קיבוץ רשפים כמשל

אתמול קראתי במוסף "הארץ" במדור טיסות נכנסות טיסות יוצאות שאני מאד אוהבת על הזוג משה בן חור וחיותה עזגד שחיו עשרות שנים בקיבוץ רשפים, והוא ביים שם הצגות והיא אירגנה את הריקודים, אבל אף פעם לא שילמו להם, ולעת זיקנה הם עזבו את הקיבוץ למושבים ואין להם גימלה ולא כלום, למרות שעבדו כל החיים. חיותה סיפרה גם שרשמו לה רק שליש מהשעות שעבדה בפועל ושמישהי עם ותק בקיבוץ נרשמה כמנהלת, למרות שהיא ניהלה בפועל. הם לא אמרו שזרקו אותם מהקיבוץ לעת זיקנה, רק שהם עזבו ושבעצם הם מרוצים, ונדמה לי שזאת איננה כל האמת, כי בדיוק השבוע, בצירוף מקרים מדהים או אולי לא, ראיתי בתכנית "המקור" כתבה מזעזעת של גלי גינת על ההפרטה בקיבוץ רשפים. במרכז התכנית עמד סיפורו של איתי קריגר הקשיש שירה במנהל ההפרטה איתן בלינקוב. הקשיש סירב לשלם על שירותים בקיבוץ ולכן מנעו ממנו שירותים כולל טיפולים רפואיים, ובסופו של דבר ניתקו לו את החשמל, ואז הוא לקח אקדח וירה במנהל ההפרטה שנפצע ברגלו ובידו, ועכשיו הוא עומד למשפט וצפוי לעונש מאסר ארוך.

מנהל ההפרטה בלינקוב הסכיר שאם מישהו לא משלם, התשלום נופל על כל החברים האחרים וזה לא צודק, וזאת אמירה צבועה ושקרית, כי לאנשים בגימלאות, בלי קשר היכן הם גרים, יש הנחות. אני למשל משלמת באוטובוס רק שלושה שקלים לנסיעה במקום חמישה שקל ותשעים אגורות ששילמתי לפני שהפכתי לאזרחית ותיקה, ומגיעות לי עוד הנחות בתשלומי מסים וארנונה, כי ההנחה היא שאזרח ותיק כבר תרם למדינה הרבה, וכעת לעת זיקנה, הוא זקוק ליותר עזרה ויש לו יותר הוצאות, למשל על טיפולים רפואיים ותרופות שלמזלי אינני זקוקה להם, אבל רבים מהקשישים כן זקוקים, ואולי גם אני אזדקק בעתיד. האמת היא שגם אני מוותרת לפעמים על טיפולי שיניים יקרים או על קניית רהיטים חדשים, כדי שיהיה לי למשל כסף לנסוע לבקר את הבת והנכד שלי באנגליה, ואפשר לומר שאני בוחרת בין מותרות, ומצד שני אפשר להתווכח אם טיפולי שיניים ומיטה טובה הם מותרות, ולדעתי גם אפשר להתווכח אם להיפגש פעם בכמה חודשים עם הבת והנכד אלה מותרות, כי בשבילי זה יותר סם חיים ממותרות. אבל אני כמובן במצב טוב בהרבה יחסית להרבה גימלאים אחרים, בוודאי יחסית לגימלאים בקיבוץ רשפים, שהפסיקו להם טיפולי שיניים ואפילו אספקת חשמל, ובעצם מתברר שהיה לפחות עוד אדם אחד שרצה לירות במנהל ההפרטה ואפילו כבר לקח אקדח ויצא לכיוון משרדו, אבל למרבה המזל חזר בו, ומאז הוא ואשתו עזבו את הקיבוץ. אשתו עובדת עם ילדים במושב הסמוך למקום מגוריהם החדש, ובקיבוץ מנהל ההפרטה מנע ממנה לעבוד עם ילדים בטענה שיש לה בעיות נפשיות. הזוג הזה איננו זוג הקשישים היחיד שעזב את הקיבוץ. היו עוד כמה קשישים מותיקי הקיבוץ שעזבו אחרי חמישים וששים שנות עבודה בקיבוץ שלו נתנו את כל חייהם. איתן בלינקוב אומר לזכות עצמו שהקיבוץ היה בפשיטת רגל ולא היו בו כמעט צעירים וילדים, ועכשיו הקיבוץ משגשג ופותחים גני ילדים חדשים, וזה נשמע לי הגיוני שהקיבוץ משגשג אחרי שהוא זרק לכלבים את חבריו הקשישים, שעבדו למען הקיבוץ כל החיים, אבל לעת זיקנה הם עובדים פחות וזקוקים ליותר עזרה, אבל אני למשל לא הייתי רוצה לגור ולעבוד במקום שאולי יזרקו אותי לכלבים כשאהיה זקנה וחולה, ועוד במקום כמו קיבוץ, שאנשים וויתרו בו על כל כך הרבה חירויות, כדי לגור בקהילה שהתיימרה לתמוך בחלשים ולתת לכולם בלי אפליה. אבל בעצם היומרות הקיבוציות תמיד היו סוג של שקר, תמיד היתה בקיבוצים כוחנות ואפליה. אני זוכרת כשעוד הייתי ילדה שאשה שהורי הכירו דרשה מהקיבוץ שגרו בו לתת לה ולבעלה את דירתה של אלמנה שהיתה גדולה משלהם, כי אחרי שבעלה