האף היהודי ושאלת הייצוג

 

בשנת 1938 התפרסם ספרו של ארנסט הימר Hiemer, מתועמלני "דר שטירמר", בשם "פטריית הרעל" Giftpilz. את הספר הוציא לאור מו"ל "דר שטירמר" יוליוס שטרייכר, וכמו העיתון למבוגרים הוא נועד להנחיל לילדים רכים את רזי האנטישמיות הנאצית במתכונת של ספר ילדים מאויר. את האיורים יצר פיליפ רופרכט (Fips).

הספר נפתח כך:

"אם ובנה הקטן אוספים פטריות ביערות גרמניה. הילד מוצא כמה פטריות רעל. האם מסבירה לו שיש פטריות טובות ויש פטריות רעל. בדרכם הביתה היא אומרת:

"ראה, פרנץ, עם האנשים בעולם זה בדיוק כמו עם הפטריות ביער. יש פטריות טובות ואנשים טובים. יש גם פטריות רעות, רעילות, ואנשים רעים, ואנו חייבים להתגונן מפני אנשים רעים כמו מפטריות רעל. אתה מבין זאת?"

"כן אמא", עונה פרנץ, "אני מבין שבהתנהלות עם אנשים רעים יכולים להתעורר קשיים, בדיוק כמו שמישהו אוכל פטריית רעל. יש כאלה שאפילו מתים מזה!"

"ואתה יודע מי אנשים הרעים האלה, פטריות הרעל האנושיות?" ממשיכה האם.

ופרנץ עונה בגאוה: "כמובן שאני מכיר אותם, אמא. אלה היהודים. המורה שלנו סיפר לנו עליהם לעתים קרובות."

האם משבחת את בנה ומסבירה על הסוגים השונים של יהודים רעילים: העו"ד היהודי, ספסר הקרקעות היהודי, הקצב הכשר, הרופא היהודי, היהודי המומר וכן הלאה.

"לא משנה כיצד הם לבושים וכמה הם ידידותיים, ושאלף פעם הם רוצים לשכנע אותנו בכוונותיהם הטובות, אסור לך להאמין להם! יהודים הם יהודים, וכאלה הם גם נשארים. לעמנו הם רעל."

"כמו פטריית הרעל", אומר פרנץ.  

"כן, ילדי! בדיוק כפי שפטריה יחידה יכולה להמית משפחה שלמה, כך יכול יהודי יחיד להרוס כפר שלם, עיר שלמה, אפילו עם שלם!"

לאחר ההקדמה מגיע הפרק הראשון בספר "איך מזהים יהודי?" להלן תוכנו המלא:

 

הכיתה שבה שבעה ילדים עוסקת בשאלה כיצד מזהים יהודי. המורה בירקמן צייר כמה רישומים על הלוח, כדי להראותם לכיתה. הילד קרל עומד לפני הלוח, מצביע על הרישומים במקל ומסביר אותם:

"ראשית מזהים יהודי על פי אפו. האף היהודי הוא בצורת קרס. הוא נראה כמו 6. לכן אנו מכנים אותו בעל צורת 6. ללא יהודים רבים יש אפי קרס כאלה. אבל במקרה שלהם האפים מעוקמים כלפי מעלה, לא כלפי מטה. לזה אין שום קשר לאף היהודי."

בעידודו של המורה, מראה קרל שהשפתיים הן סימן הבחנה נוסף. בדרך כלל הן נפוחות. הגבות לרוב עבות ובשרניות יותר משלנו. "בעיניים אפשר לזהות, שטיבו של היהודי מזויף וערמומי."

התלמיד המצטיין בכיתה, פריץ מילר, ניגש ללוח כדי להמשיך. פריץ מראה שיהודים הם לרוב בגודל בינוני ועצמותיהם קצרות. גם זרועותיהם בדרך כלל קצרות. ליהודים רבים רגליים עקומות ושטוחות (פלטפוס). לעתים קרובות מצחם מעט מלוכסן. אנו מכנים זאת גם מצח חומקני. לפושעים רבים יש מצח כזה. שערם לרוב כהה ומסולסל כמו זה של הכושים. אזניהם מאד גדולות ונראות כמו ידיות של מגש קפה.

שני ילדים אחרים מוסיפים את תרומתם לדברים. האחד עוסק בסטיות, כמו יהודים בלונדינים, והשני בתכונותיהם של התנועות ואופן הדיבור היהודיים:

"היהודי מדבר כמעט תמיד דרך האף. לעתים קרובות יש לו ריח דוחה, מתקתק. אף מעודן יכול תמיד להריח יהודי."

המורה מרוצה מהתשובות. הוא מסובב את הלוח. על צדו האחורי רשומים החרוזים הבאים, שהילדים קוראים:

 

מפרצוף יהודי כזה

דובר אלינו שטן נבזה

השטן שבכל ארץ שנודעה

מוכר כמגפה רעה.

אם נרצה להשתחרר מהיהודון

לשמחה ולשביעות רצון

חייב הנוער ללחום עמנו

ומהשטן היהודי לשחרר אותנו.

 

עד כאן מספר הילדים הנאצי "פטריית הרעל" שזכה בזמנו לפופולריות רבה בגרמניה. נזכרתי בו לא רק מפני שהיום הוא יום השואה הבינלאומי, אלא בגלל כתבה של נירית אנדרמן ב"גלריה" של "הארץ" ביום ראשון האחרון (23.1.22) על הביקורת שעורר ליהוקם של שחקנים לא יהודים לתפקיד יהודים. הקומיקאית שרה סילברמן כינתה את התופעה Jewface, ובכך השוותה בינה לבין תופעת blackface, לבנים הצובעים פניהם בשחור ומגלמים שחורים באופן מבזה. מה שהלהיט את הויכוח הוא פרסום תמונותיה של הלן מירן שנבחרה לגלם את דמותה של גולדה מאיר בסרטו של הבמאי הישראלי-אמריקני גיא נתיב כשהיא מאופרת באיפור כבד שמדמה את אפה לאפה של גולדה מאיר. השחקנית היהודיה-בריטית מורין ליפמן כינתה זאת "עוד מקרה של jewface". גיא נתיב סירב להתייחס לליהוקה של מירן. הבמאי יוסף סידר שליהק את ריצ'רד גיר לתפקיד יהודי בסרטו "נורמן" אמר שהמבקרים מצחיקים אותו, וגם הבמאי חגי לוי שליהק את אוסקר אייזק הלא יהודי לשחק יהודי בעיבוד שלו ל"תמונות מחיי הנישואין" חשב שהביקורת מגוחכת.

אני אינני חושבת שהביקורת מגוחכת. אם הלן מירן מתאימה לדעת הבמאי לשחק את גולדה מאיר, מדוע שלא תגלם אותה בעזרת פניה הטבעיים ואפה הטבעי? מדוע להדביק לפניה אף גדול כאילו גילמה דמות קריקטורית ב"ארץ נהדרת?" והרי אינגריד ברגמן השוודית כבר גילמה את גולדה מאיר בסרטו של אלן גיבסון "אשה ושמה גולדה" בשנת 1982, והיא נראתה בדיוק כמו אינגריד ברגמן, והצליחה לגלם את גולדה מבלי שידביקו לה אף גדול. הרי מה שיוצר את התופעה הבזויה של הבלטת הסטריאוטיפ הוא האיפור ולא המשחק. בזמנו החליט יוסי פולק לשחק את אותלו מבלי להשחיר את פניו, ובאקט חתרני מבריק ביקש מהשחקנים המגלמים לבנים לצבוע את פניהם בלבן. האמת שאיש איננו צריך לצבוע את פניו במחזה אותלו, ועובדת היותו של אותלו שחור חסרת חשיבות לחלוטין. שחקנים יכולים וגם צריכים לדעתי  לגלם את אותלו בפניהם הרגילים. הלן מירן יכלה לגלם את גולדה באפה הרגיל ללא האיפור המגוחך. אני אישית הייתי מעדיפה שברברה סטרייסנד תגלם את גולדה. בגלל שכל כך אהבתי אותה ב"כך היינו" וב"funny girl" ובגלל האופן העדין והחכם שבו גילמה את ינטל כאשה וכאשה מחופשת לגבר במינימום איפור, והראתה שאין שום צורך להגזים בהבדלים בין גבר לאשה ובכך להגחיך את בני שני המינים. כן, גולדה זה תפקיד נהדר לברברה סטרייסנד, ולא בגלל שיש לה מה שנחשב לאף יהודי, ובfunny girl היא היטיבה לצחוק על כך בנעליה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס. טוב, אולי גם קצת בגלל האף. הייתי מרגישה פחות מבוכה לראות את ברברה סטרייסנד משחקת את גולדה באפה הטבעי, בפניה הטבעיים, מאשר לראות את הלן מירן עם אף גולדה המודבק לפרצופה הבריטי. כן, jewface, בהחלט, זה מה שחשבתי למראה התצלום, שהזכיר לי כתבה ישנה של דוד ויצטום על אופרה גרמנית שהועלתה בברלין (אולי מייסטרזינגר? כבר אינני זוכרת), שבה עיצב הבמאי לדמויות היהודיות אף ארוך, ודניאל בארנבוים, שניצח על האופרה, דאג למרבה המזל לקצר להם את האפים.  

