אבישי בן-חיים הוא מנוול

 

אינס אליאס שכותבת במוסף גלריה של "הארץ" על מזרחיים, ולרוב על אמנים או סופרים מזרחיים, הקדישה השבוע את הטור שלה כדי להגן על אבישי בן-חיים, שלטענתה התקשורת – שנשלטת על ידי האליטה האשכנזית, מקבעת ומתייגת אותו כלא ראוי כי הוא תומך בנתניהו, ובקיצור, אבישי בן-חיים הוא מזרחי מסכן, מקופח, מתויג על ידי האליטה האשכנזית שמתקשה לקבל שיח מזרחי מעמדי וכמובן שולטת בכל ומדכאת את המזרחיים. כבר כתבתי כאן את דעתי על בן-חיים שהוא לא מסכן ולא מקופח אלא תועמלן שקר של דרעי ונתניהו בערוץ 13 שלן בלווטניק רכש לבקשת נתניהו והפך לערוץ שבמידה רבה מדברר את נתניהו, ולכן הוא גם מוגן, בניגוד לרבים וטובים שפוטרו מהערוץ, וגם מקבל במה נרחבת לקידום תעמולת נתניהו שלשם כך קנה לן בלווטניק את ערוץ 13, ולכן אני משתדלת לצפות בו מעט ככל האפשר. בכל זאת חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים וגם על הטענות של אינס אליאס, שקיבלה טור ב"הארץ", דבר שאשכנזיה כמוני לא יכלה לקבל – שגרירות גרמניה התלוננה שהמאמרים שלי על אנטישמיות מסכנים את יסודות קיומה של הרפובליקה הגרמנית – אבל אני פולניה ולכן גם כשאין לי מה לאכול אני פריוילגית, ולעומתי אינס אליאס ואבישי בן-חיים הם מזרחיים, ולכן גם אם המשכורת, לפחות זו של בן-חיים (לעבוד אצל שוקן זו לא מציאה כידוע) היא מספר שלא ראיתי בחיים, הוא תמיד יהיה מזרחי מדוכא ואני אשכנזיה פריוילגית הגמונית או כל שם תואר יווני או לטיני שדרוש כדי להפוך תעמולה זדונית בשירות נתניהו למשהו שנשמע כמו ניתוח מדעי. חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים מפני שאינס אליאס מצאה לנכון להגן על האופן שבו תייג את מנהיגי העבודה ומר"ץ מירב מיכאלי וניצן הורוביץ כחסרי ילדים בטענה שזה דיבור מעמדי. גינוי אנשים שאין להם ילדים איננו דיבור מעמדי. זהו דיבור דתי, חברתי, תרבותי, ובעיקר זה דיבור מרושע ובזוי. זה איננו דיבור מעמדי, ומבחינה מעמדית גם אבישי בן-חיים וגם אינס אליאס, שמתוקף עבודתה אצל עמוס שוקן הקמצן מן הסתם משתכרת שכר סמלי למדי לעומת בן-חיים, אינם נחותי מעמד לעומת מירב מיכאלי וניצן הורוביץ – כולם אנשי תקשורת שמתוקף כך זכו לפירסום ופופולאריות. בן-חיים הגיע לתקשורת מן הפוליטיקה, לאחר שהיה יחצ"נו של דרעי בתשלום והפך ליחצ"נם של דרעי ונתניהו במסוה של עיתונאי, ואילו מיכאלי והורוביץ מינפו את הצלחתם בתקשורת לקריירה פוליטית, ויפה עשו.