נפטר היא גרה בה לבד והם היו זוג. אני לא זוכרת אם הם קיבלו את הדירה הגדולה יותר, אבל בסוף הבעל של האשה שדרשה את דירת האלמנה התאבד, וגם היא נהייתה אלמנה, ואולי גם את הדירה שלה לקחו. אולי דוקא במקומות שהיומרות המוסריות מרחיקות לכת, הרשעות האנושית מתפרצת דוקא ביתר שאת. אני זוכרת גם שחברים של הורי מקיבוץ גדול ועשיר למדי אמרו להורי שזה טוב שיש לך בקיבוץ משפחה גדולה, כדי שתהיה לך תמיכה בקיבוץ אם תרצה לשלוח ילד ללימודים, כי בסופו של דבר בהצבעות בקיבוץ מי שיש לו יותר כוח מקבל דברים, ולאו דוקא מי שמגיע לו יותר מסיבה עניינית. גם אחד מזוגות הקשישים מרשפים שעזבו את הקיבוץ סיפרו שדרשו מהם לוותר על חלק מדירתם לטובת מישהו אחר, והאשה בקושי הצליחה לדבר על זה והרגישו שהם מפחדים לומר את זה, אבל בכל זאת היא אמרה בחשש גדול שמי שלטובתו נדרשו לוותר על חלק מדירתם היה קרוב של חבר הנהלת הקיבוץ, והם, שילדיהם עזבו את הקיבוץ, אין להם כבר מהלכים בקיבוץ, למרות שהם חיו בו ועבדו למענו כמעט ששים שנה. גם האיש שירה במנהל ההפרטה הוא איש שארבעת ילדיו עזבו את הקיבוץ ואשתו נפטרה, וכבר לא היה לו איש בקיבוץ שיתמוך בו וייאבק למענו, לכן דרשו ממנו לשלם על שירותים שאדם בגילו כבר שילם עליהם בעשרות שנות עבודה בקיבוץ, ובגילו הקיבוץ כבר היה צריך לספק לו את השירותים בחינם או במחיר סמלי, ולא להטיף לו מוסר שהוא נופל לעול על כתפי החברים האחרים. כל זקן נופל במידה כזו או אחרת לעול על משפחתו, וחברה אנושית צריכה לטפל בזקנים שלה באנושיות ולתמוך בהם, ולא להשליך אותם לעת זקנה בגלל שהם כבר לא ריווחיים. הרי כולם יהיו בסוף זקנים, לפחות אלה שהתמזל מזלם לא למות צעירים מדי, וכל מי שמגדל ילדים מקוה שהם יטפלו בו לעת זיקנה ולא יעזבו אותו לאנחות, כי למען האמת זאת אחת הסיבות שאנשים מגדלים ומטפחים ילדים, כדי לא להיות בודדים ועזובים לעת זיקנה, אלא לשמוח בילדים ובנכדים, ולהרגיש שחייהם עוד נמשכים ויימשכו אפילו אחרי מותם בילדיהם ונכדיהם וניניהם וכל הדורות הבאים. וזה גם מה שרציתי להגיד על למה התאבדות זה דבר רע, כי יש אנשים שחושבים שאם מישהו רע לו זכותו להתאבד. כמובן שאי אפשר לשפוט אנשים שמתאבדים בגלל חולי נפשי קשה שמשבש להם את המחשבה, אבל החברה כחברה צריכה להתנגד בכל תוקף להתאבדויות, מפני שהתאבדות לא רק הורגת את המתאבד, אלא פוצעת קשה את כל המשפחה, ולפעמים גורמת לבני המשפחה הקרובים למאוס בחייהם ולהתאבד גם כן, מרוב צער או רגשי אשמה, וכמו שאמר המשורר האנגלי הגדול ג'ון דאן שום אדם איננו אי, כולנו קשורים ותלויים זה בזה, ואסור לנו להתנכר איש לרעהו בעת צרה כי כולנו נהיה שם פעם אם לא כבר היינו שם בעבר. במובן הזה קיבוץ רשפים הוא גם משל על החברה הישראלית כולה בעידן נתניהו, שקיצץ בקצבאות הרווחה והפך את המורות והאחיות והעובדות הסוציאליות – אני כותבת בלשון נקבה כי בפועל רוב העוסקים במקצועות אלה הן נשים, לעובדות קבלן מנוצלות, מושפלות ועשוקות שנזרקות לכלבים כשגומרים לנצל אותן, וכל החברה שלנו נהייתה חברה שאיש את רעהו חיים בלעו ובמקום אחוה משגשגים בה הפיצול והשנאה, ונתניהו אוהב להגיד שהוא מגן ישראל ועכשיו הוא בכלל התאהב בתפקיד שר הביטחון ולא רוצה להיפרד מתפקיד שר הביטחון, אבל ביטחון זה לא רק מטוסים וצוללות ונשק, ביטחון זה קודם כל סולידריות חברתית, אנשים שמוכנים אפילו למות כדי להגן על הכלל, ומי שמפורר את הסולידריות החברתית כדי לנצל יותר ולשלם פחות ולהרוויח מגזל של הזולת, מפורר את הביטחון הלאומי יותר מכל אלה שהוא אוהב להוקיע כבוגדים. כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי.