אֲִנִי מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל
בְּסֵדֶר מוֹפְתִי וּבְיָד זְהִירָה:
לִשְׁפֹֹּךְ אֶת הַתֵּה לְתוֹךְ סֵפֶל עָגוֹל
וְאֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ קְעָרָה.
(דַּלֶּקֶת פְּרָקִים מַחֲלָה אֲרוּרָה).
אֲבָל קֶמַח מַלְבִּין עַל בְּגָדַי הַשְּׁחוֹרִים,
אֶת הַסֵּפֶל הָפַכְתִּי – יָדִי רַעֲדָה,
וְהָפַךְ הַמַּשְׁקֶה לִי לְמַיִם מָרִים
מִן הַשַּׁיִש אֶל הָרִצְפָּה נִגָּרִים
כִּי לִמְזֹג כָּרָאוּי לֹא אֵדַע.
עַכְשָׁיו אֶצְטָרֵךְ לְמָרֵק כְּתָמִים
כִּי דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי כְּהִלְכָתוֹ
וְגַם אִם אֲנַקֶּה מֵאָה פְּעָמִים
מְעֻוָּת לֹא יָשׁוּב לְקַדְמוּתוֹ.
