בת ששים ושלוש

היום מלאו לי ששים ושלוש שנים. אני אוהבת את המספר הזה. אני אוהבת להיות זקנה ולשלם באוטובוס רק שלושה שקלים ושאנשים מציעים לי לשבת. אני אוהבת את זה שאני יכולה להסתכל על החיים שלי אחורה. מזמן כבר הפסקתי לחשוב מה צריך להספיק בחיים. אני לא צריכה להספיק כלום, רק לחיות ולראות מה עוד יקרה. לפני פחות משבועיים נולד לי נכד חדש, והנכד הראשון שלי חגג שנתיים. אני סבתא ויש לי שתי בנות ושני נכדים, ואני מאושרת. אני אשה די מסורתית. קודם רציתי הכי הרבה להיות אמא, ואחר כך רציתי הכי הרבה להיות סבתא, שזה כבר לא תלוי בי וזה עוד יותר משמח שזה קורה. לקבל נכד זה כמו לקבל מתנה. זה משהו שאתה לא יכול לבקש שיקרה, רק לקוות. ומתנות זה דבר כל כך משמח. כשמביאים מתנות לתינוק אני מרגישה כאילו מביאים מתנה בשבילי, ואני שמחה כמו ששמחתי במתנות כשהייתי ילדה, שאחר כך איבדתי את השמחה הפשוטה הזאת, ועכשיו היא חוזרת. אני אוהבת את הדובון שכתוב לו על הבטן "הדובי הראשון של אביב", והוא באמת הדובי הראשון של אביב, ואני אוהבת את כל הבגדים הקטנים של התינוק. בכל פעם שאנחנו מחליפות לו בגדים אנחנו אומרות: מה נלביש לו עכשיו? כאילו הוא דוגמן, ואחרי שאנחנו מלבישות אותו אנחנו מתפעלות ממנו ואומרות כמה הוא תינוק יפה, ובאמת הוא תינוק יפה, והכל אצלו יפה, העיניים והשפתיים והאוזניים והידיים והרגליים, הכל יפה ומתוק. תינוק הוא מתנה שלא נגמרת ואני מדמיינת איך הוא יהיה כשהוא יגדל, ואני מקוה שהנכד שלי מאנגליה גם יבוא לבקר אותי ואני אשב עם שני הנכדים ביחד, שזה כאילו הכי מובן מאליו אבל זה גם הכי מיוחד. שרון שאלה אותי קודם מה ארצה לעשות ביום ההולדת ולא רציתי לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות. הכנתי ריבת משמש ואפיתי עוגת גבינה עם דובדבנים ושכבתי על הספה וקראתי כתבה נוראית ב"הארץ" על אשה שרצחו אותה בצוללת. אני לא יודעת למה רציתי לקרוא את זה. בדרך כלל אני לא אוהבת סיפורי רצח ואני מאד שונאת בלשים. אבל על הסיפור הזה כבר קראתי הרבה. אולי בגלל שהוא קרה בצוללת בים, וזה עושה אותו לסיפור כמעט לא אמיתי, למרות שהוא לגמרי אמיתי. אחר כך גם ראיתי את "חתונה ממבט ראשון" ששרון ממש שונאת וכל הזמן שואלת אותי מתי התכנית הזאת תיגמר, ואני מנחמת אותה שזה כבר הסוף. אני לא יודעת למה אני צופה בתכנית הזאת שהיא ניסוי אכזרי בבני אדם, ששמים אותם יחד בקופסה כמו שעושים לעכברי מעבדה ומצלמים מה קורה להם. היה צריך להוציא תכניות כאלה מחוץ לחוק ולאסור על הצפייה בהן בגלל התעללות ביצורים חיים, אבל אני צופה בזה בכל פעם שיש לי הזדמנות. בשביל לפצות את עכברי המעבדה נותנים להם כל מיני פינוקים: שמים אותם במלונות מפוארים עם ג'קוזי ומצלמים אותם רבים בג'קוזי בבגד ים, שזה אכזרי במיוחד. אם כבר לריב, אז לפחות ללבוש משהו מכובד, ולא בגד ים, למרות שבחרו לתכנית אנשים שנראים יחסית טוב בבגד ים. בכל זאת מדובר בתכנית טלויזיה שמוכרת המון פרסומות לתמרוקים ולבתי מלון ולשבולת שועל, או לבנק, והזוגות נורא משתדלים להעמיד פנים שהם מצאו את אהבת חייהם, אבל תמיד יש כמה שלא מצליחים להסתיר את האומללות. אני לא יודעת למה אני צופה בזה. אין לי שום תירוצים, ואני מחכה כבר לפרק של מחר. בשלב זה של חיי היה ראוי שאוקיר את זמני ואתרכז בדברים חשובים, אבל מה בכלל חשוב חוץ מהילדים והתינוקות והזמן שמקדישים להם, שהוא הזמן היחיד שעליו אף פעם לא מצטערים.