 

 

 

Die siebte Jungenklasse beschäftigt sich mit der Frage, wie man einen Juden erkennt. Der Lehrer Birkmann hat verschiedene Zeichnungen an die Tafel gemalt, um sie der Klasse zu zeigen. Der Junge Karl steht vor der Tafel und erklärt mit einem Zeigestab die Zeichnungen:

„Ersten# erkennt man einen Juden an seiner Nase. Die jüdische Nase ist hakenförmig. Sie sieht aus wie die Form 6. Darum nennen wir sie 6er- förmig. Viele Nichtjuden haben genauso Hakennasen. Aber in ihrem Falle sind die Nasen dann nach oben krumm, nicht nach unten. Da# hat nicht# mit der jüdischen Nase zu tun.“

Vom Lehrer ermutigt, zeigt Karl, da## die Lippen ein andere# Unter­scheidungsmerkmal sind, sie sind normalerweise aufgeblasen. Die Augen­brauen sind meist dicker und fleischiger al# unsere. „An den Augen kann man erkennen, da## der Jude von falscher, hinterlistiger Art ist.“

Der Klassenbeste, Fritz Müller, kommt an die Tafel um fortzusetzen. Fritz zeigt, da## Juden meist mittelgroß sind und kurze Beine haben. Ihre Arme sind für gewöhnlich auch kurz. Viele Juden haben krumme Beine und sind plattfüßig. Sie haben oft eine leicht schräge Stirn. Wir nennen da# auch eine fliehende Stirn. Viele Kriminelle haben so eine Stirn. Ihr Haar ist meisten# dunkel und gekräuselt wie da# von Negern. Ihre Ohren sind sehr groß und sehen aus wie der Henkel einer Kaffeetasse.

Zwei andere Jungen fügen ihren Beitrag hinzu. Einer beschäftigt sich 7 mit Abweichungen, so wie blonde Juden, und der andere mit den Ei­gentümlichkeiten der jüdischen Bewegungen und Sprechweise.

„Der Jude spricht fast immer durch die Nase. Er hat oft: einen wi­derlichen, süßlichen Geruch. Eine feine Nase kann einen Juden immer riechen.“

Der Lehrer ist zufrieden über die Antworten. Er dreht die Tafel um. Auf der Rückseite stehen folgende Verse, die von den Kindern vorgele­sen werden:

1­

 

Von de# Juden# Angesicht

Der fiese Teufel zu un# spricht.

Der Teufel, der in jedem Land

Al# böse Plage ist bekannt.

Woll‘n wir sein vom Jud befreit,

voll Frohsinn und Zufriedenheit,

Dann mu## die Jugend mit un# streiten

Und un# vom jüdischen Teufel befreien.

1­

 

 

 

 

Eine Mutter und ihr kleiner Sohn sammeln Pilze in den deutschen Wäldern. Der Junge findet einige giftige Pilze. Die Mutter erklärt ihm, da## e# genießbare und giftige Pilze gibt und, al# sie auf dem Heimweg waren, sagt sie:

„Schau, Franz, mit den Menschen auf der Welt ist e# genauso wie mit den Pilzen im Wald. E# gibt gute Pilze und gute Menschen. E# gibt aber auch giftige, böse Pilze und böse Menschen. Und wir müssen un# vor bösen Menschen hüten genauso wie vor giftigen Pilzen. Verstehst Du da#?“

„Ja, Mutter“, antwortet Franz. „Ich verstehe, da## man durch Verhandeln mit schlechten Leuten in Schwierigkeiten kommen kann, genauso wie wenn man einen giftigen Pilz isst. Mancher stirbt sogar dran!“

„Und weißt Du auch, wer diese schlechten Menschen sind, die Mensch­lichen Giftpilze?“ fuhr die Mutter fort.

Franz meint stolz:„Natürlich kenne ich sie, Mutter! Da# sind die Ju­den! Unser Lehrer hat un# oft über sie erzählt!“

Die Mutter lobt ihren Sohn für seine Gescheitheit und erklärt die un­terschiedlichen Arten von giftigen Juden: Der jüdische Vertreter, der jüdische Grundstückspekulant, der koschere Fleischhauer, der jüdische Doktor, der getaufte Jud, und so weiter.

„Wie auch immer sie sich verkleiden oder wie freundlich sie tun, un# tausendmal ihre guten Absichten einreden wollen, du darfst ihnen nicht glauben! Juden sind Juden, und da# bleiben sie auch! Für unser Volk sind sie Gift.“

„Wie der Giftpilz!“ sagt Franz.

„Ja, mein Kind! Genau wie ein einziger Pilz eine ganze Familie töten kann, so kann ein einzelner Jud ein ganze# Dorf, eine ganze Stadt, sogar ein ganze# Volk zerstören.“