הרחק מוושינגטון, קרוב לכפר-סבא

עבור דונלד טראמפ מדינת ישראל נמצאת באותה קטיגוריה כמו ונצואלה, מקוטלגת תחת מדינות נחשלות בעולם השלישי שארצות הברית צריכה להחליט מי ישלוט בהן, לפי טעמה והאינטרסים שלה. ההבדל בין שתי המדינות מבחינת טראמפ הוא שבוונצואלה שולט בפועל המנהיג הלא-רצוי לארצות-הברית, שהאוריינטציה שלו סוציאליסטית, והמנהיג שארצות-הברית בחרה לוונצואלה לא באמת שולט בה, אבל מבחינת דונלד טראמפ הוא שליט ונצואלה החוקי. בישראל המצב הפוך: לישראל יש כבר שנים רבות מנהיג שמתאים לדונלד טראמפ ככפפה ליד: גזעני, מושחת, ידיד מושבע של נאצים, פאשיסטים ואנטישמים ורווי שנאה חולנית לערבים ומוסלמים, ועל מציאה כזאת דונלד טראמפ לא מוכן לוותר. לכן הוא עושה הכל כדי להשאיר את נתניהו בשלטון, ומה רצונם של אזרחי ישראל הרבה פחות מעניין אותו. מכיוון שדונלד טראמפ בטוח שאזרחי ישראל הם חבורת ילידים נחשלים בקצה השני של האוקיינוס, הוא משוכנע שאם איש דגול כמוהו ירעיף על בנימין נתניהו כיבודים, כל אזרחי ישראל יתעלפו מהתרגשות. הוא גם בטוח שהחלום של כל אזרחי ישראל הוא לשלוט במזרח ירושלים וגם ברמת הגולן. נכון שאזרחי ישראל רוצים לבקר לפעמים בכותל המערבי, אבל זה פחות או יותר המקום היחיד במזרח ירושלים שבאמת חשוב ליהודים להגיע אליו. מכל שאר מזרח ירושלים רוב היהודים מדירים את רגליהם, אם בגלל פחד ואם בגלל חוסר עניין. המצב של רמת הגולן גרוע עוד יותר. האיזור אמנם יפהפה אבל רחוק מהמרכז, ורוב הישראלים לא ביקרו בו מאז התיכון או הצבא ולא מאד משנה להם. אתר החרמון הוא קטנטן וסגור רוב ימות השנה. קשה ויקר להגיע אליו, ומעט אנשים מוכנים לנהוג שעות כדי לראות את הכנרת מלמעלה למטה. כששמעתי על ההכרה האמריקנית בשלטון ישראל ברמת הגולן, נזכרתי בכתבה נדמה לי של אמיר גרא בערוץ 1 על האיזור המנומנם שישראלים מעטים בלבד עברו להתגורר בו. נדמה שהמקום הכי מפורסם ברמת הגולן איננו ברכת רם בלוע הר געש או בריכת המשושים, אלא תאי השירותים בבית הספר בקצרין שמככבים בטלויזיה מאז הרצח המחריד של הילדה תאיר ראדה, ומספקים לישראלים סדרת פשע בלתי נגמרת מהחיים. מאז מלחמת האזרחים בסוריה לאיש לא אכפת שישראל שולטת ברמת הגולן. הרבה מדינות מעדיפות שישראל תהיה שם כמחסום נגד דאע"ש וקבוצות דומות של איסלם רדיקלי. אולי היה עדיף פשוט לשתוק על השלטון הישראלי ברמת הגולן ולא להעיר שדים רדומים. אבל נתניהו רוצה לנצח בבחירות בפעם החמישית, בתקוה למצוא במשרת ראש הממשלה מקלט מאימת הדין על מעשי השחיתות שלו, ומכיוון שגם הוא חושב שאזרחי ישראל אינם חכמים במיוחד, ומוכיח את זה כמעט כל יום בסיפורי לא יהיה כלום כי אין כלום שלו, אז החבר דונלד טראמפ, שאיננו בדיוק חבר אלא סוג של סנדק, אירגן לו אירוע הצדעה עם הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן שהיא עובדה שלפחות מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה איש לא התכוון לשנות, ולמרות שהחמאס קצת הפריע להצגה של נתניהו וטראמפ, ונתניהו חשב לחזור לארץ ולעשות אולי הצגה אחרת שהוא אוהב, הצגת נתניהו חזק מול החמאס שכבר היתה להיט בעבר, בסופו של דבר הוחלט שההצגה של דונלד טראמפ ונתניהו בוושינגטון חייבת להימשך. כי השקיעו הרבה מאמצים להכין אותה ולהעלות אותה. אבל נדמה לי שהקהל המיועד פחות מתלהב מכפי שציפו. אולי זה בגללי שמוטרדת עכשיו מדברים אחרים ולא מתחברת די הצורך לרחשי לב העם כמו שנתניהו וטראמפ מתחברים אליהם, ואולי זה בגלל שההצגה של החמאס היתה יותר חזקה בתפאורה ובפעלולים, אולי מפני שיותר אנשים חיים בטווח הרקטות של החמאס מאשר ברמת הגולן, ואולי מפני שרוב האנשים יותר רואים טלויזיה ופחות הולכים להצגות. נראה שלמרות הקדימונים המוצלחים, התפאורה הקלאסית של חצר הבית הלבן והדיבורים על רגע היסטורי, נראה שהבית המופצץ במושב הצנוע משמרת, שעד אתמול בבוקר לא ידעתי על קיומו, וקראתי בויקיפדיה שהקימו אותו בשנת 1946 יוצאי הצבא הבריטי מהפלוגה הארץ-ישראלית של הסווארים ועובדי הנמלים, ומגדלים בו תרנגולות ופרחים, ואף אחד שם לא רצה להיות בחדשות, בוודאי לא ככה, הצליח מבלי לעשות דבר ומבלי להכין דבר להיכנס לאנשים ללב ולראש יותר מההכרה האמריקאית בשלטון הישראלי ברמת-הגולן, אולי מפני שהוא יותר קרוב לכפר-סבא מרמת-הגולן, אולי בגלל שאנחנו כל כך עייפים כבר, עייפים מהצגות ועייפים מפיצוצים ועייפים מחלומות גדולה של מנהיגים, ורובנו מסתפקים בבית קטן ושקט ובחיים אלמוניים ובלבד שלא יפלו לנו טילים על הראש ויפילו עלינו את הבית.