למיכאלי והורוביץ אין ילדים, ובמדינת ישראל זה יוצא דופן. בתרבות הישראלית הבאת ילדים לעולם היא לא רק מימוש של כמיהה אנושית לצאצאים, אלא חובה חברתית ולאומית והוכחה לנורמליות. במדינות מערביות הומוסקסואלים נלחמו על הזכות להתחתן ולקבל זכויות של זוגות נשואים, ואילו בישראל הומוסקסואלים נלחמים כדי לנצל נשים בתור פונדקאיות כי הם רוצים לקנות ילדים מבלי להעניק לנשים שילדו אותם מעמד של אם ושותפה בגידול הילדים, וזה דבר מזעזע, שהומוסקסואלים צבועים כמו אמיר אוחנה ואיציק שמולי עשו כדי שיוכלו להיות הורים מבלי לתת את הדעת על המשמעות של ניצול נשים כאילו היו אינקובטור ולא בנות אדם. דוקא תקופת הקורונה מדגישה שוב את סיכוני ההריון ואת רגישותן של נשים הרות למחלות, שהופכת את עוולת הפונדקאות לנוראה עוד יותר, ואני שמחה שניצן הורוביץ לא קנה ילדים בכסף. כמובן שהומוסקסואלים יכולים גם להביא ילדים לעולם בהורות משותפת וזאת הדרך ההגונה להביא ילדים לעולם, אבל אינני חושבת שהם חייבים להביא ילדים לעולם, ואני מעדיפה אנשים שלא הביאו ילדים לעולם על אנשים שהביאו ילדים לעולם תוך ניצול מחפיר של נשים עניות ומוחלשות. כפי שכבר כתבתי אני מתכוונת להצביע למר"ץ ואני חושבת שניצן הורוביץ הוא לפני הכל בן אדם טוב והגון, תכונות שמעריצי נתניהו בזים להן אבל אני דוקא מעריכה, ואלה בעיני תכונות יותר חשובות מלהיות כמו כולם. ומה שהכי מגעיל שכשאבישי בן-חיים אמר שלניצן הורוביץ אין ילדים הוא רמז לכך שניצן הורוביץ הומוסקסואל, כי אבישי בן-חיים הוא לא רק תומך בנתניהו אלא גם בעל דיעות קדומות מכוערות שהוא מבטא בדרכו המכוערת, שבה הוא משתמש בתגית המקופח כדי לפגוע באנשים שסובלים גם ככה מדיעות קדומות. זה שמישהו מרוקאי לא נותןלו זכות להעליב הומוסקסואלים או נשים או אפריקאים שנמלטים לישראל ממדינות איומות ונוראות.

גם למירב מיכאלי אין ילדים אבל אינני יודעת אם היא לא רצתה ילדים. פעם, לפני שנים, היא אמרה לארז טל, שהיה בן זוגה במשך שנים, "לא יהיו לי ילדים כי אתה הלכת". אולי היא רצתה להביא לעולם ילדים עם ארז טל וזה לא קרה, ואולי מסיבה אחרת היא לא ילדה ילדים. לא כל הנשים מצליחות ללדת ילדים. גם אלה שמאד רוצות והורגות את עצמן בטיפולי פוריות נוראים לא תמיד מצליחות ללדת, ובכל מקרה הבאת ילדים לעולם לא תלויה רק ברצון אלא בהרבה גורמים אחרים, ולכן צריך להיות מאד מנוול כדי להעליב אנשים על כך שאין להם ילדים, ואבישי בן-חיים הוא מנוול. כל מי שמעליב אנשים על כך שאין להם ילדים הוא מנוול, וגם מי שמעליב הומוסקסואלים הוא מנוול.

למרבה הצער שני העלבונות האלה, העלבת הומוסקסואלים והעלבת חשוכי-ילדים, מאד מקובלים בחברה החרדית, שאבישי בן-חיים לא ממש שייך אליה אבל משרת אותה, והשיח שלו איננו שיח של מאבק מעמדי אלא שיח של דיכוי חברתי חרדי שהופך את ההומוסקסואלים למצורעים ואת הנשים העקרות למושפלות. זהו שיח שצריך לגנות כי הוא שיח פוגעני כלפי אנשים שלא עשו כל רע.

הערב צפיתי גם באיילה חסון, חברתו הטובה של אבישי בן-חיים, מראיינת את מירב מיכאלי, שרצתה לדבר על הנזק שגרם נתניהו למאבק בגרעין האיראני, אבל איילה חסון היסתה אותה, כי מה פתאם שאשה מהשמאל תדבר על הגרעין האיראני, נושא בלעדי לגברים ימניים. במקום זה היא התעקשה לשאול אותה בטון של חוקרת משטרה האם דיברה נגד גיוס. לא שמעתי את התשובה כי הספיק לי ועברתי ערוץ. ושוב חשבתי על תיאור התקשורת בפי אינס אליאס, "תקשורת שממשטרת את השיח המזרחי המעמדי"? סליחה? אני שומעת רק תקשורת, של אשכנזים ומזרחיים כאחת, שעוסקת בדה-לגיטימציה של אנשי שמאל ולא מראיינת אותם אלא כדי לדרוש מהם להתנצל על דיעותיהם השמאלניות שאינן מספיק מיליטריסטיות לטעמם של כתבים ימניים דומיננטיים וגסי-רוח כמו איילה חסון שהיא במקרה גם מזרחית, והראיון שלה עם מירב מיכאלי היה בדיוק זה – ניסיון להוצאת דיעות שמאלניות אל מחוץ למחנה, כדי לאשר ולחזק את הימין הלאומני כנורמה בלעדית ומחייבת, שבה איתמר בן-גביר שחגג בחתונה שבה הונפו בצהלה תמונותיו של התינוק המת שנשרף בדומא, הוא השייך והלגיטימי, ואילו ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי, שלא לדבר על איבתיסאם מראענה, אינם לגיטימיים, ואיתמר בן-גביר הוא אוכף הנורמות האלה.

וכן, גם הוא מזרחי, וגם אבישי בן-חיים, וגם מירי רגב, וכולם מנוולים.