מדוע אני מעדיפה את מר"ץ

 

היום פגשתי חברה שהיתה תמיד פעילה במר"ץ ואפילו נסעה באינתיפאדה לבקר אצל עראפת והתחבקה איתו, והיא אמרה שהיא מתלבטת אם להצביע למר"ץ או למירב מיכאלי, כי היא האשה היחידה בראש מפלגה. היא לבשה חליפה בירוק זית ונעלי עקב והשיער הארוך שלה הצבוע לבלונד היה מסורק יפה לצדי ראשה. אני נעלתי כפכפים והשיער הלבן הלא מסופר ולא מטופח שלי היה מכוסה בכובע צמר שחור ובמטפחת ראש שקניתי בבזאר בעשרה שקלים. תמיד אני מפגרת אחרי האופנה. כשכל חברותי האופנתיות הצביעו למר"ץ הצבעתי דוקא למפלגת העבודה. המון שנים הצבעתי למפלגת העבודה ונורא שמחתי כשרבין ניצח ושנאתי את שולמית אלוני שאמרה שגולדה שנאה אותה כי יש לה רגליים נורא יפות. הרגליים שלי בכלל לא יפות, אני שונאת חרוזים ולא צובעת שיער והצבעתי המון שנים למפלגת העבודה עד שאבי גבאי אמר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים וגרם לזוהיר בהלול לעזוב את מפלגת העבודה, ואז התחלתי להצביע למר"ץ. עכשיו בכלל לא בא לי להצביע למפלגת העבודה, למרות שאני מעריכה מאד את ההחייאה של מפלגת העבודה שמירב מיכאלי נלחמה עליה וכל הכבוד לה על זה, אבל אני ממש לא אופנתית ואני אמשיך להצביע למר"ץ, ואם היא לא תעבור את אחוז החסימה אני מאד אצטער אבל לא בא לי להצביע לשום מפלגה אחרת. הרבה עיתונאים כותבים שאין עכשיו שום הבדל בין העבודה לבין מר"ץ, אבל הם אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ, אז בשבילם אין שום הבדל. אני רואה הבדל גדול מאד. לעבודה יש עדיין דנ"א של מפלגת שלטון, והיא לא מסוגלת להיות לא בקונצנזוס. כשהימין התנפל על איבתיסאם מראענה בגלל שהיא לא רצתה לעמוד בצפירה מיד היו אנשים במפלגת העבודה שאמרו לה שהיא צריכה לפרוש. זה לא היה קורה במר"ץ. במר"ץ בחיים לא היו מתנפלים על חבר מר"ץ ערבי בגלל שהימין תקף אותו. נכון שלמר"ץ יותר קשה לסבול פגיעה בקהילה הלהט"בית שמר"ץ תמיד תמכה בה, גם כשאנשי מפלגת העבודה עוד הדירו את רגליהם ממצעד הגאוה, ואולי זה היה גם אחד הדברים שגרמו לי להתרחק ממפלגת העבודה, אם כי שלי יחימוביץ' שינתה את זה ובאה למצעד ובירכה את הצועדים בטבעיות בלי לעשות עניין. אולי אני עוד כועסת על מירב מיכאלי שתמכה בעמיר פרץ נגד שלי יחימוביץ' ובן הזוג שלה ליאור שליין היה תוקף את יחימוביץ' כל הזמן. בכל אופן אני אצביע למר"ץ. אולי אני אקנה נעליים חדשות ואולי אני אלך לקלפי בכפכפים שלי שקניתי ברחוב אלנבי בתל-אביב בקיץ שבו אביב הקטן נולד ואושר היה חולה מאד והיינו הרבה אצל שרון ביפו וגם היינו הרבה בבית החולים הוטרינרי בבית דגן. אף פעם לא נראיתי כמו מצביעה של מר"ץ, ובחיים לא הייתי נוסעת לבקר את עראפת בעזה, גם כי עראפת די הגעיל אותי וגם כי אני פחדנית. הדבר האמיץ היחיד שעשיתי באינתיפאדה זה להמשיך ללכת כל שבוע למחנה-יהודה לקנות ירקות בזול למרות הפיגועים, אבל שרון חשבה שזה לא חכמה, כי חוץ מפעם בשבוע שנסעתי לשוק הייתי כל הזמן בבית והיא חשבה שבכלל לא הייתי בסכנה ואולי היא באמת צודקת. במחנה-יהודה הסוחרים צעקו באינתיפאדה מי רוצה תות שעראפת ימות, מי רוצה תות שעראפת ימות, והאמת שזה די הצחיק אותי. מחנה-יהודה בכלל לא היה אז כמו היום שיש בו המון מסעדות קטנות וחנויות של גלידה וכנאפה. היו בעיקר דוכנים של ירקות ופירות ודגים ובשר והרבה אנשים פחדו לבוא בגלל הפיגועים אבל אני באתי כל שבוע, ולבשתי פחות או יותר את אותם בגדים כמו היום ותמיד הייתי לא אופנתית ותמיד פחדתי שאני אמות בפיגוע ולא יהיה מי שיטפל בכלבים שלי, וגם עכשיו אני תמיד מפחדת מה יהיה אם יקרה לי משהו ולא יהיה מי שיטפל באושר. עכשיו כל האופנתיות שהצביעו למר"ץ רוצות להצביע למפלגת העבודה ואני אצביע למר"ץ, למרות ששמחתי שהעבירו את שגרירות ארה"ב לירושלים והם התנגדו, ולמרות שאני לא מחרימה את ההתנחלויות. סתם אני לא נוסעת לגדה ולעזה, אבל זה בגלל פחדנות, לא בגלל אידיאולוגיה. אני מעדיפה את מר"ץ רק בגלל דבר אחד, שעל זה הימין תמיד מגנה אותה, על זה שהיא סלחנית כלפי ערבים ומכילה אותם, כי זה בעיני הדבר החשוב ביותר. אם רוצים לחיות בשלום עם הערבים, צריך להבין שהערבים לא מרגישים כמונו. הם שונאים את צה"ל שהורג ערבים ופלשתינים כמוהם, וזה טבעי שהם מרגישים ככה, והם יודעים שהרבה אנשים שנורים בתור מחבלים הם סתם אנשים מסכנים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושחיילים ושוטרים ישראלים ממהרים מדי לירות למוות בערבים, ומה שחשוב זה לא אם יש חקירה בבית הדין הבינלאומי בהאג שהיא אולי הוגנת ואולי לא הוגנת, מה שחשוב זה שאנחנו היהודים במדינת ישראל לא תמיד זוכרים שגם ערבי הוא בן אדם והחיים שלו הם קדושים ויקרים בדיוק כמו החיים שלנו. זה משהו שמפלגת העבודה שיש לה דנ"א של מפלגת שלטון קונצנזואלית לא תמיד זוכרת ומר"ץ אף פעם לא שוכחת, ולכן אני אצביע לה, ואקוה מאד שהיא תעבור את אחוז החסימה, וגם אם לא אני אהיה לגמרי שלמה עם עצמי.