בין טוקיו לבין מינכן

 

מדליית הזהב של לינוי אשראם שימחה אותי מהרבה בחינות. רציתי מאד שהיא תנצח בכלל, ובפרט אחרי הדברים המכוערים שאמרה עליה המאמנת אירה ויגדורצ'יק, שקידמה מאד את ההתעמלות האמנותית בארץ, אבל למרבה הצער קידמה גם גסות-רוח ויחס מחפיר למתעמלות שמנוגדים לכל ערך ספורטיבי. לינוי ריחפה על המזרון כמו פרפר יפהפה שאי אפשר להתיק ממנו את העיניים, וגם הופעתה של ניקול זליקמן היתה מרהיבה, ושתי המתעמלות המופלאות האלה, במקומות הראשון והשביעי באולימפיאדה, הן הישג עצום לישראל, גם אם בניגוד למה שנאמר ההישג הזה איננו "ללא כל קשר לרוסיה", כי שתי המאמנות המצוינות, איילת זוסמן ואלה סמופלוב, הן יוצאות ברית-המועצות, והביאו איתן לישראל ידע רוסי בספורט שאין לזלזל בו. אבל העובדה שיוצאי ברית-המועצות הקפיצו את הספורט הישראלי בכמה וכמה דרגות איננה צריכה להשכיח את העובדה שלמדינת ישראל, גם לפני העלייה הרוסית הגדולה, היו ספורטאים נהדרים, וכל הקלישאות האנטישמיות שגם יהודים אוהבים לדקלם, על היהודים הרופסים שאין להם כישרון בספורט, וגם הקלישאות על מדינת ישראל כנטולת יכולות ספורטיביות עצמאיות, הן דברי הבל מרושעים ותו לא.

וזה מוביל למה שסופסוף קיבל איזכור ראוי באולימפיאדה: טבח הספורטאים הישראלים במינכן. הטבח הזה טבח את נבחרת הגברים והמאמנים הישראלים, אבל בנוסף לכך הוא טבח גם את הספורט הישראלי הצעיר. ישראל הצעירה והענייה שלחה לאולימפיאדת מינכן את אסתר שחמורוב המופלאה, שבלי תשתית ובלי תקציב שמרבים לקונן עליהם היום, כאשר המצב בארץ טוב פי כמה מכפי שהיה אז, היתה אחת מהספורטאיות הטובות בעולם בענפים מאד מרכזיים באולימפיאדה, ריצת מאה מטר וריצת מאה מטר משוכות. באולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976 היא הגיעה למקום הששי בגמר ריצת מאה מטר משוכות. האם יכלה לקבוע תוצאה טובה יותר באולימפיאדת מינכן איננו יודעים, כי לאחר רצח מאמנה עמיצור שפירא יחד עם עוד עשרה ספורטאים ישראלים היא פרשה מהמשחקים. בטבח נרצחו מרימי משקולות, מתאבקים , קלעים וסייפים. התאבקות ואגרוף היו שני ענפים שיהודים רבים הצטיינו בהם במאה העשרים הארורה. גם בענף השחייה היו שחיינים ושחייניות יהודים בארצות רבות. לספורט הישראלי הצעיר לא היו תקציבים גדולים, אבל היו לו כישרונות טבעיים והיו לו ערכים.

הטבח במינכן טבח בספורטאים הישראלים ובספורט הישראלי. עם השנים התפרסם מידע על שיתופי פעולה בארגון וביצוע הטבח בין נאצים מזרח-גרמנים לארגוני הטרור הפלשתינים, וגם על הסכמים בין מערב גרמניה לארגוני טרור פלשתינים שלא יבצעו פעולות טרור בגרמניה תמורת תמיכה גרמנית באש"ף וטיוח חקירת הטבח. אם ביקשה גרמניה להראות בקיום האולימפיאדה שהיא שונה לגמרי מגרמניה הנאצית, התחושה היתה הפוכה. נראה כי עשרים ושבע שנים לאחר השואה היו זמן מועט מדי כדי לאפשר לגרמניה לקיים אולימפיאדה, כאשר כה רבים מהפושעים הנאצים היו עדיין בחיים ושמחו לשתף פעולה עם רצח יהודים.

אי אפשר לדון בהתפתחות הספורט הישראלי ולהעביר עליו ביקורת מבלי להזכיר את הטבח הנורא הזה שבשנה הבאה תמלאנה לו יובל שנים. נדרשו שנים כדי להתאושש מאובדן בכירי הספורטאים והמאמנים הישראלים בטבח הזה. לפעמים שוכחים שגם במינכן היו לנו שייטים, אבל הם הפסיקו את התחרות כששמעו על הפיגוע והטבח. ענף השיט הישראלי התאושש והביא לנו את מדליית הזהב הישראלית הראשונה של גל פרידמן. אבל השייט הישראלי לא התחיל עם גל פרידמן.

ספורט צריך להתפתח מדור לדור ובספורט צריך להשקיע. לא רק בספורט תחרותי ובזכייה במדליות. ראוי להשקיע לא פחות בספורט העממי שגם הוא מתפתח. מרתון ירושלים ומרתון תל-אביב מושכים רצים חובבים רבים, וגם צופים נלהבים. ספורט הוא לא רק שכלול היכולות האנושיות. הוא גם אורח חיים בריא, ומעל הכל הוא מקדם משחר ימיו ביוון העתיקה ערכים אנושיים של תחרות הוגנת ושל ידידות וכבוד הדדי בין יריבים. הידידות היפה בין הג'ודאי הישראלי שגיא מוקי לעמיתו האיראני סעיד מולאי שנאלץ להימלט ממולדתו היא הישג ספורטיבי לא פחות ממדליה. כי ספורט לא נועד רק להשיג מדליות. הוא נועד לחנך לחתירה למצוינות תוך שמירה על ערכים אנושיים. הוא נועד לשפר את נפש האדם ואת בני האדם.

ועל כן אנו צריכים להוקיר את הספורטאים: על המאמץ האינסופי ועל ההתמדה, על המשמעת, על הויתורים למען המטרה, על השאיפה להשתפר תמיד, ולא פחות על ההגינות וההוגנות, על הידידות ועל היכולת להפסיד בכבוד, על הסולידריות והושטת היד לחבר בצרה.

כל אלה נעדרו ממינכן ולכן טכס הזיכרון בפתח אולימפיאדת טוקיו היה חשוב כל כך. הוא לא רק הזכיר את קרבנות הטבח במינכן, הוא הזכיר שלספורט יש עוד ערכים מלבד הצטיינות והשגת מדליות, וכששוכחים או מוותרים על הערכים האלה, הספורט הופך להצגה ריקה מתוכן.

במינכן נרצח הספורט הישראלי ונרצח הספורט בכלל. בטוקיו 2020 חזר הספורט לאיתנו, ונתפלל שכך הוא יישאר.