות החברתיות קמפיין "למה לא התלוננתי?" שהתפשט כשריפה בשדה קוצים: כמה אכזרי גם להטיל אימה על הקורבנות, וגם לבוז להם על כך שהם מפחדים להתלונן ולהתעמת עם תוקפיהם החזקים מהם. הפעם פעל הלעג של טראמפ כבומרנג: אם משפילים אותך ורומסים אותך ממילא, עדיף לפחות לדבר, ואנשים דיברו, גם נשים וגם גברים, וראוי לשבח מיוחד עיתונאי "הארץ" ניר גונטז' שחשף תקיפה מינית בהיותו נער, כי אין מדובר רק בגברים נגד נשים – מדובר בחזקים נגד חלשים, וגם ילדים ונערים נפגעים מתוקפנות מינית, מהסיבה שהם חלשים ופגיעים יותר, ועצם הפגיעות מעודדת אצל התוקפנים את תוקפנותם.

ודן מרגלית היה תמיד אדם מאד תוקפני. גם אם תוקפנות מילולית איננה מובילה בהכרח לתוקפנות מינית, אצלו היה בהחלט קשר בין תוקפנותו המילולית והמינית. רק פעם אחת היה לי המזל הרע לפגוש אותו בחיים, כשהמתנתי בתור ארוך במשרדי התלמידים באוניברסיטה על הר הצופים, ולידי עמד בתור הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' הקשיש ובסמוך לו דן מרגלית. מעולם לא החלפתי מלה עם איש מהם, ומפרופסור ליבוביץ', שהרביתי לפגוש באוניברסיטה ובשכונת מגורינו המשותפת, פחדתי תמיד, כנראה לא בצדק, בגלל פרצופו הזועם, אבל כשדן מרגלית בחיוך נוטף רשעות הקשה מולו: "פרופסור ליבוביץ' עומד בתור? חתן פרס ישראל?" וליבוביץ' ענה לו: "ולמה לא? כדי שדן מרגלית יכתוב שפרופסור ליבוביץ' איננו עומד בתור?" רציתי שמישהו ייתן לדן מרגלית סטירה. כולם שתקו, רק דן מרגלית קישקש ללא הרף, והפרופסור ליבוביץ' עמד בשקט ובסבלנות בתור למשרד האוניברסיטה, כפי שראיתי אותו אינספור פעמים עומד בתור לאוטובוס, או ממתין בסבלנות לתורו בדוכן הספרייה ומדבר עם הספרניות הצעירות בשקט ובנימוס, כפי שדברי חכמים בנחת נשמעים.